פרשת ויצא – שבת של יראה ואהבה

מבוסס על דברי הרב ״בואי כלה״, ערב שבת פרשת ויצא

פרשת ויצא – שבת של יראה ואהבה

"ויצא יעקב מבאר שבע" – יעקב, בחינת ישראל שבאדם, קו אמצעי, יוצא מהעיר. היציאה מהעיר זאת אומרת שהאדם יוצא מהפנימיות לחיצוניות.

מדוע האדם צריך לצאת החוצה? למה שלא ישאר בפנים? למה לא רק פנימיות?

אלא מלמעלה רוצים לקדם אותנו, לתת לנו מדרגה יותר גבוהה, כדי שנדע להעריך את מה שיש לנו, יש כלל גדול בענין הכלים "שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי רצוי לתפקידו"

אומר הרב"ש "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, דהיינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההתרגשות וההתפעלות מתורה ומצות.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמהשמים יעלו ויקרבו אותו שוב.

למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו? אלא שבאור אין הבחן מדרגות, כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור.

יעקב בא ומקבל ברכות מה' יתברך דרך יצחק, וכעת הוא צריך להגיע לקדושה, ודווקא עכשיו אנו רואים שייצר הרע קם ומתגבר עליו.

כך גם ראינו במגילת אסתר. מרדכי היהודי מציל את המלך מפני בגתן ותרש, ולכאורה היינו מצפים שאחר כך יגדל המלך את מרדכי? אבל מייד לאחר דברים אלו, כתוב, "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי".

למה הוא מגדיל את יצר הרע כאשר הצדיק עשה כזאת מצווה גדולה? למה מגדיל פתאום את עשיו וגורם ליעקב אבינו לצאת מהעיר?

התשובה היות שכך עובדת נפש האדם. כשאדם מתחיל להתקרב לקדושה, יצר הרע מתגבר עליו, כי יצר הרע מבין שהוא הולך לקחת לו את כל הברכות, כי באמת – יעקב גדול מעשיו. לכן, בלית ברירה, האדם צריך קצת להנמיך את קומתו, כפי שירדו למצרים, הנמיכו קומתם.

כל אדם שנמצא במאבק אימתני כזה עם יצר הרע, צריך להנמיך קצת את קומתו. כל אותם אנשים שנדמה להם שהם מתחילים ללכת בדרך קדושה והכול נהיה יפה טוב ושמח, הם כנראה לא הולכים בדרך אמת, כי אין כזה דבר שייצר הרע לא בא כנגד האדם. אמנם האדם צריך להתגבר ולחפש תחבולות כיצד יוכל בכל זאת ללכת בדרך האמת.

שבת של יראה ושבת של אהבה
כאשר אדם הולך בדרך של "לא לשמה", הוא פוגש בהכרח דרך של עבודה זרה. כאשר מגיע לבאר, הוא מוצא את רחל – בחינת מלכות דקדושה. כמובן שכאשר יעקב אבינו רואה את רחל, דהיינו כאשר אדם פוגש את המלכות דקדושה, הוא אוהב אותה, הוא מוכן לעבוד בשבילה ששת אלפים שנה, ולקבל אותה באלף השביעי.

יש אדם שלא מוכן לעבוד ששת ימים, כדי לאכול בשביעי?

כאשר אדם עשה עבודה גדולה, ובסוף הוא רואה שלא קיבל את האהבה, שהוא קיבל רק את לאה, שהיא בחינת יראה, האם הוא מוכן לאחר מכן לעבוד עוד?

צריכים לדעת שיש ב' עבודות עיקריות לאדם:

א. עבודה כדי לקבל את היראה – כדי להוריד את בחינת הגאוה.

ב. עבודה כדי לקבל את בחינת האהבה.

אם אדם עובד ישירות בשביל לקבל את האהבה, הוא לא יכול. לבן אומר לו "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה".

הלובן העליון אומר לו, שבמקומנו, אי אפשר לקבל את האהבה טרם שאתה מוריד את גדולתך. קודם תיקח את הגדולה של הקדושה, שהיא יראת הרוממות, שתבטל את עצמך לגמרי, אחר כך, אם אתה רוצה, תעבוד עוד שבע שנים בשביל האהבה.

לא מספיק לשמור שבת אחת, צריך לשמור שתי שבתות, שבת למעלה ושבת למטה, שבת בבחינת יראה ושבת בבחינת אהבה. לכן אומר לו לבן – הלובן העליון, אתה צריך לעבוד עוד שבע שנים בשביל רחל.

מה זה אומר שהפרנסה מגיעה מלמעלה?
יעקב כמובן מסכים מיד לעבוד בשביל רחל, למרות שזה נראה לו כרמאות. אבל זו לא רמאות. פשוט, כאשר האדם נמצא במקום נמוך, עדיין בדרך עבודה, העבודה נראית לו כרמאות, הלובן העליון נראה לאדם כהתלבשות של רמאות.

אנחנו רואים שלבן הארמי דיבר בארמית, ארמית הרי היא שפת השקר.

אנחנו רואים שכל הדברים שבקדושה באים בשפה השקר: הזוהר הקדוש, קדושה שאנחנו אומרים, קדיש וגם הגמרא – הרבה ממנה בארמית. הרי זו שפת השקר, אז למה משתמשים בה לדברים שבקדושה? אלא, זו תחבולה כנגד המלאכים, כדי שלא ישבשו את הקדושה.

אותו דבר כאן, הקדושה התלבשה דרך לבן, ודרך זה קיבל יעקב את רחל.

אנו רואים שגם רבקה הגיעה מארם, גם רחל הגיעה משם, לכן לא צריך לפחד כאשר פוגשים רצון שמלובש בכל מיני תופעות של העולם הזה, רק צריך ללמוד להוציא אותו מהקליפה, ולהביא אותו לקדושה.

יעקב אבינו יודע שאת המשכורת האמיתית הוא לא מקבל מהקליפה, שהיא לבן הארמי, אלא מקבל מהלובן העליון, וגם אם יחליף את משכורתו עשרת מונים, זה לא יעזור לו.

את מה שהאדם צריך לקבל – הוא מקבל, כי מה שאדם פועל, הוא מקבל בפנימיותו, ואת זה – אי אפשר לקחת לו.

כאשר אדם אומר שהפרנסה מלמעלה, אין הכוונה היא שהשלמונים הזוזים או הכסף, יהיו לו בכל מקרה. כשאומרים שהפרנסה מלמעלה, הכוונה היא שלמעלה זו הפנימיות של האדם, שהפרנסה היא בפנימיות האדם.

אם אתה עובד, אתה מקבל תמורה פנימית. אם אתה מקבל תמורה פנימית, די לך בזה, ואתה לא צריך לעשות חשבונות של תמורה חיצונית, אלא של תמורה פנימית.

תמורה חיצונית היא רק לקיום העולם הזה. אבל המשכורת האמיתית, היא תמורה פנימית, ואת זה – אף אחד לא יכול לקחת לך. לכן, ראוי שכל אחד יתאמץ לעבוד, כפי יעקב אבינו, כדי להשיג את שכרו הפנימי ולא החיצוני.

אנחנו צריכים להתחזק בפרשה הזו בעיקר ללכת בדרכו של יעקב אבינו. דרך יעקב אבינו היא לא בהתלהמות, היא בדרך של עבודה קשה – של עבדות, לפעמים היא אפילו במקום שנראה כמו יצר רע, אבל עם התמסרות גדולה לעבודה, בלי תרוצים.

על האדם לקחת על עצמו כזאת עבודה, של מסגרת מאוד ברורה, של עבודה קשה, פיזית, יומיומית, במשך 7 שנים, ואם צריך – עוד 7 שנים בלי להניד עפעף, העיקר לזכות בשכינה הקדושה הנקראת רחל, שהיא אהבת ה'. אם נעשה כך, אשרינו וטוב לנו, אשרנו בעולם הזה, וטוב לנו בעולם הבא. לכן מהשבת הזו צריכים לקחת את הכח של התמסרות בדרך עבודה.

מי יתן ונזכה להשיג את יראת הרוממות, את לאה, כאמצעי להגיע לרחל- לאהבה העלאית, לשכינה הקדושה.

שבת שלום!

הניוזלטר מוקדש לעילוי נשמת איטה בת מרתה. ת.נ.צ.ב.ה

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו