תשמ"ו – מאמר כ"ז
1985/86 – מאמר 27
בזהר בחקותי (דף ט"ז ובהסולם אות מ"ט) על פסוק "ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם" וזו לשונו "בוא וראה, אהבה עליונה של הקב"ה לישראל, בדומה למלך, שהיה לו בן יחיד, והיה חוטא לפני המלך. יום אחד חטא לפני המלך. אמר המלך, כל אלו הימים הכיתי אותך, ולא קבלת. מכאן ואילך ראה מה שאעשה לך. אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה, או זאבי השדה, או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם. מה אעשה. אלא אני ואתה נצא מן הארץ. כך, אף אני, שכתוב, פירושו, אני ואתם נצא מן הארץ. דהיינו שנלך בגלות, ויסרתי אתכם ללכת בגלות. ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני, עמכם", עד כאן לשונו.
ויש להבין את ענין יציאת עם ישראל מארץ לחוץ לארץ, שזה נקרא "גלות בין העמים". על דרך העבודה מה פירושו. היינו, מה נקרא "ארץ", ומה נקרא "יציאה מהארץ". ומהו ענין כשחוטאים מענישים את האדם ונותנים לו גלות, שיהיה בין אומות העולם. מה זה מועיל, ואיזה תועלת מביא זה בדרכי עבודה. זאת אומרת, מהו התיקון בזה שיצאו בגלות להיות תחת שליטת אומות העולם.
ועוד יש להבין, איך שייך לומר שהקב"ה יוצא גם כן מארץ ללכת עם עם ישראל בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו" וכמו שכתוב "ומלכותו בכל משלה", שאפילו הקליפות הוא מחיה אותם, ואיך שייך לומר שיוצא לגלות עם עם ישראל וכאילו הוא לא נמצא בארץ.
ובכדי להבין את הנ"ל בדרך העבודה, צריכים לדעת מקודם, מה זה ארץ ישראל , ומה זה חוץ לארץ ולמה נקראת יציאה מארץ לחוץ לארץ גלות בין העמים. וכמו כן יש להבין, בטח שענין גלות הוא תיקון על החטאים. זאת אומרת, שע"י זה שיסבלו את הגלות יגרמו היסורי גלות לחזור בתשובה, ואז נוכל להחזירם לארץ. הלא הכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", אם כן איזה יסורי גלות הם מרגישים, שזה תהיה סיבה שיחזרו בתשובה ושיחזרו לארץ. היינו, מה הוא יכול לדעת את טוב ארץ ישראל שיחשוק לזה, והארץ הזאת תהיה סיבה שיהא מוכרח לעשות תשובה מחמת חיבת הארץ.
ידוע, שארץ נקרא " מלכות", ונקראת "שכינה הקדושה", ונקראת "כנסת ישראל", שהיא הכלל לכל הנשמות, שפירושו שהיא צריכה לקבל את הטוב והעונג, שהיה במחשבת הבריאה להטיב לנבראיו, היינו שהנשמות יקבלו טוב ועונג.
וסדר השתלשלות היה מעולם אין סוף לעולם הצמצום, ואח"כ להקו, שעליו מלבישים ה' פרצופי א"ק, ואח"כ לה' פרצופי אצילות. ואח"כ מלכות דאצילות האצילה את ג' עולמות בי"ע. ואח"כ נברא אדם הראשון וחיצוניות הגוף שלו בדומה לגוף החומרי של עכשיו, נעשה מבינה דמלכות דעשיה, כמו שכתוב בתע"ס (חלק ט"ז דף א' תתקי"ב אות מ"ג) "ואח"כ היה לו נר"ן מבי"ע ואח"כ היה לו נר"ן מאצילות".
לפי זה יוצא, שארץ, הנקרא "מלכות דאצילות", שעל עולם אצילות כתיב "לא יגורך רע", שפירושו ששם אין רע כלל, אלא רק בבי"ע יש בירורים של טוב ורע. אלא שם מגולה את הטוב והעונג, מה שחשב לתת להנשמות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק "בראשית ברא אלקים", "אין ראשית אלא ישראל", שהכל בשביל ישראל, היינו בשביל נשמות ישראל.
ואדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת גרשו אותו מאצילות, וירד לבי"ע, ואז הוא התחיל לעשות תשובה, ולתקן מה שחטא. ועל ידי זה הוא חזר ונכנס בגן עדן, היינו באצילות. והתיקון היה בזה שגרשו אותו מגן עדן, הוא כמו שכתוב (בראשית רביעי ג' כ"ב) "ויאמר ה', ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, לעבוד את האדמה, אשר לוקח משם".
ופירוש אאמו"ר זצ"ל, מהו הפחד שבגלל זה הוציאו אותו מגן עדן, שכתוב "פן ישלח ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". ואמר, היות שהאדם חטא בעץ הדעת, ואם האדם מקבל עונש, היינו שמרגיש יסורים מהעונש שנתנו לו, היסורים האלו גורמים לו לחזור בתשובה ולתקן את החטא והפגם שגרם.
מה שאם כן אם הוא לא מקבל עונש ולא מרגיש יסורים מהחטא שעשה, ובטח שהוא לא מבין שצריכים לעשות על זה תשובה, וכמו שכותב בזהר (הקדמת הזהר דף קפ"ו ובהסולם אות קצ"ב) וזו לשונו "בכה ר' שמעון ואמר, אוי אם אומר אוי אם לא אומר. אם אומר, ידעו הרשעים איך לעבוד לאדונם".
ומפרש בהסולם וזו לשונו "רומז בזה, שאינו יכול לגלות במקום הזה את דבריו במילואם, מפני שמתירא שלא להזיק את הרשעים. והוא כי בא לגלות כאן איך להתדבק בעץ החיים ולא לנגוע לעולם באילנא דמותא, שזה יכשר רק לאותם שכבר תיקנו בחינת עץ הדעת טוב ורע. אבל הרשעים, שעוד לא תיקנו את החטא של עץ הדעת טוב ורע, אסור להם לידע זה, כי הם צריכים לעמול מקודם בכל העבודות, עד שיתקנו את החטא דעץ הדעת. ותמצא כזה גם בכתוב, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם (בראשית ג'), שאחר שחטא אדם בעץ הדעת, גורש מגן עדן מחשש שמא יתדבק בעץ החיים ויחיה לעולם. ונמצא, הפגם שעשה בעץ הדעת ישאר לעולם בלי תיקון".
ולפי זה יוצא, זה שמוציאים את האדם מהארץ , הכוונה מבחינת מלכות שמים שהיתה לו, משום שאינו יכול להרגיש את החשיבות של הרוחניות, ממה שהיה לו קודם שהוציאו אותו מהמלכות שמים. ונכנס בגלות , היינו כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", שזה נקרא שנפלו תחת השעבוד של העכו"ם, היינו שכל התאוות שנוהגים באומות העולם שולטים על עם ישראל שיצאו בגלות. ואז אין להם שום שייכות לרוחניות, אלא רק מה שהם רגילים לקיים מחמת ההרגל, את זה הם מקיימים, אבל יותר מזה לא עולה על המחשבה שיש להם מה לתקן.
נמצא לפי זה שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות:
א) שיצאו בגלות תחת שליטת העמים. וכל המוח והשכל, שהיו חושבים כשהיו בארץ, היינו בבחינת מלכות שמים, שחשבו כל יום איך לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת ה'. וכשחטאו יצאו בגלות, יכולים לפרש את זה על דרך עבודה של הפרט, כידוע, שהפרט והכלל שוים. זאת אומרת, אם האדם, בזמן שהיה בארץ, חטא, היינו אם קבל איזו הארה מלמעלה הוא השתמש עם זה לתועלת עצמו, דהיינו שאמר, שעכשיו שכבר יש לי קצת טעם בתורה ומצות אין לי עכשיו צורך להיות זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "חטא", משום שפגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
ומשום זה גרשו אותו מהארץ ונופל תחת שליטת התאוות של אומות העולם. ולאחר שנמצא בגלות, תיכף הוא סובל על שכחה, ולא זוכר שהיה פעם בארץ, היינו שהיה במצב של מלכות שמים, והיה חושב רק איך להגיע לדביקות ה', ורוצה להמשיך כך כל החיים שלו, היינו שהוא דואג עכשיו רק איך למלאות את הצרכים מה שגוף דורש לתועלת עצמו, ושום דבר לא מעניין אותו.
וכשעובר איזה זמן, ולכל אחד ואחד יש חשבון אחר עמו (היינו שבשמים שדנין את האדם יש לכל אחד ואחד חשבון מיוחד, שעד כמה זמן משאירים אותו בגלות, עד שהוא מקבל התעוררות מלמעלה), הוא מקבל התעוררות מלמעלה, והתחיל להרגיש שהוא נמצא בגלות, ומתחיל להזכיר לעצמו איך הוא נופל "מאגרא רמה לבירא עמיקתא".
זאת אומרת, במקום, שבזמן שהיה בארץ, הוא זוכר, היה מסתכל על כל העולם כדבר מיותר, והיה חושב תמיד, בשביל מה ברא הקב"ה את הרשעים בעולם, איזו הנאה יכולים הרשעים האלו להביא תועלת להבורא. ועכשיו הוא מסתכל על עצמו, בזה שהוא נמצא עכשיו בגלות, מה הוא יכול לתת להבורא שתהיה נחת רוח למעלה. ומתחיל עכשיו להרגיש היסורים, בזה שהוא ירד מבחינת אדם לבחינת בהמה, היינו הוא רואה שיש לו עכשיו תשוקה לתאוות בהמיות, מה שלא היה לו מטרם שזרקו אותו מהארץ.
ומתחיל עכשיו להשתוקק לה', שיקרב אותו ולהכניסו שוב לארץ ולהוציאו מתאוות הבהמיות, ושיתן לו הנאות ממאכלים שמתאימים לאדם, היינו ממעשים של השפעה ולא שהפרנסה שלו תהיה ממאכלי בהמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח) "בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם הראשון, קוץ ודרדר תצמיח לך, זלגו עיניו דמעות, אמר, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו, בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו".
משמע מכאן, כאילו שהקב"ה נתן לו את הידיעה, שאמר לו "קוץ ודרדר תצמיח לך". ומטרם שאמר לו הקב"ה, הוא לא רואה שמאכלו הוא רק "קוץ ודרדר", שהוא רק מזונות של בהמה. ויכולים לפרש כנ"ל, שבאה לו התעוררות מלמעלה שהזכיר לו מה שהיה לו לפני החטא, באיזו מדרגות הגבוהות שהיו לו, ועם היציאה מגן עדן כאילו נשכח ממנו הכל.
וזה נקרא, שהקב"ה אמר לו, היינו זה שקיבל מהקב"ה התעוררות מלמעלה, אז נזכר מה שהיה לו. אז התחיל להרגיש את היסורים, מזה שזרקו אותו מגן עדן והתחיל לבכות, מדוע הוא נמצא באותה דרגה של בהמה. זאת אומרת, הפרנסה שלו היא רק ממה ששייך לאהבה עצמית, שזה נקרא "מאכל בהמה". וזהו "שזלגו עיניו דמעות, ואמר, אני וחמורי באבוס אחד". היינו שאכילה, היינו מה שמזין אותו, תהיה דומה לבהמה כנ"ל, שהוא לא יכול להוציא הנאה רק מדברים השייכים לאהבה עצמית.
אולם, כשאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו". ופירש רש"י "בזעת אפיך", לאחר שתטריח בו הרבה, עד כאן לשונו. ויש לפרש ענין טרחא, מהו. ולפי שאנו לומדים, היות אם האדם כבר הגיע לידי הרגשה, שהוא נמצא במדרגה, שהיא דומה לבהמה, ומכאן משמע שענין הרגשה גם כן צריך להיות בשיעור עד שמביא לידי יסורים, שיוריד דמעות על מצבו הדל והשפל, כמו שאמרו חז"ל "שזלגו עיניו דמעות".
ולכן היסורים, ממה שהוא מרגיש שהוא דומה לבהמה, זה נותן לו כח שירצה לתת יגיעה גדולה לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה, ולזכות לבחינת מאכל אדם, כנ"ל, שענינו הוא, שעכשיו הוא כבר מסוגל להנות ממעשים של השפעה.
ולפי זה יוצא, שיש להבחין ב' בחינות בענין הגלות, כנ"ל:
א) שהוא נמצא בגלות, אבל אינו יודע שהוא נמצא בגלות, אלא שטוב לו כך במצב שהוא נמצא. אלא הוא מחפש כמות, היינו יותר כסף, יותר כבוד, וכדומה. אבל שידע שהוא היה פעם במדרגת אדם, הנקראת "ארץ", שהיא "מלכות שמים". זה כבר נשכח מלבו. ובכלל אין שום מחשבה עולה על דעתו שצריכים להחליף את הפרנסה, אלא שהמזונות שהוא מקבל בכלי דאהבה עצמית, שנקרא "מאכל בהמה", אינו עולה על דעתו חס ושלום שצריכים להחליף, שיהיו לו מחשבות של השפעה.
נמצא לפי זה, (על) מקור הפרנסה, שהוא ניזון רק מה שבא בכלים דאהבה עצמית, את זה הוא לא רוצה להחליף, אלא הוא רוצה להחליף את הענינים שבאים בכלים דאהבה עצמית. למשל, הוא רוצה להחליף את הדירה, וזהו מטעם שכבר אינו מוציא תענוג בהדירה שבו הוא גר, ורוצה דירה אחרת, כי מדירה חדשה כן יכול להנות. וכמו כן הוא מחליף את הרהיטים, כי מהם אין הוא יכול להוציא תענוג, וע"י שיהיו לו רהיטים חדשים אז הרצון לקבל שלו יהיה לו ממה להנות וכדומה.
ב) אבל לא להחליף את מקור הפרנסה שלו, דהיינו, לומר שהפרנסה שלו תבוא ממקור המשפיע רק לכלים דהשפעה, זה חס ושלום לא עולה על דעתו, כידוע, שהמקבל לא יכול להבין איך יכולה להיות פרנסה מזה שהוא משפיע. והמשפיע, הוא להיפך, בזמן שהוא רואה שעסק בקבלה, הוא מתבייש כלפי עצמו מלעשות דבר כזה שנחשב בעיניו לשפלות. אבל באמת, צריכים להחליף את המקור של הפרנסה, כי יש פרנסה המושפעת לכלים דאהבה עצמית, שהפרנסה זו באה מהקליפות, ויש פרנסה הבאה לכלים דהשפעה, וזו באה מעולמות דקדושה.
אי לזאת, לפי ב' הבחנות הנ"ל שישנן בהגלות, נשאלת השאלה, מי הוא הגורם שכן ירגיש שהוא נמצא בגלות, שעל ידי זה הוא מרגיש יסורים, שרוצה לצאת מהגלות, כמו שנאמר בגלות מצרים "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". עלינו לומר, שזו ההתעוררות באה מה', היינו כדי שלא ישארו בגלות, היינו במצב של שכחה , אז ה' שולח ההתעוררות.
נמצא לפי זה, מה שהם מרגישים שיש רוחניות אלא שהרוחניות היא במצב של שפלות, ועל זה כואב לבם, מדוע "שכינתא בגלותא", ומדוע יש לרוחניות טעם עפר, היינו בזמן שהם רוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, אין הם יכולים להחשיב את העבודה הזאת, כמו שצריכים להרגיש, שעכשיו הוא עובד עבודת הקודש, ולא עבודה של בני אדם הדומים לבהמות.
והדבר הוא להיפך, שבזמן שהוא עובד לתועלת האדם הוא מרגיש טעם בעבודה, אבל בזמן שעובד עבודת ה' אינו מרגיש שום טעם. זאת אומרת, אותו מעשה שהוא עושה, אם הוא רואה שהרצון לקבל שלו יש לו מה לקבל, שהשכר מאיר לו בזמן עבודה ומשום זה הוא מרגיש טעם, אבל אם הוא מחליף את הכוונה בעת העשיה, ואומר שהמעשה הזה הוא שלא עמ"נ לקבל פרס, תיכף הוא מרגיש את חולשתו, שאינו מסוגל לתת יגיעה ועבודה מתחלת תיכף על המקום ללכת בעצלתים.
נמצא לפי הנ"ל, שהקב"ה בא אליו כאילו ואומר לו, תראה את המצב השפלות שלך שאתה דומה לבהמה ממש, ומתחיל להרגיש את היסורים מזה שאין לו שום הרגש של אדם, וזה כואב לו ומרגיש את היסורים והכאב, מזה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם. היינו, שהוא מרגיש עכשיו שיש לו תאוות רעות המתאימות לע' אומות.
ומטרם שבא אליו הגלוי הזה, שירגיש את שפלותו, הוא היה חי בעולם שכולו טוב, היינו שלא היה שום חסרון בזה שהוא נמצא במצב של שפלות. אבל לא היה מרגיש שזה הוא שפלות, אלא אדרבא הוא מתנהג כמו שאר אנשים, שכל שאיפתם היא תאוה, וכבוד, וכסף, וכדומה. אולם עכשיו, שבא לו הגלוי מהקב"ה, שהוא יראה, שהוא דומה לבהמה ולא לאדם, הוא מרגיש יסורים, היות שאם הוא היה יכול לצאת מהגלות, הוא היה שמח מהגלוי זה.
אבל היות שהוא נמצא בגלות, הוא רואה, אולם הוא לא רואה אפשרות איך יכולים לצאת מהגלות. נמצא, היסורים האלו גורמים בהאדם אי יציבות, היינו אינו יודע מה לעשות. מצד אחד, הוא רואה עכשיו, שהוא מרגיש את האמת, היינו לאיזה סוג אנשים הוא שייך, היות שיש אנשים שייכים לבהמיות, ויש אנשים ששייכים לבני אדם. ואם נדקדק יותר, יש להבחין ג' סוגים:
א) יש אנשים, שאין להם שום שייכות ליהדות.
ב) יש אנשים, שהם עוסקים בתו"מ אבל על מנת לקבל שכר.
ג) יש אנשים, שעובדים שלא על מנת לקבל פרס.
נמצא, מצד אחד הוא יכול להיות עכשיו מאושר, בזה שהוא רואה את האמת, היינו באיזה סוג אנשים הוא נמצא ולאיזה מדרגה הוא צריך להשתדל להגיע. אבל יחד עם זה הוא מרגיש עכשיו כאב ויסורים, בזה שהוא רואה איך שהוא מרוחק מדביקות ה'. היינו שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עבור הקב"ה, אלא כל עשיותיו הוא רוצה שיהיו רק שיקבל עליהן שכר, ומבחינת רצון להשפיע, אין הוא רואה שתהיה מציאות לצאת מהם מכוחות עצמו.
ונמצא לפי זה, שהוא משתוקק להמצב שהוא היה שייך לסוג הב', שאז היה לו כוח לעבודה משום שהשכר היה מאיר לו, ולפי דעתו היה אז במצב שקרוב להבורא, שהיה מדבר להבורא תמיד, והיה מבקש ממנו שכר תמורת עבודתו, והיה מרגיש עצמו לשלם, שלא חסר לו שום דבר, היות שהיה בטוח על השכר, היות שהוא מקיים מצות הבורא. והבורא, בודאי רואה שאין הרבה אנשים, שיהיה להם חשק לקיים מצוותיו. והוא כן משתדל לקיים מצוותיו, בטח שהקב"ה יתחשב עמו ויתן לו תמורת זה משכורת גדולה.
וממילא אחר חשבון כזה, האדם מרגיש עצמו, שהוא נמצא בין עננים בשמי שמים, והם מסתכלים על כל העולם שבטח "בזכות תורתן העולם מתקיים", כדברי חז"ל "אין העולם יכול לעמוד בלא תורה" (תבא). נמצא, שאז הוא היה ממש בין האנשים המאושרים בעולם.
ועכשיו, שיצא מהמצב הב', והקב"ה האיר לו האמת, שעיקר עבודת ה' היא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא ולא לתועלת עצמו, והוא רואה איך שהוא מרוחק מאמת, הוא מרגיש להיפך. היינו במקום שהיה חושב, אם במקום השלא לשמה היתה לי הרגשה טובה שאני בסדר עם הקב"ה, היינו שאני משתדל לשמוע בקולו עד כמה שאפשר, ואני נקרא "עובד ה'", ובטח כל השכר שהבטיח לנו הבורא בודאי מוכן בשבילו, ומה חסר לי עוד.
ומכל שכן כשאני אתחיל ללכת בעמ"נ להשפיע, תיכף אני אבוא להתרוממות. אולם אינו כן, אלא עכשיו, שהוא הגיע להרגיש את האמת, שהעיקר הוא לעבוד בשביל תועלת ה', ובודאי אני צריך להיות שמח, שברוך ה' עליתי על המסלול האמיתי, שיוליך אותי לקרבת ה', אם כן הייתי צריך להיות תמיד בהתרוממות הרוח, ולומר עכשיו, אני ברוך ה' רואה שהקב"ה מרחם עלי ולא נותן לי להתייגע בחינם, אלא כל היגיעה שלי תהיה עתה בכדי להגיע להמטרה, הנקראת "דביקות ה'".
אמנם הוא מרגיש עכשיו את מצבו להיפך, היינו שאין לו אותה השמחה, שהיתה לו בזמן שהיה עובד בעמ"נ לקבל שכר. מטעם שהוא רואה, שאין לו עכשיו סיוע מהגוף שלו, היות שעכשיו הוא אומר לגופו, תדע לך שמהיום והלאה אני לא אתן לך שום רווחים בעבודה, כי עתה אני לא עובד בשביל תועלת עצמי, אלא אני רוצה לעבוד רק לתועלת ה'. אז הגוף לא מסכים לתת כוחות לעבודה. נמצא, שהוא נמצא עתה במצב השפלות.
מה שאם כן מטרם שבא לו הגלוי של אמת, היה הוא תמיד במצב של התרוממות רוח, היות שהיה רואה איך כל יום הוא מוסיף והולך במעשים כנ"ל והשכר בטוח. אולם אז הוא זמן אמיתי, שיכול ליתן תפלה אמיתית להבורא, שיוציאו מהגלות, כי מטרם שקבל הגילוי מלמעלה, שהוא נמצא בגלות תחת שליטה של אהבה עצמית, לא היה באפשרות שהקב"ה יוציאו מהגלות, היות שעדיין לא ראה שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל". אם כן לא היה לו חסרון, שהקב"ה ימלא חסרונו, היינו שיוציאו מהגלות. נמצא לפי זה, שהקב"ה נתן לו הכלי, דהיינו החסרון, ואח"כ הוא נותן לו האור, ושניהם באים מלמעלה, הן האור והן הכלי.
ובזה נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שהזה"ק אומר לישראל בזמן שחטאו, הקב"ה אמר "ויסרתי אתכם ללכת בגלות ואם תאמרו שאעזוב אתכם, אף אני עמכם". ושאלנו, איך אפשר להיות שהקב"ה יוצא מהארץ לחוץ לארץ בגלות, הלא "מלוא כל הארץ כבודו". ואיך שייך לומר שיוצא לחוץ. וגם שאלנו, מה מוסיף לנו העונש שיוצאים בגלות, היות בטח שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק לטובת האדם, אם כן מה האדם מרויח בזה שיצא בגלות תחת שליטת אומות העולם.
ולפי מה שהסברנו לעיל יוצא, שענין מה שאומרים "מלוא כל הארץ כבודו", זה בא ללמדינו, שמצד הבורא אין שום שינויים בעולם , אלא זה כמו שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". אלא כל השינויים הם מצד הכשרת המקבלים, היינו כפי שהם יכולים ליחס עבודה שלהם רק להשפיע להבורא, בשיעור זה מסתלק הצמצום ומתגלה האור הגנוז לתחתונים, ובזה מקבלים התחתונים את הטוב והעונג.
וזה נקרא ש"העם ישראל נמצא בארץ", היינו שמרגישים שהבורא הוא בחינת ארץ ישראל. זאת אומרת, היות ש"עם ישראל" נמצא ב"ארץ ישראל", אז הקב"ה נקרא על שם הפעולה, מה שהוא ממציא את עצמו להנבראים, שהם יכירו וידעו אותו בזמן שהם מוכשרים לזה. ואם הם חוטאים ויכולים לפגום, היינו לקבל שפע עליון ולהעבירו לקליפות, שהן בחינת אהבה עצמית, אז מוכרחים "להוציאו מארץ ישראל", היינו ששוב עולה הצמצום ומסתלק האור.
וזה נקרא שהם יצאו מארץ, ששם מקום המלכות שמים, המכונה בחינת "שכינה", ויוצאים לתוך הגלות תחת שליטת אומות העולם. והתיקון שיוצאים בגלות הוא:
א) קודם כל שלא יקלקלו את השפע,
ב) שע"י היותם בגלות אין הקב"ה עוזב אותם בגלות, כמו שביארנו לעיל, שיש לפעמים שאדם נמצא בגלות, אבל אינו יודע שזוהי גלות, שצריכים לברוח מהמקום הזה, היינו מהמצב שבו הוא נמצא ומקבל פרנסה, שהמקום הזה נקרא "אהבה עצמית", אלא אדרבה, כל מה שמרגיש יסורים, הוא מזה שלא יכול למלאות את מה שהאומות העולם דורשים ממנו, מכח שהם שולטים עליו, היינו שלא יכול למלאות את כל התענוגים ששייכים לאהבה עצמית.
וזה שהזה"ק אומר "אם אגרש אותך מן הארץ, אולי יקומו עליך דובים שבשדה או זאבי השדה או רוצחים, ויעברו אותך מן העולם". שפירושו, שיעברו אותך לגמרי מן העולם הרוחני וישארו רק בעולם הגשמי, הנקרא אהבה עצמית.
אי משום זה, כדי שלא יאבדו בגלות אף הקב"ה יוצא עמהם בגלות, היינו שהוא מתגלה אליהם בצורה של גלות . היינו כנ"ל, שהבורא נקרא "שמו" , על שם הפעולה שהוא עושה. היות שהוא משפיע להם עכשיו בחינת גלות, היינו שירגישו שהם נמצאים בגלות, זה נקרא שהקב"ה יצא עמהם בגלות. והוא, היינו למה שהוא השפיע להם את הרגשת הגלות, הוא כנ"ל, בכדי שלא יאבדו לגמרי בגלות, בזה שאין הם מרגישים שזרקו אותם מהארץ והם נמצאים עכשיו תחת שליטת אומות העולם.
ועכשיו נבין מה ששאלנו, מהו התיקון שהוציאם מארץ:
א) שלא יקלקלו את מה שהשיגו, הנבחן כמו היודע את רבונו ומכוון למרוד, שפירוש, הוא מכיר את רבונו אבל לא יכול להיות במצב אך ורק להשפיע.
ב) שבזה שהם יהיו בגלות, הם ירגישו את הצורך להיות רק במצב של השפעה, שעל ידי זה יזכו לדביקות ה', שיסורי הגלות יחזירו אותם למוטב. ומה ששאלנו, מהו הפירוש "שה' יצא בגלות", צריכים לפרש, היות שה' משפיע להם טעם של גלות, לכן נקרא "שה' יצא מבחינת ארץ חמדה טובה" ומשפיע להם בחינת, שזהו לטובתם.
