ראש חודש אדר : התשע"ח – דברי הרב בסעודה

חודש טוב לכולם.

ראש חודש אדר תשע"ח.

הנה אנחנו עומדים בפני עוד חודש חשוב מאד.

היום כתב לי חבר, שמכיר אותי מלפני בערך 37 שנים, ולא ראה אותי מאז, איך עובר הזמן…! ואני אמרתי לו, זה לא שהזמן עובר אלא שאנחנו זזים בזמן. צריכים תמיד להסתכל מה זז? האם אנחנו זזים או הזמן זז? הזמן לא זז. אנחנו זזים, דהיינו אנחנו, כפי שאומר בעל הסולם בתלמוד עשר הספירות בהסתכלות פנימית בחלק א', שזמן הוא מספר חידושי צורה. והנה כאשר אנחנו מסתכלים על הגשמיות שלנו, ואפילו על הרוחניות, אז היא זזה בזמן.

התזוזה בזמן אומרת שאתה נהייה  אותו אדם, רק שאתה בצורה קצת שונה. כפי השנים שאתה עברת, דהיינו כפי החוויות שאתה עברת, כך הזמן זז.

הנה אנחנו  נמצאים בחודש אדר שבו כתוב "משנכנס אדר מרבין בשמחה". המציאות הזאת קצת מאתגרת למחשבה, מדוע? מכיוון שאומרים לנו שפורים, שנמצא בחודש אדר הוא כעין גמר תיקון.

האם חודש אדר ופורים זה יותר משבת או פחות משבת?

אנחנו יודעים שישנן שתי מדרגות חשובות. האחת היא שמחה והאחרת היא עונג. לא כתוב בחודש אדר "משנכנס אדר מרבין בתענוגות" אלא מרבים בשמחה.

אנחנו רוצים לחבר את זה גם עם מה שכתוב "ושמחת בחגך והיית אך שמח" אנחנו רואים אם כך שמחה בשתי צורות. הן בחג הסוכות והן בפורים.

מה בין זו לזו? מדוע שמחה ולא עונג?

ראשית נאמר כפי כתוב בפרשת יתרו בזוהר הקדוש, ששבת היא יותר גדולה מכל המועדים והשבת היא התכלית הרצויה, שאליה צריכים להגיע.

אבל, יש 2 מדרגות. יש גם מדרגה יותר נמוכה שמכינה לנו את מציאות העונג הגדול שנקרא שבת והגדולה מבינהן היא פורים.

פורים זה כפי שאמרו רבותינו, שזה פורים בשונה מכיפורים. כיפורים זה כ-פורים. מגיע האור הגדול ואנחנו לא יכולים לקבלו, והיות וכך אנחנו יוצאים ומוותרים על החיצוניות ובאים למדרגה פנימית, מוותרים בסוכות על האור ובזכות הצל, צילא דמהימנותא, אנחנו מקבלים שמחה מתוך כוח ההשפעה שבנו.

חג הפורים אנחנו גם מקבלים שמחה, אבל אנחנו לא אומרים והיית אך שמח, אך זה מיעוט. אלא והיית שמח. ההבדל בין השמחה הזו לזו, היא שבחג הפורים אנחנו שמחים גם מהגוף ולא רק מהנשמה. וזה הבדל מסוכות ליום הפורים.

יום הפורים חל בחודש השניים עשר. היהודי מתחיל למנות, כפי הכתוב בתורה – החודש הראשון, החודש השני, אין מוזכרים שמות החודשים בתורה. יש אולי חודש האביב, שחל בחודש האביב, אבל שמות של החודשים תשרי, חשוון ,כסליו וכן הלאה זה שמות בבליים. ואין החודשים נקראים בשמות אלא ראשון, שני, מדוע החודש הזה הוא החודש השניים עשר? כי הוא הסוף של גלגל השנה. הוא הסוף של הגאולה. הגאולה מתחילה בחודש ניסן. הוא ראשון לגאולה, כי אז יוצאים ממצרים. ואחרון לגאולה הוא פורים. שהוא לא רק בא כגאולת הנשמה אלא כעם, גאולת הגוף.

לפני שאנחנו נרחיב בגאולת הגוף, נדבר על ברית המילה.

נשאלתי מדוע צריך לפגוע בילד כשהוא כל כך קטן? ותופסים אותו, עושים בו מעין מום שמורידים לו את העורלה ויוצרים בו איזה שהוא מום בלי הסכמתו. והרי האדם יצור בחירי, והיה לפחות ראוי לשאול אותו. לחכות לגיל מתאים שאם הוא יבחר לעשות ברית מילה שיעשה ברית מילה. ואם הוא לא ירצה שלא יעשה ברית מילה.

מדוע ההורים יכולים להחליט עבורו? ואני ראיתי את השאלה הזו של אנשים אתאיסטים שמתארגנים וממליצים לכל מי ששואל אותם שלא לעשות ברית מילה. יש להם טענות מטענות שונות, אבל עיקר טענתם שכל אדם צריך להחליט לעצמו מה יקרה עם גופו, ואף אחד לא צריך להחליט בשבילו.

שאלתי אותם מספר שאלות ולכל אחת מהן היתה משמעות. שאלתי אותם האם מותר להוליד ילדים ולהביא אותם לעולם בלי רשותם? להביא אותם לעולם… יכול להיות שהם יסבלו בעולם. איך אנחנו לוקחים כזאת אחריות בגלל  תאוותנו הגשמית, כי אנחנו רוצים ילדים. אולי לילדים יהיה לא טוב?

ועוד שאלתי, כיצד יש אנשים שיש להם אצבע שישית ואנשים עושים להם ניתוח ומורידים את האצבע השישית. איך מתערבים כך בגופם ומורידים להם את האצבע. איך יכול להיות שרושמים את הילד ל"גן חיה"? גן חיה הוא גן חילוני. אני הייתי ב"גן חיה". ורשמו אותי ל"גן חיה" כי הוא היה יותר "נאור". האם ההורים יכולים לקחת ככה אחריות על הנפש של הילד ולהחליט בשבילו שהוא יהיה חילוני? וראיתי גם אנשים שקושרים את הילדים שלהם. קושרים בגלל החלטת מדינה שהילד צריך להיות קשור וכל יום הם קושרים אותו. זה יפה שקושרים את הילדים? ובכל מני מקומות, בעגלה, בבית, באוטו, קושרים את הילד. והם לא שואלים את הילד האם אתה מוכן לקחת את הסיכון או שאנחנו נקשור אותך, וגם אם הילד מתנגד אומרים לו: לא! ככה זה, צריך לקשור אותך.

לא מעט החלטות שאנחנו לוקחים עבור ילדינו. את צורת האוכל שהם אוכלים ואת צורת החברים שהם מתראים איתם, את המקום שבו הם גרים ואנחנו לא תמיד דואגים לבריאותם כי אחרת לא היינו גרים אף לא אחד בעיירות או בערים הכל כך סואנים אלא היינו הולכים לגור איתם בהרים כדי שישאפו אויר צח.

אבל הנה אנחנו עושים הרבה מאד החלטות לילדינו. מדוע דווקא ההחלטה הזאת היא החלטה ששנויה במחלוקת? התשובה – מכיוון  שיצר הרע גובר על האנשים הללו, ומה שקשור לדת הם מתנגדים. זה לא פלא. הרמב"ן אומר שהמצווה הזאת היא המצווה שעליה ישמרו, ואנחנו רואים שרוב העם שומר על מצוות המילה.

מהי מצוות המילה, לשם מה נועדה?

נועדה לתת לנו סימן שאנחנו מסכימים להיות בקשר עם הבורא ית', בקשר של ויתור על הרצון לקבל. גילוי הצד של ההשפעה שבנו, ושאנחנו מוכנים לעשות את זה במסירות נפש. שהסרת העורלה היא ויתור על הצורה של בעל מנת לקבל, והפריעה היא כנגד גילוי הטוב, והטפת הדם היא כנגד זה שאנחנו מוכנים לעשות זאת במסירות נפש.

האם אנחנו צריכים סימנים בחיים או לא? למה אנשים מתחתנים? למה עושים חוזה? למה מתלבשים בצורה מסויימת? אנחנו רואים שאנחנו עושים הרבה מאד סימנים. למה אדם מסדר את ביתו בצורה כזו או אחרת? למה אישה או איש לובשים בגדים כאלה או אחרים? אנחנו מתעסקים בהרבה מאד סימנים.

הרבה מאד סימנים, אנשים מבוגרים, עושים וגם עושים לילדיהם, זאת אומרת שאנחנו כן מקבלים על עצמינו שאנחנו מוכנים לעשות סימנים והסימנים האלה הם האתגר שלנו, הם מסמנים לנו את האתגר הנפשי, החינוכי, החברתי שלנו.

דווקא ברית מילה הוא לא טוב? דווקא לזה אנשים נטפלים כדי לאמר שזה לא נכון?

ודאי שהצרות הבלתי נסבלת של האתאיסטים, ואותם אלה שהולכים אחריהם, לאמר אין בורא בעולם, שזה דרך מצרים, היא זו שמדריכה את האדם ללכת בדרך של שקר כל כך נתעב.

כך גם המן הרשע, שהוא מיצג את צד נמרוד וצד פרעה, ובכל פעם עולה כנגדנו אותה בחינת המן הרשע שמבקש מאיתנו, מהעולם, להוריד את הדת, להוריד את האמונה, להוריד את צד היהודי מהעולם.

בזכות מרדכי היהודי, דהיינו הכוח של האמונה, אנחנו מצליחים להתגבר.

לכן, אדם צריך לראות את 2 התנועות הללו.

בחודש השניים עשר שהוא החודש שבו הרצון הנפרד בא לידי גילוי. שכוכב צדק שהוא בחינת מלכות, הוא כוח ההפרדה, הוא זה שמשפיע על החודש הזה, כמו שחודש של חנוכה הוא קשת, כך גם כסליו כך גם החודש הזה מושפע ע"פ כוח הפרוד. כאשר אנחנו מוכנים להביא את האמונה לכוח הפרוד הגדול ביותר, אז השמחה היא הגדולה ביותר. אין שמחה יותר גדולה מהשמחה שגם כשיש את כוח הפרוד הגדול ביותר, כמו של המן הרשע, כמו של בחינת הפריה-כוח ההשתוקקות העצומה של האדם, שם הוא מוכן לתת את כוח האמונה ודרכה שמחה גדולה.

השמחה היא הכנה החשובה ביותר שיש לאדם כדי להגיע לעונג האמיתי. אדם צריך לרצות להיות בשמחה. השמחה היא כוח של השפעה. רק כאשר אדם משפיע הוא יכול להיות שמח.

לכן, כל המועדים, בכללם פורים, הם באים על דרך השמחה. פורים יותר גדול אפילו מסוכות, מכיוון שהוא מייצג את בחינת ה"מלמטה למעלה" שבאה מבחינת יוסף שהוא מדרגת היסוד. ליוסף היו 2 בנים: מנשה ואפרים. מנשה מייצג אותיות נשמה – את חג החנוכה, את פורים מייצג אפרים.

שמחה, מאיפה היא נובעת? ממחשבה נכונה. בשמחה, אותיות מחשבה. שנכנס אדר מרבים בשמחה. מרבים, כך שהופכים את המחשבה שהיא תהיה בשמחה במקום את מחשבת המן את מחשבת מרדכי שהיא מחשבת של אמונה. המחשבה היא זו שקובעת אם אתה תהיה שמח או תהיה עצוב לתווך היותר רחב.

לכן, אדם בעיקר צריך לעבוד אל כך שהוא צריך להסתכל על מחשבתו ולכוון אותה למקום הראוי והנכון. כאשר יחקור את מחשבתו אז יוכל להביא את המחשבה לסדר הראוי ולבוא לשמחה.

המחשבה, היא הכוח של זיווג דהכאה שאדם עושה במחשבתו. ההכאה היא זו שגורמת לזיווג וההתחברות עם בורא עולם. ההכאה באגו, ברצון לקבל, בתנועה האוטומטית של מחשבת התת מודע בבחינת יצר לב האדם רע מנעריו. היא נותנת לנו לחוש את הרצון רק להנות לעצמינו, והכוח של מרדכי מאפשר  לנו לבוא לשמחה.

לכן, בפורים יש ענין גדול לשמוח. לשמוח עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. שגם בחודש השניים עשר, שהוא חודש הפירוד הגדול, 12 זה פרוד, 12 שנים היו בהתחלה רבי שמעון ורבי אלעזר במערה. 12 שנים זה זמן של בת המצווה, 12 זה זמן הפרוד, 12 חודשים, שנים, וכאשר מופיע לנו החודש ה- 12, אז אנחנו מבינים שעכשיו יש לנו אתגר גדול שאפילו בכוח הפירוד הגדול הזה אנחנו יכולים לבוא למקום השמחה.

שואלים אנשים האם כדאי לשתות קצת ויסקי כדי להיות שמח?

הרבה אנשים מנצלים את זה כדי לברוח ממחויבות. אם זה בא בדרך של תורה, אם זה יינה של תורה, אז ודאי יינה של תורה ראוי. אבל רוב בני האדם לוקחים את זה למקום של שכרות, של איבוד הדעת ואפילו אם עוברים על דבר אחד קטן בתורה, עדיף לא לשתות בכלל. אבל אם זה מביא לשמחה בין חברים אז מותר קצת לפרק את הדעת המצויה בעולם, שהיא דעת של בעלי בתים כאילו העולם הוא שלי, כאילו כוח הפרוד שולט, כאילו ההשתוקקות שלי עצמה היא השולטת.

לכן, בע"ה ראש חודש אדר, יכין אותנו לקראת פורים שנבוא לא רק בלהיות אך שמח אלא משנכנס אדר, בע"ה, מרבין בשמחה!

ל ח י י ם