ל"ג בעומר תשע"ז – דברי הרב

דברי הרב בהדלקת המדורה

זוהר תצווה – סיום

ל"ג בעומר – דברי הרב

אומר הרב"ש בשם בעל הסולם שהמנהגים שאנו נוהגים מקרבים אותנו לרוחניות יותר מאשר ההלכות.
הוא לא אומר חס ושלום לזלזל בהלכות, אבל יש להחשיב מאוד את המנהגים.
כמובן שכאשר אנו באים למנהג, טוב שנדע את הנקודה הפנימית שלו.

אנחנו הולכים להדליק מדורה, אש לכבוד רבי שמעון בר יוחאי.
מסופר כשרשב"י אמר את אדרא זוטא, הייתה זו אדרא אחרונה- הכינוס והישיבה האחרונה של החברים. בישיבה הזו רבי שמעון בר יוחאי אמר סודות שלא אמר עד כה, והיתה אש סובבת.

יש הרבה סיבות למה אותה אש, אבל האש הזו היא זו שסובבת, ולזכרון אותה אש אנו מדליקים את המדורה.
האש הזו צריכה להיות בליבו של כל אדם כדי שתהיה זו שמאירה את נקודתו הפנימית.

האש היא גם מזככת, מזככת את יצר הרע. אש לא ברור אם היא חומר או לא חומר, היא מסמלת לנו גם את מדרגת בינה, מדרגת הגבורה, שהיא הנקודה הפנימית {גבורה משתלשלת מבינה}
לכן כל אחד יכוון כפי שהוא יכול, לאותה נקודה פנימית שהוא רוצה לזכות מרשב"י.

פעם היינו אומרים האם אתה מוכן להיכנס כך לאש הזאת ולזכות ע"י כך בנקודה הפנימית? האם אתה מוכן למסור את עצמך על קידוש ה' בגלל הנקודה הפנימית?

אנו עסוקים מאוד בנקודה החיצונית, אך ככל שנעריך את מה שרבי שמעון בר יוחאי זכר צדיק וקדוש לברכה נתן לעולם, ככה נוכל יותר להתקשר לנקודה.
השבח של כל אחד בליבו על רבי שמעון בר יוחאי, יוכל לקשר אותו יותר לאותה נקודה פנימית. בע"ה שנצליח לכוון לנקודה הפנימית כולנו.

{מבוסס על דברי הרב בהדלקת המדורה}

ערב טוב לכולם,

חג פנימיות שמח. היום הסעודה לכבוד רבי שמעון ב יוחאי.

רשב"י מגלה את הנקודה הפנימית בעולם, ולנקודה הפנימית ישנה חשיבות עליונה, שחשיבות זו היא מעבר לכל דבר אחר בחייו של האדם.

היות ותכלית העבודה היא דביקות בבורא ית', ראוי לו לאדם להבין מהי הדביקות הזאת. אם הדביקות היא אהבה, אדם צריך להבין את מושג האהבה הזה, היות ואהבה, שהאדם שואף אליה, יש בה סדר.

כאשר אדם עולה לעולמות העליונים, רוצה להגיע למדרגות רוחניות, אז הוא לא יודע מה הסדר בעולמות העליונים. נדמה לאדם שרק צריך להתפטר מהגשמיות והוא כבר יהיה בעולמות רוחניים. ואין הדבר כך.

כדי להגיע לסדר של העולמות העליונים צריכים לשאול את מי שהיה שם. יש כמה חוקים מאד חשובים.

דבר ראשון צריכים להבין שהקב"ה, אומר רשב"י בפרשת תולדות, אומר כך באות פט':

אבל משום שהרצון של הקב"ה אינו רוצה אלא בנשמה אבל לא בגוף. תהיה הנשמה דומה לנשמה העליונה, דהיינו השכינה, והגוף אינו ראוי להתאחד למעלה עם השכינה. ז"א, אם אנחנו רוצים דביקות אנחנו רוצים אהבה. אהבה יכולה להתקיים רק בנשמה ולא בגוף.

אז צריכים לחפש את חוקי הנשמה.

הנשמה של האדם פועלת מעבר לזמן ומקום, כך שכל דבר שאנחנו תופסים במציאות, הוא צריך להיות מעבר לזמן ומקום. מעבר לזמן ומקום זה לא מספיק. גם אם יצאנו מעבר לזמן ומקום, צריך לרצות את הכלל ולא את הפרט.

באהבה, למשל בין בני זוג, בעל ואישה, למה בן אדם אוהב את הצד האחר? למה איש אוהב את אישתו ואישה אוהבת את בעלה? אם זה מטעם רצון פרטי, אין אהבה. רק אם הם רוצים את הכלל, הם משקיעים בכלל, אז יכולה להיות אהבה ביניהם. אבל אם לא משקיעים בכלל, ביחד הזוגי לא יכולה להיות אהבה. ככה יש יחד בין האדם לבין הבורא ית'. אם אדם משקיע גם בתורה הקדושה ולומד את התורה הקדושה, רק לעצמו, אומר רשב"י, התורה יכולה להסב לו נזק. לכן, אם הוא לומד, אם הוא פועל בשביל היחד, אז היחד יכול להסב לו תועלת של אהבה. אבל אם אומר, אני אוהב את חברי, או אני אוהב את אישתי בגלל שזה מועיל לי, והוא מרגיש אהבה, אהבה הזאת הופכת לאהבה אנוכית. הוא מרגיש את רגש האהבה אבל היא נגמרת. היחד הזה ביננו לבין הקב"ה, יש בו סדר. יחד איש ואישה יש בו סדר. את הסדר הזה צריך להשיג.

אומר, שכשאדם עובד ועושה איזה שהיא פעולה, הוא צריך לעשות פעולה לשמה.

אומר בתולדות בקכ"ט, כל מי שמשתדל בתורה, לא לשמה, טוב לו שלא נברא.

מה זה לשמה? לשם התכלית הרצויה.

אדם פועל, קונה מתנה לאישתו. אם הוא קונה מתנה רק כדי שהיא תהיה מרוצה, הוא רק כדי שהוא יהיה מרוצה שהוא קנה, אז זה לא לשמה. לשמה זה לתכלית. מה התכלית? למען היחד.

מה זה אהבה? אהבה זה התענוג מהיחד. לא תענוג אישי. תענוג מהיחד. ואת היחד הזה צריך לבנות.

כאשר אדם מסתכל על המקרים שלו בחיים, אז הוא חושב שהמקרה קובע. אומר לנו הזוהר הקדוש, שאדם בכלל לא נבדק על המעשים אלא רק על התוצאות הפנימיות של האדם. כשהוא מגיע לעולם האמת, לא בודקים את החיצוניות שלו, כי אין חיצוניות בעולם האמת.

אומנם בפרשת תרומה, לפני שהאדם עולה למעלה צריך לכסות את עיניו בפרשת, שלח לך. לסגור את עיניו כי עד שהוא מאבד את תפיסת העולם הזה הוא לא יכול לזכות את תפיסת העולם הבא.

העולם הבא זה הנפש שלנו, הפנימיות, ואם אדם לא מוכן לסגור את עיניו מהמקרה עצמו, לא יכול להראות את מה שמעבר למקרה.

אהבה לא נמצאת במקרה. זה לא משנה מה קרה. צריכים לפתח את היכולת שלנו לראות את המעבר למקרה. זה רשב"י בא וצועק לעולם ורוצה ללמד אותנו, פעם אחר פעם. החיצוניות לא קובעת. חיצוניות זה מלשון חצי.

אדם צריך להשיג ביטחון, הוא אומר. הביטחון של האדם , הוא רק בהיותו מבין שהמצב לא קובע. אם הוא רוצה לבטוח במצב אז המצב הוא מצב סופי. המקרים, הם מלשון קרי. האדם, אם הוא בוטח ב"למעלה מהזמן", במעבר למצב הוא צריך לחפש אותו. מה יש מעבר למצב? מעבר למצב יש הרגשה – נפש, והנפש הזאת יש לה סדר.

כאשר יעקב אבינו היה עם לבן, היה צריך לשים את המקלות כדי שהצאן, דהיינו הנשמות יבואו ויסתכלו. קורא לפצלות שהוא עשה במקלות מחשוף הלבן. ויש דינים בעולם. המקרה שקורה בחוץ הוא דין. המקל הוא כמו דין. אם אתה חושף את החסד את הלובן, אז אתה יכול להגיע אל אותה אהבה מדוברת. אז לאהבה, לכל רגש, גם לאהבה צריך 6 צדדים ו-3 מקדימים.

המקדים הראשון של האהבה – שהמצב לא קובע.
המקדים השני – שבטוח שהאהבה קיימת אני רק צריך לגלות אותה. הבורא נתן לי אותה מלמעלה.
המקדים השלישי – שאני מוכן לבוא לאהבה הזאת. אני יודע שיש לי תפקיד ואני מקבל על עצמי להיות שותף לאהבה.

אלה 3 מקדימים שמחייבים לבוא להגשה.

יש עוד 6 צדדים של המרחב הנפשי של האדם שחייב שהם יהיו באהבה. אם אחד מהם חסר האהבה לא מאוזנת.

השפעה ויכולת להשתלב עם הצד השני. אם בן אדם הוא לכאורה קשוח, ועומד רק במקום שלו ורוצה רק מה שהוא רוצה לא תהיה אהבה. צריכה להיות הגמישות המחשבתית הרגשית הנפשית, היכולת לזרום יחד.
הנקודה השניה היא גבולות. צריכים להגדיל את המקום הזה של האהבה. ביננו לבין הבורא ית' היא מוגדרת בעשיית המצוות, דרך המצוות מגיעים לאהבה ה' ית'. אם היא לא מוגדרת ואני אומר אני רוצה לאהוב את כולם, לא תהיה אהבה. אהבה צריכה להיות מוגדרת בגבולות של מעשים מסויימים, זמן מסויים. מקום, ואם אני מגדיר את האהבה, זו האישה שאני רוצה לאהוב אז אני אוכל לפתח את האהבה. אבל אם זה דבר מופשט בלי שהיא מוגדרת בגבול, אז אני לא יכול ליישם אותה. כך גם אדם בפקידו בעולם. צריך להגביל את עצמו. בתחום הזה אני צריך לתת את עצמי.

הנקודה השלישית – צריכה להיות גאווה, דהיינו החשבה מאד גדולה לאותה אהבה. אם היא לא חשובה בעיניו והיא דבר צדדי, לא תהיה אהבה.
גאווה זה אומר שהרצון הזה גואה. גדול יותר מכל הרצונות האחרים. ואם אין לי גאווה

ביחד הזה אני צריך להסתיר אותו. לאמר שהוא לא קיים. אז לא תהיה אהבה אמיתית.

אמרנו עד עכשיו:

3 מקדימים: מצב לא קובע, בטוח שיש את האהבה, אני שותף לאהבה.

3 צדדים למרחב. אני זורם, משתתף, זה נע בגבולות מסויימים ויש לי גאווה באהבה.

יש עוד 3 דברים, שמאד מעצימים את האהבה.

יש את הנקודה שצריכה להיות אידיאליזציה באהבה. היא צריכה להיות בנויה על אידיאל שהוא מעבר לזמן ומקום. האידיאל שהוא מעבר לעצמנו. אם היא בנויה רק על זה שהוא יפה היא יפה, הוא גבוה היא גבוהה הוא רזה היא רזה, זה דבר שנגמר. זה חייב להיות על בנוי על אידיאה של רעיון שמעבר לזמן ומקום. על פילוסופיית חיים. אם בונים את האהבה על דבר זמני גם האהבה תהיה זמנית. האידיאל הוא מעבר לכל דבר. לכן עליה זה מאד מעצים את האהבה ועושה אותה לנצחית.

הנקודה הבאה, היא שצריכים לבנות איזה שהוא מצפן נפשי, תמימות נפשית, שלימות פנימית לאותה אהבה. צריך להיות רגש פנימי שאותו צריך לחפש ולמצוא שהוא גם משפיע על כל נהקודות האחרות של האהבה. אם אדם מרגיש בודד, למשל, בתוך מסגרת האהבה, אז האהבה היא לא אמיתית. אפילו כשהוא לבד, הוא ישאר בבית שוטף כלים, עושה מקרמה, תופר כפתור, או משחק משחק, אם הוא מרגיש בודד ואהבה לא מקרינה על כל הדברים האחרים שלו בחיים, האהבה לא מספיק אמיתית. היא צריכה להקרין כי נוצר משהו פנימי שזה נקרא הוד. כמו בית המקדש הפנימי של אותה אהבה. צריכים לבנות אותה צריכים לבנות שהיא בנויה. היא צריכה לכוון למקום הזה.

הנקודה האחרונה היא נאמנות טוטאלית. שזה נקרא ברית. זה מדרגת היסוד. אם יש נאמנות טוטאלית הן נפשית והן מעשית אז יכולה להתקיים אותה אהבה.

אם אנחנו שומרים על הצורה הזאת של פנימיות התורה, של הקשר ביננו לבין הבורא ית' והיכולת לבנות כך את האהבה אז האהבה תתקיים. זה מה שלימד אותנו רשב"י.

כאשר יש לנו מציאות כזאת, יש שמחה באהבה. השמחה היא לא באה מהגוף. אלה תולדות יצחק. אברהם הוליד את יצחק. אומר הזוהר הקדוש, אומר רשב"י, אברהם הוא הנשמה. יצחק זה הצחוק, השמחה, הנשמה הוא אומר, מולידה את השמחה, לא הגוף. השמחה של הגוף היא פרוד. השמחה של הנשמה היא פנימית, היא עמוקה, היא אידיאלית, זה לא אומר שאי אפשר לשמוח מדברים קטנים אבל השמחה האמיתית באה מאותה נשמה שיודעת לאהוב. אותה רציפות של הנשמה שיודעת לעשות, לבנות את היחד. הגוף הוא פרוד.

רשב"י בא ומספר לנו את הדברים הנפלאים האלה בזוהר כדי ללמד אותנו מהי פנימיות. ללמד אותנו לטובתנו שהפנימיות זה מלשון פנים. לשון: חכמת אדם תאיר פניו. שהיא הדבר שמזין את החיצוניות. הפנימיות היא הדבר שאליו אנחנו צריכים לשאוף.

לדאבוננו, כל זמן שהחיצוניות שולטת בעולם, אומות העולם שולטים על ישראל. עם ישראל, שהוא העם הפנימי, צריך לפרסם את אותה פנימיות בעולם, ובע"ה ביום הזה שהוא חג הפנימיות כל אחד מאיתנו יקח אחריות אישית, לא רק כלפיו. כלפי כל העולם כל מי שנמצא סביבו, להיות יכול לפעול את אותה נקודה פנימית, את אותה אהבה אמיתית שאותה הוא רוצה לבנות, גם בתוך ביתו בתו הזוגיות שלו, לחבריו, לעולם, ככה היא תלך אותה אהבה, ובע"ה, תתפשט בזכות רשב"י שאנחנו חבים לו הרבה מאד לאותה נשמה עילאה. אני מניח שגם הוא נמצא איתנו פה היום וההתחייבות שלנו לאהבה, וודאי עושה נחת רוח לו ולקב"ה.

בע"ה שזכרו יגן עלינו, יתן לנו את הכח להגיע לאהבת אמת.

שיהיה חג פנימיות שמח לכולם.

{תמלול מדברי הרב}

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו