“כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו” (ירושלמי, יומא ה’, פרק א’ הלכה א’).  משמע ממובאה זו, שההתייחסות אינה לעבר, אלא בכל דור ודור צריך האדם למדוד את נפשו ביחס לבניין בית המקדש. התייחסות זו מכריחה את האדם לקבל אחריות אישית על בניין בית המקדש ולראות את הנצרך ממנו כדי לקיים בית זה. היכולת להסתכל באופן זה יוצרת תנועת נפש המעצימה את האדם ומציבה אותו כשותף בבריאה. יכולת שותפות זו מתבטאת במה שכתוב בהקדמת ספר הזוהר, וב”הסולם” אות ס”ז: “אל תקרא עַמִּי אתה עם ע’ פתוחה, אלא עִמִּי אתה עם ע’ חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי”. יכולת הבחירה שניתנה לאדם מהבורא יתברך, המיוחדת רק לאדם, מאפשרת לו להיות שותף. יש לראות שביכולת זו של הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות. ישנם בני אדם שנוח להם שמחליטים...