שלום חברים יקרים, כידוע כל דבר חשוב בחיים מצריך הכנה ולימוד מקדים. ריכזנו כאן עבורכם שעורים ותכנים הקשורים לטו בשבט.

כידוע האדם הוא עץ השדה, על כן דורש עבודה הכנה וחרישה פנימית בהתאם.

כל העבודות הנהוגות באילן נוהגות בנפש האדם. שנזכה בע”ה לתקן את הרצון ולהוליד פירות אמיתיים לעבודת ה’.

 

אנו מקווים שהשיעורים יהיו לכם לעזר רב. בברכת חג שמח, בית מדרש הסולם.

דברי תורה על ט”ו בשבט:

טו בשבט - סדר העבודה

פנימיות התורה - מהו ט"ו בשבט?

סעודת ט"ו בשבט בקהילת הסולם - תשע"ד

ט"ו בשבט- מאמר האותיות - סדר עבודת האילן

טו בשבט סדר עבודת האילן


חדש שבט - משפט


💫חדש שבט – משפט💫

🍒מהם הפירות שאתה מוליד מנפשך?🍒
כל אדם יכול להחליט בראש השנה לאילנות, שעל פי בית שמאי חל בא’ בשבט ועל פי בית הלל בט”ו בשבט, מה יהיו פירותיו.

החלט יהודי יקר מאיזה רחם אתה רוצה להוליד, היות שלפי הרחם כך הן התולדות.
אם הוא רחם אמוני , רחם של השפעה של רחמים, אזי יוולדו תולדות חיוביים, כאלו שנובעים מנשמתך הטהורה והזכה, וכל ימות החורף שבהם היינו בהתכנסות פנימית, יולידו בע”ה מתוכנו את הפירות הערבים לחיכו של האדם שבנו.

אולם אם הרחם ממנו יוולדו פירותנו יהיה רחם של אגואיזם, של צרות המחשבה, של תפיסת העולם הזה, יוולדו תולדות שליליים, אלו הנובעים מרצונות הגוף, שטבעו שהולך וכמל עם השנים. טבעו הוא מוות. תולדות נפל אלו הם המדירים את האדם ממטרותיו האמיתיים כאדם. אמנם יהיו הללו ערבים לחכו של הרשע שבתוכנו, אך רעים הם לאדם שבנו. הוא הכתוב “רשעים בחייהם נקראים מתים”.
הרחם הוא תבנית ההיגיון ממנו אתה מוליד את ההרהור הקיים בנפשך.

יהודי יקר – אתה הוא השופט, אתה הוא הדיין. עתה הזמן להחליט כיצד אני חושב?
האם אני יכול לקבל על עצמי את עקרונות הרחם הבא?
א. יש בורא בעולם והא שלם בכל השלמויות והוא המטיב והסיבה הראשונית לקיומי.
ב. תכלית הבריאה היא לקבל את ההטבה השלמה מאתו יתברך
ג. הנברא הוא נשמה שצריכה להגיע לאהבת ה’ ולשם היא מכוונת כל פעולותיה.
ד. העולם הזה הוא מקום לאימון הנשמה לאהבה ה’ דרך אהבת הבריות.
ה. האדם אינו מטרה לעצמו אלא שצריך למצוא את תפקידו בכל אחת ממסגרות חייו כמו : זוגיותו, משפחתו, קהילתו, עם ישראל ועוד……
ו. מאמין שאפשר להגיע לשלמות מתוך העובדה שאם הבורא ברא את הבריאה לתכלית זו ודאי שרצונו יתקיים.
ז. יש דרך תורה ויש דרך ייסורים – כולם יגיעו אולם אני בוחר בדרך תורה.

אלו הגיונות בסיסיים שצריך לחשוב.
האם אתם יכולים להעביר את החלטותיכם את המטרות שלכם דרך מסננת זו של ההגיונות או אלו שתחליטו אתם.
אפשר לחיות באופן תכליתי למטרותינו.

בברכת חודש טוב ומבורך לכל עם ישראל
הרב אדם סיני

פוסט הרב לט''ו בשבט


—————————– ט”ו בשבט ———————-

חשיבות הפרות אינה נמדדת בגודלם וחשיבותם העצמית, אלא בתרומתם לכלל.

ישנו בלבול גדול בהולכים בדרך רוחנית. המחשבה שרוחניות לכשעצמה הנה פרי ראוי, שגיאה היא. גם רוחניות יכולה להיות פרי באושים. זאת, בהיותה רוחניות פרטית, רוחניות בה מבקש האדם את גדלותו האישית ולא את טובת הכלל. זאת רואים אנו באותם הלומדים, שאינם משויכים לכלל אליו הם מחויבים. מעדיפים הם את בדידותם, למרות הצהרתם כי טובים הם ומבקשים את רצון הכלל. באין שיוכם לכלל, המכתיב להם דרכם וכפופים הם אליו, אין נפשם מְתַרְגֶּלֶת שיוך זה אל הכלל. החסד שעושים, לעצמם הם עושים. הוא שאומרים לנו חז״ל על בחינת הגוי, ״כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין״.

ראש השנה לאילנות הנו זמן ההזרעה וכיוונה. ההזרעה הנה של סוג הפרי אותו מבקש האדם. עם הבנתנו שההמתקה צריכה לבוא מבחינת החסד האמיתי ולא ״חסד לעצמם״, ראוי שיכוון האדם לבחינת הכלל אליו רוצה הוא להשתייך, שיראה בעיני רוחו את מטרותיו העתידיות כמשויכות לכלל.

ההתחזקות במידת החסד, היא המאפשרת פירות של ״עץ פרי עושה פרי״, כפי הכתוב בזהר ״בראשית״ וב״הסולם״ אות פ״א: ״הכתוב עץ פרי עושה פרי, יורה על צורות זכר ונקבה, אשר דמות פניהם הוא פני אדם. עץ פרי, הוא הנוקבא דז”א. עושה פרי, הוא היסוד דז”א שהיא דכר, העושה בה פירות״. דהיינו, כך שהעץ עצמו מוציא פירות, שבהם עצמם טמון הפוטנציאל לייצר פירות נוספים, ולא עץ שהוא כשיח, הגדל רק לעצמו, נגמר וקמל ואינו משאיר לאחריו קיום הדומה לו. ואף אם רואים אנו התרבות השיחים, אין להם קיום אמיתי לחיך האדם, והם כקוץ ודרדר, בהם נתקללה האדמה ואינם ראויים למאכל אדם. כקליפות הם, כפי שמתארם הזוהר הקדוש.

מתוך ספר חדש שיצא בע”ה בקרוב “מועדי ישראל האדם ומה שבינהם”

קריאה לט"ו בשבט


  קריאה לט״ו בשבט 

 הנשמה
נשמתו של אדם מבקשת במלוא כוחה לצרף בתוכה את כל מה שעדיין מפורד הוא. כל תנועה של האדם המפגישה אותו עם עצמו היא מקום ראוי לשכלל, לתמוך ולחזק את שדרת נשמתו, את שדרת חייו.

 התגברות על החומר
בהיותנו נקראים תדיר להסתכלות נפשית לכל החיצוני הניבט אלינו דרך עיני החומר, נצרכים אנו למאמץ. חייב האדם לחזק את נפשו בידיעה המוכרחת, שאין שום תנועה מיותרת. הכל נצרך והכל משמש, כדי ליצור חטיבה נפשית אחת, המחוברת למקורה.

 המעבר
המבט הרדום דרך הסתכלות החומר הגשמי המת, צריך להתחלף בשאיפה הפנימית ליצירת קרקע, המצמיחה את האון האנושי, הנשמתי שבנו. מתוך קרקע פורייה זו עלינו להתחיל להצמיח את פירותינו הנעלים ביותר והערבים לחכו של כל אוהב אמת.

 הריקבון
אל לו לאדם לחפש את חיכם של מבקשי הארובות למיניהם. על האדם להגביה עוף אל אותם הנעלים, המקיימים את בחינת “וטועמיה חיים זכו”. גם אם מעטים הללו, אמיתיים הם ללא מורא. אל תיתן לפירותיך להירקב במעיהם של רצונותיך הקלוקלים. מנע מעצמך פרי באושים. כל מה שרקוב, מרקיב הוא.
אל תיתן לאותם המון העם שבתוכך לבלבל את רוחך. היה איתן בבקשך את הרוח, הנעלה מכל. חפש את חֵךְ האמת. שם ורק שם, תתמלא נפשך בשעשועים נפלאים, בהתרחבות נפשך לאהבת ה’.

 סביבה תומכת
כך ממקור איתן של אדמה פורייה, מתוך אותו שקט שבין כל ריבוי המִלים, מתוך הדממה שבין כל סערות הנפש, מתוך הריק שבהרגשת הפרטיות, יכולה נפש היהודי להאדיר עצמה לעבודת הכלל. יכולה היא להצמיח פירות למען הכלל, יכולה היא להיות ערבה לראויים לה.

  קריאת קודש  

התקדמו יהודים יקרים אל שהנכם ראויים לו. הצמיחו פירותיכם. היו ערבים לחיך דורשי האמת. היו טְעִימים לחבריכם. כך נבנה בע”ה את לשד הקיום של הרוח האנושית, שתישוב ברוח סוחפת בע”ה בכל שדרות העם.
היו אוהבים, היו ראויים להיות נאהבים. היו אחד.

מתוך ספרי “מועדי ישראל האדם ומה שביניהם:
ניתן להזמין את הספר ב – 050-3143417
או באתר האינטרנט: http://moadim.co
באהבת אמת
הרב אדם סיני

כי האדם עץ השדה


   ״כִּי הָאָדם עֵץ הַשּדה״ (דברים כ׳, י״ט)   

כאשר מבקש אדם לשפר את חייו, כדי להגיע לנקודה רוחנית אמיתית עליו לדעת מהי העבודה הנצרכת לשם כך.

התורה משווה את האדם לעץ השדה ולא בכדי. עץ הוא בחינת תפארת מתוך חמש הבחינות שהן כתר, חכמה, בינה (המשויכות לראש), תפארת ומלכות (המשויכות לגוף).

ביחס לבחינות דומם, צומח, חי ומדבר, העץ חסר חיוּת עצמית ובא רק לשמש את העליון שלו, שהם חי ומדבר. כך גם האדם, בחינת מדבר, בא לשמש את הבחינות העליונות שהגבוהה שבהן נקראת ״אין-סוף״. השרות של העליון מתבטא באפשרות לבטאו במקום התחתון.

בהקבלת האדם לעץ השדה מלמדת התורה, מהן העבודות הנצרכות לו, על-מנת שיוציא פֵּרות ראויים וערבים לחיך אדם ולא לחיך בהמה.
מוכרח האדם לעשות את כל העבודות הנוהגות באילנות.

״פרי״ הוא תכלית האדם. אנשים הפועלים את תכליתם משויכים לצד הקדושה. ואילו מי שאינם פועלים את תכליתם הם בבחינת ״אל אחר אסתריס ולא עביד פרי״ (אל אחר הוא מסורס ולא עושה פירות, כמובא בהקדמת ספר הזוהר, וב״הסולם״ אות כ״ג). הללו מתייבש מקורם, והם הולכים ונובלים עד שנסתם לגמרי. לעומתם ההולכים בדרכי הקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם ועליהם נאמר ״אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא ייבול״ (תהלים א׳).

בסעודת הפֵּרות בט״ו בשבט מגרה האדם את הנקודה הפנימית שבו, זו המבקשת עבודה תכליתית שתהיה נושאת פרי. מגוון הפֵּרות בסעודה זו עלול לבלבל, שכן אם ישנה רק תכלית אחת לשם מה צריכים אנו פֵּרות רבים כל כך? התשובה היא שמהתכלית הכללית האחת שהיא אהבת ה’ יש נגזרות רבות וכולן חלקים ממנה.

מהם סוגי העבודה הנצרכים כדי להגיע לאותם פֵּרות מצד הקדושה?
מהן העבודות שיש לעשות כדי למגר את האנוכיות והגאווה ולייצר אהבת ה׳? עבודות אלו מובאות בתלמוד הירושלמי והרב״ש מונה אותן במאמרו:

מזבלין, מעדרין, מייבלין, מפרקין, מאבקין, מעשנין, מסקלין, מכרסמין ומזרדין (ירושלמי שביעית פרק ב׳).

🔹 עבודת ״מזבלין״
זיבול הוא דישון האדמה בחומר הנותן כוח גדילה לאילן. גם האדם צריך לגלות את ה”זבל” שבתוכו, דהיינו להרגיש את מידת שִפלות מידותיו המגונות. גילוי הרע והייאוש ממנו הם תחילת העבודה. לרוב בני האדם אין זו עבודה נעימה במיוחד, שכן הם מעדיפים לראות את הטוב. אלא שהעלמת הרע יוצרת בנפש ריקבון. הכרת הרע חייבת להיות מוקדמת לגילוי הטוב, בבחינת ״סור מרע ועשה טוב״.
גילוי הרע אף הוא בא במסגרת הטוב הכללי של גידול האילן, דהיינו במסגרת הכללית של ההשקפה התכליתית המציגה את אהבת ה׳ כנקודת השאיפה. על כן יהיה גם גילוי הרע במסגרת הטוב ההשקפתי.

🔹 עבודת ״מעדרין״
עידור הוא הפיכת האדמה ותיחוחה בעזרת כלי עבודה. האדם צריך גם הוא לחפור עמוק בנפשו ולא להסתפק ברצונות שעל פני השטח. אחת הקליפות הקשות היא קליפת הרדידות, הגורמת לאדם להסתכל רק על רצונותיו החיצוניים ולא על אלה החבויים בעמקי נפשו. המאמץ הנדרש כדי לחדור לפנימיות גורם לרפיון ידיים, אך רק באמצעות חפירה המהפכת את פני האדמה אפשר לראות גם מה שתחתיה. יכולים להסתתר שם דברים נפלאים – למשל, הרצון באמת ובאהבה.

החשש הראשוני מפני עומק מחליש את האדם, אך בעצם עבודת העידור מתבצעת פעולה נוספת: הרצונות העמוקים שבתוכו מתרעננים ורואים את פני השמש, מקבלים חיוּת מחודשת. באופן זה ניתן לחוות מִנעד רחב יותר של רצונות ולא רק את אלה הגלויים לפנינו באופן רגיל. כך יוצר העידור גם מגוון וגם עומק.

🔹 עבודת ״מייבלין״
ייבול הוא חיתוך היבלת, דהיינו המומים הנולדים באילן.
יבלת היא משהו שמחוץ לאדם. אדם צריך לחתוך מה שהוא מחצין בהתנהגותו, כאשר זו חרגה מביטוי הנקודה הפנימית. כאשר יבדוק האדם את נפשו, יבחין שהוא נדרש לרשמים נפשיים מיותרים המפעילים אותו, בעוד אינו צריך להם.
אדם אוגר מחשבות, רגשות ותסכולים המפריעים לו בהתקדמותו. חובתו לחתוך אותם ממנו ולהִשאר עם הדברים הרצויים בלבד. לא אחת סוחב אדם תסכולים מן העבר שאינם מועילים לייצורה של תנועה כלשהי קדימה. אלו הן היבלות, הדברים המיותרים שעליו לסלק מעצמו.

בדיקת ה”יבלות” צריכה להיות תכליתית ולא נהנתנית. ייתכן שישנם דברים המהנים אותו ברגע מסוים אף שאינם קשורים לתכלית; אותם נכון להגדיר כיבלת מיותרת ולהעלים.

“יבלות” אלו יכולות לגדול מצד עצמן ולהתעצם עד כדי כך שישלטו על כל יישותו של אדם ויפריעו לתפקודו הרגיל (ואפילו הקיומי). לעתים הן שולחות גרורות לאֵברים שונים כך שלא די לחתוך את היבלת רק במקום גילויה אלא יש לעשות כן אף לגרורותיה.

יבלות אלה יונקות מהאדם את חיותו. הטיפול בהן נעשה לעתים באמצעות העלמת החיוּת, כדי להביא למותן או להצטמקותן. טיפול מסוג זה אפשרי בתנאי שישנה יותר חיוּת מאשר יבלות. אפשרות טובה היא להגדיל את כוח החיוּת של האֵברים האמיתיים, ובכך לייתר את היבלות. זוהי עבודה איטית, נכונה ונאצלת יותר, אם כי לא תמיד אפשרית.

דברים אלו ושאר המלאכות מופיעות בספר “מועדי ישראל האדם ומה שביניהם”

מאמר על ט"ו בשבט

ראש השנה לאילנות

נערך עפ”י שיעור הרב אדם סיני שליט”א על ט”ו בשבט
מהו ראש השנה לאילנות? למה אנו אומרים שחל הוא דווקא בט”ו בשבט? האם ראש השנה לאילנות חל רק בזמן מסוים? ודאי שלא כך הדבר, ואין מדברים על זמן גשמי, אלא כל הבחינות פועלות תמיד, וכל אחד צריך לראות את מקומו וכיצד הדברים קשורים ומתייחסים אליו. התורה היא לא תורה זמנית, שהייתה פעם, אלא היא נמצאת תמיד, היא נצחית. כך גם בכל חג, אפשר להוליד נקודת עבודה גם כלפי החיים הפרטיים.גם לגבי האילנות, האם האילנות יאכלו תפוח בדבש? יתקעו בשופר? יאכלו ראש של דג ויגידו שנהיה לצמרת ולא לגזע? אולי יטוסו לאומן? אלא לא מדובר מהאילנות עצמם, שהרי האילנות לא קיבלו תורה. אלא יש להסביר על הצד הפנימי, על צד האדם. בתודה כתוב “כי האדם עץ השדה”, האדם נקרא עץ השדה, מלמדת אותנו התורה בזה, שהיא לא מדברת לא מתרנגולים ולא מפרות, לא מעורבים ולא מנחשים, אלא היא מדברת מבני האדם.מהו ראש השנה?
ראש השנה הוא זמן של דין, בראש נעשה בחינת דין לגבי שאר השנה. לגבי כל דבר וכל נושא, יש שנה מסוימת משלו. כל דבר החוזר על עצמו נקרא “שנה”. שנה מלשון שהדבר שונה על עצמו, שיש בו חידוש. מהו “דבר שאין בו חידוש”? השנה, השמש, צורה, יצירה, שכֶל, מדע בהם אין חידוש, הם קבועים. לעומתם החודש, הלבנה, הרגש, האמונה, יש מאין, אלו הדברים שמתחדשים כל פעם.המילה “פרעה” היא בגימטרייה “שנה”. פרעה, שהוא יצר הרע (כפי שלמדנו בפרשיות השבוע האחרונות), אומר לנו: כל האמונה של האדם צריכה להיות רק מבחינת יצירה, רק מבחינת שכל. הכול מדע, אין פה למעלה מהדעת, אין אמונה, כך אומר פרעה. יש נקודת השתנות מעגלית שחוזרת על עצמה כמו ספירלה. המעגל הזה, שחוזר על עצמו, הוא העיגול, הוא בחינת פרעה, הוא הרצון לקבל ע”מ לקבל.

מהות חודש שבט

חודש שבט גם הוא זמן של דין. איזה דין? נשפטים בו לשבט או לחסד. חודש שבט הוא החודש החמישי לחודשי חורף, הוא מבחינת ספירת הוד (שמסתכלים על חג”ת נ”ה, הספירות של ז”א). את המילה “הוד” אפשר לקרוא בשתי צורות: “הוד” או “דָוֶה”.כתוב “הודי נהפך עלי למשחית” (דניאל י’, ח’). הוד זה בית המקדש, שהוא הרצון הגדול של האדם לקבל את ההטבה האלוקית. הרצון הגדול הזה יכול להפוך להיות משחית, מאחר והאדם יכול לרצות לקבל לעצמו את האור כולו. זה דומה לכך שכאשר זוכים ללכת בבחינת חסד, אז ממשיכים מספירת החסד על כל חמשת הבחינות. כל הברכה היא מבחינת חסד, כפי שכתוב: “כי אמרתי עולם חסד יבנה” (תהילים פ”ט, ג’), על ידי הברכה זוכים לפירות.

פירות רוחניים

מהו פרי ברוחניות? “פרי” הוא תוצאה, תוצאה של העץ. אותו עץ שגדֶל, פרֶה ורבֶה, מבקש להוליד מתוך עצמו  איזשהו פרי.איזה פרי רוחני, למשל, אנו מכירים? אהבה, הרגשה טובה, הרגשת חברות, הרגשה של אהבת הלימוד, הרגשה של אהבת הדרך, הרגשה של התעוררות נפשית לעשות את הפעולות הנכונות וכן הלאה.כמו שכתב בעל הסולם: “כי לכן עושים ברכה בט”ו בשבט על פירות, כי זהו הפרי הוא כל ההיכר בין הקדושה לקליפות, כי ‘אל אחר אסתרס ולא עביד פירי’”. “אל אחר” הוא יצר הרע, לא עושה פירות. גם אם הוא גדֶל וענפיו רבים, הוא לא עושה פירות. זהו כל ההיכר, זכייה בפירות היא רק על ידי חסד. כמו שממשיך בעל הסולם “כי כשעושין במידת השפעה, הנקרא ‘חסד’, אזי זוכים לדביקות השם יתברך.”הבדיקה “האם אנו מאמינים?”, היא שאם מאמינים, צריכים לקיים!

כמה אתה מאמין? כמה אתה מוכן להשקיע באמונה זו? חצי שעה ביום, שעה ביום, שעתיים ביום, כמה? כמה בן אדם מאמין לכך שהכסף יעשה לו טוב? כמה בשביל הכסף הוא משקיע? שעה ביום, שעתיים ביום, שלוש שעות ביום? בד”כ יותר. כמה בן אדם מאמין שהתורה תעשה לו טוב? כמה בן אדם מאמין שהמיטה תעשה לו טוב? לפי זה רואים כמה בן אדם משקיע.

unnamed

תקווה עתידית לפירות

בט”ו בשבט, הנקרא “ראש השנה לאילנות”, צריכים להתחזק במידת החסד, שעל ידי זה נזכה לפירות הנקראים “עץ עושה פרי”.”עץ”, הוא בגימטרייה אהי”ה במילוי יודין. כאשר העץ בא כדי לתת פירות, יש בו תקווה עתידית. כאשר יש תקווה עתידית. אפשר להוציא פירות אמיתיים (שם אהי”ה הוא שם שמורה על העתיד).יש אנשים שבוחרים ללכת רק בדרך הפְּשט. פשט, פשוט, פשטות, טיפשות זה מאותן אותיות, מאותו שורש רוחני. למה בכל זאת רוצים ללכת בפשטות? כי יש בזה גם צד אמיתי בפשטות הזאת. מה הצד האמיתי בפשטות? שהשכל האנושי לא מתערב להחריב את הדבר שהוא בא מעצם קיומו.  מצד שני, רוב האנשים שרוצים פשטות, זה כדי לא להתאמץ להגיע לאמת, כי האמת מחייבת הרבה יותר.יש אנשים שבחרו דווקא ללכת בדרך קשה. דרך קשה היא לא תמיד מראה תוצאות מיידיות, לא תמיד מקבלים את המשכורת באופן מיידי, זה רק לאנשים מיוחדים. גם אם בן אדם לא מרגיש את זה בכל רגע ורגע, אם נתנו לו מלמעלה לבחור בדרך כזאת שדורשת יגיעה קשה, עליו לחפש דווקא השפעה, דווקא בעל הסולם, דווקא גם להיות דתי וגם להיות פנימי, גם חיצוני וגם פנימי. בשביל זה צריך להיות אנשים מיוחדים, צריך לבחור בזה.

יצר הרע עומד על שתי רגליים אחוריות, לא רוצה לתת לעבוד. צריכים להתגבר בכוח, אם לא נתגבר בכוח לא נעשה פירות. אפשר לבחור בדרך יותר קלה, יש דרכים הרבה יותר קלות, אבל אין בהן פירות.

yu

אנין טעם רוחני

ישאל אדם, מי אמר שאין פירות? למה אתה אומר “אין פירות”, אני רואה אנשים שיש להם פירות, למרות שהם הולכים בדרכים קלות? מי שרוצה, יכול לבחור פירות כאלה. יש אחד אוהב לאכול סברס עם הקליפה, יש אחד אוהב לאכול מנגו בלי קליפה, כל אחד הולך למקום אחר. אבל יש אנשים אניני טעם. אפילו באוכל אפשר לראות, יש אחד אוכל כל דבר בצורה גסה, לא משנה מה מביאים לאכול, העיקר לסתום את התיאבון. יש אחד שרוצה דברים מיוחדים, דברים טובים, הוא אנין טעם. ככה יש גם בחכמה, כך יש גם במוזיקה, יש בן אדם שלא משנה איזו מוזיקה ישמיעו לו, העיקר שיהיה קצת רעש באוזניים. לעומת זאת, יש אחד שרוצה לשמוע מוסיקה מדויקת, מוזיקה מסוימת.אניני הטעם הם בדרך כלל אלה שהולכים על הנקודות האיכותיות בחיים, הם אלה שמצעידים את העולם קדימה. הם יחידים בהתחלה, אך לאט לאט כולם מתקרבים אליהם. תמיד נקודות האיכות עולות והולכות ומשתבחות בעולם.ההמון הולך אחרי היחידים. בהכרח היחידים הם אלה שבוחרים את האיכות. לכן כל מי שבחר בדרך כזו, רוצה לעשות פירות. גם אם עבודה על האילן היא לפעמים קשה מאוד, לוקח הרבה זמן עד שהוא מוציא פירות. ישנם פירות שבהתחלה הם מָרִים, אבל כשקצת מכים בהם אפשר להוציא מהם שמן זית זך למאור, למנורה, שכולה מיקשה אחת זהב טהור. רק צריך קצת סבלנות, צריך אמונה, צריך כוח, צריך אחדות. אפשר להגיע לפירות, אפשר להגיע לשלימות!בראש השנה לאילנות כל אחד עושה לעצמו חשבון נפש. כל אחד צריך לשאול את עצמו: “מה אני בוחר?”, ולא “מה בחרו לי מלמעלה?”. צריך לשאול “לְמה אני דן את עצמי? האם לשבט או לחסד? לְמה אני רוצה לדון את עצמי? האם ללכת בדרך החסד, בדרך ה’, או בדרך של טומאה?” כל אחד צריך לעשות לעצמו ראש השנה כזה בכל יום, לעשות לעצמו בחירה מחודשת.

צריך בכל יום החלטה מחודשת להיות עץ נותן פרי!

סעודת ט”ו בשבט

מאמרים נבחרים על ט"ו בשבט

עניני ט"ו בשבט - איגרות הרב"ש

אגרת י”ח

ב”ה, חמישה עשר בשבט פה מנשסטר יע”א

לכבוד החבריא שיחיו לנצח .

לפני זמן מה כתבתי לכם מכתב ועדיין לא קבלתי תשובה אם זה הגיע עליכם… ובטח שזה ענין של ” עשהשהזמן גרמא”, ודי למבין.

על ראש השנה לאילנות שהוא בחמשה עשר בשבט, הנה בראש השנה (דף י”ד), “באחד בשבט, מאי טעמא, אמר ר’ הושיעא, הואיל ויצאו רוב גשמי השנה”. וכתבו בתוספות שהטעם הנ”ל הוא גם כן לבית הלל, שסברו בט”ו בשבט, משום שאז עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא הפירות חונטין מעתה.

ובראש השנה (דף י”א) אמרו, “האי מאן דנפיק ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלב אומר, ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות (להנות) בהן בני אדם”. ויש להבין: א) מהו “שלא חסר מעולמו”, בשביל שאילנות מלבלבות כבר הוכחה שלא חסר שום דבר. ב) “ברא בריות טובות”, איזה ראיה יש מכאן שהבריות הם טובות. ג) קשר בין אדם לאילן. ד) ידוע, אם עברו רוב ימות הגשמים הוא סימן לראש השנה, שטעם הזה הוא בין לבית שמאי ובין לבית הלל.

הנה מקודם צריך להבין מהו ענין ראש השנה, על דרך העבודה. ידוע שראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז”ל, יש דין למטה אין דין למעלה.

וגשמים נקרא חיות ותענוג, שעל ידם האילן מוציא פירות. הנה עיקר עבודת האדם בימות החורף בלילי טבת הארוכים. והנה מתשרי, שהוא ראש השנה הכללית עד שבט, כבר עברו רוב ימות הגשמים, היינו האדם כבר קבל חיות ותענוג מתורה ועבודה. אזי האדם עושה דין לעצמו, אם כדאי להמשיך את כל השנה רק בתורה ועבודה, או חס ושלום להיפוך. ואם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, היינו אם יש לו זכות, אזי מגידים לאדם יושרו. היינו, שילך בדרך הישר, אזי “מני אלף” בסוד “ואאלפך חכמה”. ואזי, אחר הדין ודברים יוצא זכאי בדינו. היינו שקבל עליו שמהיום והלאה, יעסוק רק בדברים זכים הנקרא השפעה. הן לשמים והן לבריות.

וזה נאמר רק אם רובא זכיות, היינו שעד עכשיו רוב החיות שקיבל היה מדברים של השפעה, אזי הוא מחליט בדעתו שכדאי להמשיך, ואז נקרא שיוצא זכאי בדינו. ואם לא קבל רוב חיות מדברים רוחניים, אלא כל החיות שלו היה מדברים גשמיים, ואם יש לו זכות, הנקרא “מלאך מליץ”, אזי גם כן יוצא זכאי בדינו כנ”ל, היינו שמחליט להמשיך את כל השנה רק בדברים של השפעה.

ואם רובא עוונות, היינו שאחר כל העבודות והיגיעות, מכל מקום, רוב החיות קבל דווקא מדברים של רצון לקבל לעצמו, שזה שורש כל העוונות והחטאים, אזי הוא יוצא חייב בדינו. היינו, שמקבל עליו שמכאן ואילך ללכת רק בדרך כל העולם, היינו בדברים שהם רק בבחינת קבלה לעצמו, שזה חוב לאדם. משום שהדברים שהם בבחינת קבלה לעצמו, מעכבים את האדם להגיע לשלימותו הנצחיות ולזכות לתענוגים העליונים. וזה נקרא “חוב לעצמו” שמחליט להמשיך כל ימיו בדברים שהם חוב להנשמה. וזהו שכתבו התוספות, “משום שעברו רוב ימות הגשמים וכו’, ועלה השרף באילנות, ונמצא הפירות חונטין עתה”. היינו אם עבר רוב הלילות הארוכים של ימות החורף בתורה ועבודה, ועלה שרף באילנות, ויודע ומרגיש בעצמו עד כמה שאש שורפת בלבו, על דרך “רשפיה רשפי אש שלהבת-יה”, אז הוא מחליט להמשיך בדרך הזה. וזה פירוש “ונמצא הפירות חונטין מעתה“, היינו מעתה והלאה הוא יזכה לפירות.

לכן בט”ו בשבט נקרא ראש השנה, שכבר האדם עשה דין וחשבון לעצמו, אם כדאי להמשיך בעבודה או חס ושלום להיפך. כי אז כבר יודע מאיזה בחינה הוא יכול להמשיך חיים, אם מדברים של קבלה עצמית, או מדברים שהם להשפיע נחת רוח ליוצרו. הנה יודע, שכל עבודתו הוא רק להשיג את הרצון להשפיע, כי הרצון לקבל את התענוגים הוכן לנו ה’ יתברך מצד הבריאה, כי רצונו להיטיב לנבראיו וברא את הרצון לקבל. וגם הבריאה היתה נשארת בבחינת רצון לקבל, היינו שאם היינו מקבלים גם את השפע הרוחניות והנצחיות ברצון לקבל שלנו, אזי התענוגים לא היה בשלימות מצד הענף הרוצה להתדמות להשורש, ומשום זה נמשך בחינת נהמא דכסופא. ולפי זה היה יוצא שהבריאה היתה נשארת בחסרון. לכן ה’ יתברך הכין לנו תיקון הנקרא צמצום. היינו, במקום שיש רצון לקבל האדם מרגיש אז בחינת הסתרה, כמו שכתוב בהקדמה להסולם, שאף על פי שהחיים המלובש בהגוף הוא נמשך יש מיש, מכל מקום לא ניכר שורש מוצאו היינו מסיבת צמצום כנ”ל. ועל ידי הסתגלות בתורה ועבודה זוכין לבחינת התיקון, הנקרא קבלה על מנת להשפיע, שעל ידי זה אנו זוכים לדביקותו יתברך שמו. נמצא שבזה הכל נשלם. וזה פירוש “שלא חיסר מעולמו כלום”, שכוונתו עלתיקון של השפעה, כמו שכתוב להלן.

ועכשיו נבאר את ענין הקשר שבין אילנות לבריות, שחז”ל סומכו זה לזה, כנ”ל. הנה כתיב “כי האדם עץ השדה”, היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיה מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחין לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות. וענין פירות הוא תכליתו של האדם. ואאמו”ר ז”ל פירש פעם בסעודה של ט”ו בשבט, למה עושין ענין של אכילת פירות, ואמר, משום שזהו כל ההפרש בין קדושה לסטרא אחרא כמו שכתוב בזהר, “קל אחר איסתרס ולא עביד פירא” כמו שכתוב בהסולם (הקדמה ז’ אות כב), היינו שמתייבש מקורם והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. וההולכים בקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם, “אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול”, עיין שם. לכן עם ישראל עושים רמז לזה, בכדי להראות שעיקר הוא הפירות, עד כאן לשונו. והפירות דקדושה, הוא בזה שזוכים לגלוי אלוקותו יתברך, ונעשה כמעין המתגבר שאין פוסק לעלמין, והולך ממדרגה למדרגה עד שזוכין שאומרים “יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי”.

וענין העבודות שנוהגים באילנות, ניתן גם כן להאדם בכדי להכשירו כנ”ל, עיין שביעית (פ”ב מ”ב), שמביא שם דברים הזקוקים לעבודת האילן, וממנו נלמד לעבודת האדם, ודי למבין.

מזבלין, מכניסין להם זבל. כמו כן האדם צריך להכניס בעצמו זבל, היינו בחינת פסולת שהם מדות המגונות שבאדם. אבל האדם אין צריך להביא זבל מבחוץ כמו אצל האילן, אלא צריך להכניס את הזבל מהעלם אל הגלוי, היינו לתוך הרגשתו, שירגיש את מידת שיפלותו של המדות המגונות שבו. אחרת אין הוא מסוגל לתקן את מעשיו.

מעדרין, חופרים בעיקרי האילנות. כמו כן האדם, צריךלחפור ולחקור את עיקר ותכליתו של האדם מה הוא. לשם איזו מטרה בא לעולם הזה.

מיבלין, חותכין את היבלת, מומין הנולדים באילן. יבלת נקרא דבר שמחוץ לגופו. ויש כמה דברים שהאדם עושה אותם ונראה לחוץ לבני אדם. דהיינו, בעת התפלה או שמדבר דברי חסידות לפני חבירו, שעל ידי זה חבירו רואה את עבודתו שהיא מחוץ לגופו, אזי צריך לחתוך אותם ולבטלם, אלא “הצנע לכת עם ה’ אלקיך”. היינו, בעת שהאדם עושה איזה עבודה לשם אלקיך, הסימן הוא אם הוא משתוקק להצניע את הדבר מבני אדם, וזה סימן שכוונתו היא אמיתית. ואם לאו הוא להיפך, שהוא משתוקק רק לגלות לבני אדם, ומטהר את הגוף לחוץ בקן טעמים. מה שאם כן בזמן שהוא לשם ה’, אז מטבעו שרוצה דווקא לכסות את הדבר.

מפרקין העלין מעל גבי האילן להקל מעליו. כמו כן האדם, יש לו עלין שהוא בבחינת שקודמים לפירות. היינו, שעל העלין יוצאים פירות, שזה ענין ש”מתוך שלא לשמה באים לשמה”. השלא לשמה נקרא עלין, והפירות הוא הלשמה. אבל צריך לפרק את העלין הללו, כדי להקל מאילן שיהיה לו היכולת לבא לשמה. אחרת, אם לא יפרק את השלא לשמה, יהיה נשאר בהמצב דשלא לשמה. אבל אחר כך כשזוכין לשמה כתוב “ועלהו לא יבול”, אלא כל העבודות שהיה בבחינת שלא לשמה, נכנסין אחר כך להקדושה.

ויש פירוש יותר גבוה, על דרך שכתוב בהסולם (בהקדמה א’ אות ב’), שענין “עלין” הוא כוחות הדין שבמסך, שפירוש הצמצום שהיה על הרצון לקבל שלא יאיר שום שפע, אלא שיהיה חושך, שעל ידי זה נולד בחינת מסך. נמצא, שכח הדין של הסתלקות האור מביאו שיעשה מסך, שעל ידו הוא מקבל את הכח של מקבל על מנת להשפיע. וגם בזמן הכנה, היינו מטרם שזוכין להכנס להיכל ה’, צריך האדם להתרגל בכוחות דהתגברות על הרצוניות דקבלה עצמית. והדרך הוא להתחיל בדברים קטנים, היינו, בדברים שאין לו כל כך הנאה ותענוג שיותר קל לוותר עליהם, ולומר, לולי שהיה מצוה לעסוק בדברים הללו, לא היה עושה. ואחר כך הוא הולך ומוסיף, עד שמרגיל את עצמו לוותר אפילו על דברים החשובים אצלו ביותר. אפילו בדברים הנוגעים עד לנפשו, הוא גם כן יכול לומר אם לא היה מצוה לעשות לא היה מתעסק בהם. וכל זה הוא כדאי שיהיה גבור ומלומד במלחמה. ואז הוא זוכה להכנס להיכל ה’, להיות בין משרתי אל.

וכח המחייב אותו לשמור את עצמו מכל הדברים, אשר לא יהיה שקוע ברצוניות של קבלה עצמית, הוא כח הדין השולט, שהוא כח השומר אותו שלא יכשל בהנ”ל. משום שבשעה שיש לו נגיעה פרטית, תיכף מסתלק ממנו החיות והשפע. לכן הוא קובע ומחליט ושומר על המסך, שיקבל דווקא בעל מנת להשפיע.

וכמו כן בדרכי הכנה, כח הדין הנ”ל מראה כוחו ופעולותיו ניכרת, עד שמחליטים פעם אחת ולתמיד, שלא יעבור אף פעם על הגבול של חוקי התורה. ועד שבאים לידי החלטה הגמורה בבחינת “חוק ולא יעבור”, הוא במצב של רצוא-ושוב, הנבחן לבחינת כף-הקלע, עד שבא לידי יראה מפני העונש של כח הדין הנ”ל.

ובדרך הציור הוא, אפילו בזמן שיש להאדם זמן של התעלות הנפש, והוא חושב שהוא בבחינת בל-אמוט לעולם, ואם הוא נכשל בנגיעה עצמית, בין במוחא או בליבא, תיכף שולט עליו כח הדין, והחיות הרוחני מסתלק ממנו. היינו, שלוקחים ממנו את כל החשק והטעם שהיה לו בתורה ועבודה, ונופל לרשות הסטרא אחרא והיא מושלת עליו. ואין לו שום עצה וכח להתגבר עליה, והוא נמשך אחריה בבחינת צאן לטבח יובל, והיא מכריחה לחשוק ולקבל חיות ברצוניות של קבלה הכי שפלים במציאות. היינו, בדברים שסתם יראי ה’ מן הרחוב, אף פעם לא יהיו להם כל כך רצוניות לדברים נמוכים.

והסיבה היא מטעם שהוא רגיל לקבל חיות רוחני. ובהבלי עולם הזה הרגילים אינו מוציא כל כך טעם לשבח, ועד שיהיה לו תמורה במקום החיות הרוחני שהיה לו, מזמן שיקבל מהם סיפוק נפשי. לכן הוא חושב בהבלי עולם הזה היותר שפלים, אולי שם ימצא סיפוק לנפשו. ואז הוא חשוד על כל עבירות שבתורה כולה, משום שכח הדין שדוחף אותו לתוך הסטרא אחרא, אזי הרצון לקבל דואג למלאות תענוג, בכדי שיהיה לו חיות למלאות עבור הסטרא אחרא, הנקרא שורש של רצון לקבל אך לעצמו. לכן הוא יורד למקום השיפלות, אולי שם הוא יקבל את מבוקשו.

ואם הוא מקבל שם את מבוקשו, זהו סימן שאלה. ומכל מקום, הוא מחטט באשפות כמו תרנגולין המנקרין באשפה. ובתחילת הנפילה, הוא עוד זוכר את מצבו הרוחני שהיה לו, היינו שעוד נשאר בו בחינת רשימו. ואז עדיין יודע, שהוא עכשיו בבחינת מת, היינו שעושה כל הדברים השפלים, בין במחשבה או במעשה גם כן, במקום שאין לו בושה מאנשים. ומכל מקום הוא יודע, שזהו לא תכלית האדם, וזהו שיפלות. ומבין בשכלו שצריכים להתגבר על זמן ירידה זו. אף על פי שהוא יודע ורואה ומרגיש, אבל הוא מונח כמת שאין לו עצה, והוא כפות בחבלים של עוביות תחת רשות הסטרא אחרא, והרשימה מה שהוא זוכר נדמה בעיניו לחלום טוב, שאין שום עצה ותחבולה שיחלום לו עוד הפעם את החלום הטוב, כך הוא יודע ומרגיש (בעצמו מאה אחוז שאי אפשר להמשיך את מצבו הרוחני שהיה לו אז). היינו, שאין הוא מסוגל לתת כוחות של מסירות נפש, ובבחינת אמונה למעלה מהדעת, כמו בזמן העבר. לכן הרשימו הזו מביאו רק יסורים, מאחר שאין לו שום אפשרות להחלץ ממצבו הנוכחי.

ומאחר שמטבע האדם להשכיח את היסורים, כי כן דרך העולם שהמת נשכח מלב, היינו שאם הוא זוכר את זמנו הרוחני, אזי הוא רואה שהוא עכשיו מת. לכן הוא בא לידי ירידה יותר גדולה, היינו ששוכח את מצבו הטוב, ונדמה בעיניו כי תמיד הוא היה חי במצב הנוכחי של קבלה עצמית, ואף פעם לא היה לו חשק לעבדות ה’, היינו שבטח לא עליו נאמר “ואתם הדבקים“, אלא כלהחיות שלו הוא רק מדברים גשמיים. ואם לפעמים הוא זוכר שהיה לו איזה מצב רוחני, אזי הוא מתרץ לעצמו שבטח שגם אז לא היה על דרך האמת, אלא מעשי קוף. והעיקר, שאין הוא צריך לצאת ממצב הזה.

ואם סוף כל סוף באה לו מחשבה, מה יהיה עם תיקון הנשמה, אז הוא מתרץ לעצמו – אז זה הוא יתקן בגלגול שני, אבל לא עכשיו. ואחר כך הוא בא לידי ירידה יותר גדולה. היינו ששוכח אפילו לחשוב לרגע קט את כל מה שמתרחש עמו, אלא שהוא חס ושלום בלי שום חשבונות, ונמשך עם זרם העולם, ועושה חיים כמו כל העולם. וזה ענין “יורד ומסית” האדם לקבלה עצמית. ו”עולה ומקטרג”, היינו שעבר על חוקי התורה, ונוטל נשמתו, ונשאר בלי שום חיות.

ודבר זה נמשך עד שמרחמים עליו משמים, ומסבבים לו איזה סיבה, שנלכד לפעמים לתוך סביבה טובה של ספרים או של סופרים. ופתאום מתחיל שוב להרגיש את “קול דודי דופק”. ולפעמים, יכול להיפוך, שבא לסביבה יותר שפילה, ועל ידי זה שהוא מסתכל בשיפלותם, הוא מתחיל פתאום להרגיש את הכרוז של “שובו בנים”, ותיכף הוא מתאזר שוב בכח של גבורה, ותיכף מזכירים לו את הדרכים והתורות שקבל וששמע, ובא שוב לידי התעלות הנפש, ויוצא בפעם אחת מכל השיפלות וקם שוב לתחיה. ואז כבר מרגיש בעצמו שיש לו כח התגברות בכוחות של מסירות נפש, ומתחיל שוב לבחור בטוב ולמאוס ברע, ורק אז הוא הדיין של הבחירה והעצות הטובות והנהגות הישרות, שיש לו כח ללכת קדימה. מה שאם כן בזמן המיתה, היינו שהוא שמתו מוטל לפניו, אין מקבלין שום תנחומים כי כמו שכתוב “למתים חפשי”, כשהאדם מת נעשה חפשי מן המצוות, ושום עצה לא יכול להועילו.

ואם עוד הפעם הוא נכשל בנגיעה פרטית, אזי עוד הפעם פוגע בו מדת הדין כנ”ל. והוא מונח כך בכף-הקלע, עד שהחי, היינו בזמן שהוא חי, “יתן אל לבו” להזהר ולשמר עצמו בכל מיני זהירות, שלא יפול עוד הפעם לרשות הסטרא אחרא. והיראה הזו מפני כח הדין נמשך, עד שנחקק בלבו שיקבע את הנהגתו איתן, כמו שכתוב “וירא את הקני וישא משלו ויאמר, איתן מושבך”. ופירש רש”י, (שבלעם הרשע אמר) תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמו היית בעצת הבה נתחכמה לו, ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל. היינו, שהסטרא אחרא בא אליו בטענה מה אתך, הלא תמיד היית הולך ביחד עמו בעניני קבלה עצמית, ועתה קבעת לך איתן את מצבך שלא לזוז ממקומך הרוחני אף משהוא. וזה נקרא “יראת העונש”, ששומר את חוקי התורה מחמת העונש של כח הדין, כנ”ל.

וזהו מפרקין, מבחינת “הוא מותיב לה והוא מפרק לה”, היינו עליות וירידות. על ידי הקושיות והתירוצים, קובעים את צורה האמיתית של עבודת ה’.

מאבקין, שרשי המגולים מכסים אותם באבק. הנה “שורש” נקרא בחינת מחשבה, שהוא השורש למעשה. ואם המחשבות מגולין, היינו שמסתכלים בכל המקומות ומרגל לכל המקומות, הן על הדרכים והנהגות והתורות וכו’ שקבל מרבותיו, אם הם אמיתיים. אזי צריכים להתאבק עם המחשבות הנ”ל, מלשון “ויאבק איש עמו”, הנאמר על שרו של עשיו, ולקבל אותם למעלה מהדעת. שזה ענין “והוי מתאבק בעפר רגליהם”. פירוש, אף על פי שיש לך בחינת מרגלים שאומרים “לא נעלה”, ואף על פי שהמרגלים שלהם, היינו המחשבות של התלמידים, מעלים עפר, היינו שנדמה בעיניהם שדברי רבותיו הם ערך של עפר, ומכל מקום הוא צריך לקבל למעלה מהדעת את דברי רבותיו. ואתן כאן דוגמא. הנה אאמו”ר זצ”ל הבטיח לנו, שעל ידי זה שנלך בדרכו ונקיים את הנהגותיו, נזכה לנצחיותו יתברך ולהדבק בו יתברך ולהכנס בהיכלי דמלכא, אף על פי שכל אחד מאתנו מרגיש שאין מידות טהורות כראוי למי שמשרת את המלך, מכל מקום “קרוב ה’ לנשברי לב”, מאחר שכל המידות המגונות שנמצא בנו מצד הטבע, ה’ הטביע בנו וברא אותנו עם כל השיפלות. ואאמו”ר זצ”ל אמר, כי “רם ה’ ושפל יראה”, משום שה’ אוהב את האמת, לכן הקדוש ברוך הוא מקרב את השפלים באמת. ולפעמים אנחנו באים לידי מצב של יאוש, ואנחנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבינו הנמצאים בו עכשיו, היינו בזמן ההרהור, על זה אמרו ” מאבקין“. שצריך ללחום עם המחשבות הללו.

מעשנין תחת האילן, להמית התולעים הגדלים בו. הנה הכתוב אומר אצל המן “ויותירו ממנו עד בוקר, וירםתולעים ויבאש”. ענין המן, פירש אאמו”ר זצ”ל, שהוא ענין אמונה. וזה ידוע שבכל יום צריכים לחדש את ענין האמונה. וזה ענין “ילקטו דבר יום ביומו”, היינו, אפילו שעדיין אצלו יום, מכל מקום הוא צריך לחדש את היסוד של העבודה, היינו מטרת העבודה. שצריך לדעת, כי מה שהוא נמצא בבחינת יום, אין זה אלא תוצאה מאמונה. מטעם שאם הולכים על דרך האמונה, אזי הוא זוכה להתלבשות השכינה, כל אחד לפום שעור דיליה בבחינת אמונה. היינו שלא המטרה הוא היום אצלו, אלא יכול להשתמש עם בחינת יום, בכדי להעיד על בחינת אמונה. היינו, כי יאמר, עכשיו אני רואה שהלכתי בדרך האמונה, מאחר שיש לי תוצאה של יום. נמצא, שעלי להתחזק בהשורש.

ועל דרך זה פירש אאמו”ר זצ”ל “רועי מקנה אברהם”, היינו שנותן מזונות להקנינים של אברהם, היינו מדת האמונה, כי מדתו אב האמונה. אבל לקבל את מדת היום לבחינת מטרה ועיקר. אחרת הוא נקרא “משתחווהלשמש“, ודי למבין. ובזמן שכל היסוד הוא אמונה, אזי נמצאים בבחינת עניות ושיפלות, כמו שכתוב ” ואנכי תולעת“. היינו שבחינת “אנכי”, שהיא בחינת אמונה, גורם לי להרגיש שהוא בחינת תולעת, מטעם שכל עבודתו הוא למעלה מהדעת, ומבחינת שהוא למעלה מהדעת אי אפשר לקבל גאות, ודי למבין. מה שאם כן אם לא מחדש את האמונה, אלא כמו שכתוב, “ויותירו” וכו’, ושמשתעשע עם בחינת יום שלו, ועושה זה לעיקר, אזי “וירם תולעים”. במקום שצריך להיות בחינת “תולעת”, אזי וירם, היינו גאות, שמרגיש שהוא המורם מעם. וכל זה הוא מתוך שעובד בתוך הדעת, מזה הוא בא לבחינת וירם, היינו בחינת גיאות. והגיאות שלו מתפשט למרחוק, עד שבא לשיעור ויבאש, כמו דאמרי אנשי זיין גאות שטינקט מרחוק.

והעצה לזה, הוא כמו שאומרת המשנה לנו, “מעשנין”. שהעשן בא על ידי השריפה, היינו שבכל יום הוא שורף את עבודתו של אתמול, ורק היום הוא מתחיל להכנס לחדוות של מלחמת מצוה, ולהוציא את ארץ ישראל מתחת רשות הקבלה, ולהכניס את הנקודה לתוך מצב שיהיה מורגש אצלו, שכנפי השכינה חופפים עליו, כמו שכתוב “חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן”. היינו, דווקא כשמקבלים את דרך האמונה, הנבחן לבחינת עול הנישא על הכתפיים, זוכים לבחינת שכינה. כמו שאמר אאמו”ר זצ”ל, שבכל יום צריכים לתת לה’ כל המעשים שעברו עליו, בין שהם מצוות ובין שהן עבירות, ומתחילים מחדש. וזה פירוש “מעשנין”. והעשן סותם אתהעינים הנקרא בחינת “עיני השכל”, שהוא בחינת תוך הדעת שלו, ודי למבין.

מסקלין, מסירים את האבנים, שהוא ענין הבנות שיש לו בתוך הדעת, שזה שייך ללב האבן. היינו, בזמן שמרגיש בחינת יום, ומרגיש בחינת טעם והרגש בעבודה, אז הוא אומר, עכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה’, מסיבת שאני מרגיש בזה תענוג וחיות. נמצא שכבר יש לו סמיכה, היינו מרוב הסמיכות הללו באים לו הרבה אבנים, שיש לו בנין שלם בתוך הדעת. וזה ממש אבני נגף. וזה שאמר פרעה, “וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו”, היינו במקום שיש לכם תענוג הנקרא “אבנים”, אזי הוא לא מקבל זה לתוך לב-האבן, הנקרא בחינת קבלה, אם בן הוא, היינו שנתעורר לכם מזה בחינת השפעה, היינו כנ”ל בבחינת רועי מקנה אברהם, אזי “והמיתן אותו”, המחשבות האלו תשמידו. “ואם בת היא”, שהיא בחינת נוקבא, היינו לקבל את הכל לתוך הרצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, “וחיה”. את זה פרעה מיעץ לקבל בתור חיות ויסוד. אבל דרך התורה לסקל את הדיעות והמחשבות האלו.

מכרסמין, כורתים וחותכים הענפים היבשים מהאילן. היינו, כל מה שרכש מהסביבה בבחינת מצות אנשים מלומדה מצוות ותורות יבשות, צריכים לחתוך, דהיינו להשכיח את תורת חוץ-לארץ. כי ארץ-ישראל נקרא בחינת לשמה, ומה שלוקחים מהסביבה הוא רק בחינת שלא לשמה, ודי למבין.

מזרדין. הענפים הלחים, כשהם מרובין, רגילין לקצצן ומניחין מקצת מהם. היינו אפילו התורות והחכמות שהם באמת לחים, ומכל מקום אם הם מרובים, היינו ש”חכמתו מרובה ממעשיו” אזי אסור לו להשתמש עם הרבה ידיעות וחקירות. כי עיקר האמת מתגלה במעשים, כי כל מעשה ופעולה בפועל מעידה על טיב פועלה.

היוצא לנו מכל הנ”ל, שהבריות דומה לאילנות. וזה פירוש “היוצא ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלבי”, היינו שהאילנות כבר התחילו להראות כוחותיהם לחוץ, היינו שנראה לחוץ, שהם כבר רוצים להשפיע פירות לטובתהאדם. שענין טובות היינו להשפיע, כמו שכתוב “רחש לבי דבר טוב”, פירוש, ש”אומר אני מעשי למלך” שזהו טוב. והיות שהאילנות מלבלבי, היינו שהם משפיעים, לכן הם נקראים אילנות טובות. ובטח שיש אז גם בריות טובות, היינו שהם גם כן עושים דברים בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרם. אחרת, גם האילנות לא היו משפיעים את פירותיהם, כמאמר חז”ל “כל העולם ניזון בשביל חנינא בני”, היות שיש צדיקים שהם משפיעים, הם פועלים שהאילנות ישפיעו.

וזה פירושו “שלא חיסר מעולמו כלום”, היינו כנ”ל, שהכין לנו העסק בתורה ומצוות, שעל ידם נגיע לבחינת השלימות, הנקרא קבלה על מנת להשפיע. נמצא, חוץ מזה שברא הרצון לקבל, הכין תיכף התיקון על נהמא דכסופא, שיהיה שלימות בההטבה. לכן על האדם לתת דין וחשבון לעצמו בכל יום, שיחדש את עבודתו בהתגברות מחדש, וישכח מהעבר. אלא שיהיה לו בטחון חזק, שמהיום והלאה נצליח להגיע לדביקות נצחי בקביעות.

וה’ יעזור לנו מכל צרתנו ויתן פדות לנפשנו, ונוושע בגשמיות וברוחניות, אמן כן יהי רצון

ידידיכם ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו”ר בעל הסולם זצקלה”ה

עניני ט"ו בשבט - דרגות הסולם

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב “כי האדם עץ השדה” (דברים כא), וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב “כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת”, וכתיב “אותו תשחית וכרתָ”. הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו, אותו תשחית וכרתָ (תענית ז.).

ויש לשאול, איזו שייכות תלמיד חכם הגון לעץ מאכל, ותלמיד חכם שאינו הגון לעץ שאינו מאכל, כי הפסוק אומר “לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל… רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרתָ”.

והנה הזהר הקדוש אומר, “אל אחר אסתרס ולא עביד פירא” (עיין בהקדמת ספר הזהר, אות כ”ג בהסולם) וזה לשונו: ועל כן הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי”ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הם הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, “כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח” (תהילים א’).

ובזה יש להבין את השייכות תלמיד חכם הגון לעץ פרי, שעליו אומר הפסוק “כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות”. כי העץ עושה פרי הוא סימן לקדושה, מה שאם כן שאין עושה פרי זהו סימן לטומאה, ונקרא תלמיד חכם שאינו הגון.

וכן מצינו “אלה תולדות נח, הדא הוא דכתיב פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק, מצוות ומעשים טובים” (מדרש רבה נח). ובזה יש לפרש, אם תלמיד חכם הגון הוא, היינו שעושה פירות, שיש לו מצוות ומעשים טובים, אותו תאכל, ואם לאו, אותו תשחית וכרתָ.

והנה לפני המאמר הזה מביאה הגמרא את המאמר, תניא, רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם החיים, שנאמר “עץ חיים היא למחזיקים בה”. ואומר “רפאות תהי לשרך”, ואומר “כי מוצאי מצא חיים”. וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות, שנאמר “יערוף כמטר לקחי”, ואין עריפה אלא הריגה שנאמר “וערפו שם בנחל”. ויש להבין מהו ענין סמיכות המאמרים זו לזו.

ויש לפרש שאין הכוונה של רבי יוחנן דווקא למי שלומד אצל תלמיד חכם שיראה שהתלמיד חכם יהיה הגון, אלא שהכוונה על הלומד בעצמו, באיזו צורה שהוא לומד. היינו, אם לומד תורה, והוא רואה שהמאמרים שלומד, לא יביאוהו שיוכל לאכול פירות מהלימוד הזה, היינו פירות של מצוות ומעשים טובים, “אותו תשחית וממנו לא תאכל”. אלא ישים לב שילמד תורה שתורה הזאת תתן לו כח ועוצמה לעשות מצוות ומעשים טובים, שזה נקרא פירות, ודוקא ממנו תאכל.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז”ל על פסוק “עיני ה’ אלקיך בה”, עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמן על הארץ הצריכה להו (ופירש רש”י, על הארץ הצריכה להן, על השדות ועל הכרמים ועל הגנות), הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובים, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמן, על הארץ שאינה צריכה להן (ופירש רש”י, ועל הארץ שאינה צריכה להן, ביערות ובמדבריות) (ראש השנה י”ז ע”ב).

ענין גשמים היינו מים, ואין מים אלא תורה. ואמרו חז”ל שכר מצוה, מצוה (אבות ד’). היינו, שבראש השנה דנין את האדם לפי מעשיו, ופסקו לו כמה תורה שילמד האדם בשעה זו. לכן, אם המעשים שלו היו בראש השנה בבחינת צדיק, לכן פסקו לו גשמים מרובין. ואחר כך חזרו בהן, היינו שחטא, אז נקרא בחינת רשע. “ולרשע אמר אלקים, מה לך לספר חוקי”. ואז נותן לו את הגשמים שפסקו. למשל, שהקציבו לו שילמד שמונה שעות ביום, אז נותן לו ללמוד את השמונה שעות, אבל במקום שאין צריכין להן, היינו ביערות ובמדבריות, היינו שאין שם מקום שיוכל להיות פירות. היינו, שנותנין לו ללמוד בדברים שאינם מביאים לו פירות, שהוא מצוות ומעשים טובים, אלא להיפך, שמהלימוד הזה נעשה לו סם המוות, כמו שאמרו חז”ל, הלומד שלא לשמה וכו’.

מה שאין כן שהיה רשע בראש השנה ופסקו לו גשמים מועטים, היינו שילמד רק ב’ שעות ביום, אבל אם חזר ועשה תשובה, אז נותנין לו את המיעוט תורה במקום שיוכל לעשות פירות, המכונה כרמים ושדות וגנות, היינו שיצמח מהתורה בחינת פירות, הנקרא מצוות ומעשים טובים.

 

עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה

ט”ו בשבט תשל”ב

“אמר רבי יהודה עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעמו טעם דגן” (סנהדרין ע:). ויש לשאול: א) הלא יש חמשת מיני דגן, ומנין מוכח שהוא חיטים. ב) ואם תמצא לומר שאנו יודעים שזה דגן, היינו חיטים, משום שדוקא בזמן שהתינוק טועם טעם חיטים, אז יכול לקרוא אבא ואמא, צריך להבין מדוע דווקא כשטועם טעם חיטים יודע, וכשטועם מין אחר אינו יודע לקרוא אבא ואמא.

“תניא, אמר רבי יהודה משום ר’ עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו ב’ לחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני ב’ לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן” (ר”ה ט”ז).

ידוע שיש ב’ מדרגות: בחינת “שדה”, שהוא “שדה אשר ברכו ה”‘, ובחינת “עץ השדה”. אדם נקרא עץ השדה, כמו שכתוב “כי האדם עץ השדה”. שדה נקרא בחינת מלכות, בחינת בהמה, גימטריה ב”ן, שמספר שם ב”ן הכוונה היא על מאכל בהמה. לכן מקריבים עומר מן השעורים, שהוא מאכל בהמה, שאז יצאו ישראל ממצרים, כמו שאומר הזהר, שיצאו מרשות הסטרא אחרא לרשות הקדושה. וזה נבחן שזהו “אני הוא ולא שליח”. אבל זה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שעדיין לא זכו לבחינת תורה, שנקראת בחינת אדם. שהיא בחינת דעת התורה.

ולזה זכו בעצרת במתן תורה, שאז נקרא אדם עץ השדה. לכן חיטים, שהוא מאכל אדם, אז שייך בחינת חטא של עץ הדעת, שהכוונה היא שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שטועם טעם חיטים.

ענין אבא ואמא, היינו המוחין דאבא ואמא, שהוא בחינת חכמה ובינה, היינו בחינת בינה השבה להיות חכמה.

 

ראש השנה לאילנות

חמשה עשר בשבט תשט”ו

ראש השנה לאילנות. היינו האדם נקרא עץ השדה, וראש השנה הוא זמן הדין, היינו לשבט או לחסד. לכן חודש שבט הוא חודש חמישי לחודשי חורף, שהוא בחינת הוד, שאז נהפך מ”דוה” ל”הוד”. זאת אומרת, כשזוכין ללכת בבחינת חסד, אז ממשיך מספירת החסד עד הוד, שכל הברכה היא בבחינת חסד, כמו שכתוב, “כי אמרתי עולם חסד יבנה”, שעל ידי הברכה זוכים לפירות. כמו שכתב אאמו”ר זצ”ל, כי לכן עושים ברכה בט”ו בשבט על פירות, כי זהו כל ההכר בין קדושה לקליפה, כי “אל אחר אסתרס ולא עביד פירי”.

וההצלחה עבודה לזכות לפירות היא רק על ידי החסד, כי כשעושים במדת השפעה הנקרא חסד, אזי זוכים לדביקות ה’ יתברך. וכשזוכים לדביקות, אזי זוכים להכל, עד כאן לשונו. לכן בט”ו בשבט, הנקרא ראש השנה לאילנות, צריכים להתחזק במדת החסד, שעל ידי זה נזכה לפירות, הנקרא “עץ עושה פרי”.

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or