סעודת צאת צום י"ז בתמוז – תשע"ו

113

סעודת צאת צום י"ז בתמוז-תשע"ו
אנחנו יושבים בסעודת סוף צום י"ז בתמוז. במקום לעשות חשבון נפש לאחר הצום, לאחר שעיננו את נפשותינו, אין פה מדובר בעינוי הגוף, אין ענין לענות את הגוף, יש ענין לחדור לנקודה פנימית יותר של נפש האדם כדי שנייצר התבוננות פנימית, מתוך זה שאנחנו מוכנים לוותר על הנקודה החיצונית כדי לראות מה המשמעות הנפשית של י"ז בתמוז וכן של ימי בין המצרים.
היה חורבן בעם ישראל, נפרצו החומות, הועמד צלם בהיכל, נשברו הלוחות, אפוסטומוס הרשע שרף את התורה וכן הלאה קרו דברים נוראיים לעם ישראל. אבל מה שקרה בעבר נוגע לנפש של כל יהודי ויהודי כאשר חז"ל קבעו את זה כזמן, זמנים של אבל. הכוונה היא שהקשר עם הבורא ית', הוא רחוק. אבל צריכים לראות בזה שיש כאן הארה. הארה לראות שאנחנו רחוקים. מי שיכול לחוש את הארה הזאת, שאנחנו רחוקים, זה הארה גדולה מאד. רוב בני האדם לא מרגישים שהם רחוקים, לא מרגישים שינוי. היהדות מזמינה אותנו בימי בין המצרים, שהם ימי אבלות לעם ישראל, להימנע משמיעת מוסיקה, להימנע מדברים חדשים, יש פרי חדש לא לאכול ממנו לא לברך שהחיינו, כי אנחנו לא רוצים זמנים כאלה, אלא אולי בימי שבתות אפשרי וכן הלאה עוד ממנהגי אבלות שאנחנו נוהגים בהם, וכל זה למה? כדי למשוך אלינו את ההרגשה שאנחנו רחוקים. כי אם בית המקדש לא בנוי בנפשו של כל אדם ואדם, והוא לא מרגיש שהוא רחוק, משמע שאין לו הארה.
מי שרוצה לשוב בתשובה, להשיב פניו לפני השם ית', אז הוא מתחיל להרגיש רחוק. מי שלא עובד לא מרגיש רחוק, מי שלא רוצה להגיע לאיזה שהוא מקום, לא מרגיש רחוק מאותו המקום. ולכן, כשהיהדות אומרת לנו, תרגישו עכשיו רחוקים משמע שיש פה אור גדול שיכול להאיר לנו, שאנחנו רחוקים. ואת ההארה הזאת צריך לקחת בשתי ידיים, בהרגשה פנימית, ומתוך זה להתחזק עד שנגיע לאמצע אב, לאמצע השני של אב, שבו מתחילה להיות תקומה של מציאות האהבה בעולם, אבל עד אז צריך להכין את עצמינו. משמע מכך, שהרגשת הריחוק היא הכנה. לא ייאוש, לא עצבות, צער על הריחוק! שהצער הזה יהווה אנרגיה פוטנציאלית, איזה שהוא כח כדי לעשות פעולה, כדי להיות קרובים.
עכשיו בסוף הצום, צריך לקחת את כל הכחות של הצום, ולראות את הכח הזה, וטוב לקחת החלטות שיראו שאנחנו רוצים להתקרב. לייצר מסגרות, לייצר עקרונות חיים שדרכם רוצים לחיות, להתעקש על התמדה, בוטל התמיד, להתעקש על התמדה בדברים מסויימים, שהצלם שלנו לא יהיה צלם של עבודה זרה, אלא צלם א-לוקים שישהה בתוכנו, שהתורה תהיה קיימת בתוכינו לעד, שתהיה לנו ברית עם התורה הקדושה. כאשר אדם יפעל את הדברים האלו, אפילו במקצת, הוא ידע שהוא עושה את התיקון הראוי, כי הוא מרגיש שהוא רחוק.
ובזה, בע"ה, תהיה תקומה לעם ישראל ויבנה בית המקדש, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ל ח י י ם