הרציפות – בין פסח לשבועות

336

הרציפות – בין פסח לשבועות

התקופה שבין פסח לשבועות הם ימי דין, בהם נצטווינו בספירת העומר. כמו בכל המועדים, ראוי שנשאל את עצמנו, מהו התהליך הרוחני שעלינו להפנים בנפשנו החל מיציאת מצרים ועד לחג השבועות, כך שנהיה מוכנים לקבלת התורה.

ובכן, הזמן שלאחר יציאת מצרים הוא בחינת קטנוּת, שנוצרה לאחר הגאולה בליל הסדר בה הייתה בחינת גדלוּת. גדלות זו ניתנה מלמעלה ואִפשרה את היציאה מעבדות מצרים. אך כדי לקבל את התורה (שהיא הוראת דרך לאדם כיצד לדבוק בבוראו) לא די ביציאת מצרים, אלא עליו להכין עצמו תחילה, דהיינו לבטא את היותו אדם.

האדם בנוי מגוף ונשמה, המהווים את תפיסת הנברא ותפיסת הבורא שבו. כאשר הנשמה (צד הבורא שבאדם) מקבלת את ההנהגה והגוף (צד הבריאה שבאדם) מקבל על עצמו להכנע להנהגת הנשמה – האדם ממלא את תפקידו באופן הראוי עם כל אחד מחלקיו.

רציפות הנשמה לעומת קיטוע הגוף

כיוון שהיא זו המתחברת לבורא, טבעה של הנשמה מתאפיין ברציפות, כפי שמובא בזוהר: "אמר רבי שמעון, משום כי כשהקב"ה חפץ בצדיקים, מה כתוב: "וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי", ובארוה – אבל משום שהרצון של הקב"ה אינו רוצה אלא בנשמה, אבל לא בגוף, כי הנשמה דומה לנשמה העליונה, דהיינו השכינה, והגוף אינו ראוי להתאחד למעלה עם השכינה, ואף על פי שצורת הגוף הוא בסוד העליון, כלומר אף-על-פי שהגוף נמשך מהשכינה, דהיינו המלכות, מכל מקום אינו ראוי להתאחד עמה" (זוהר תולדות, וב"הסולם" אות פ"ט).

מבאר הזוהר שישנו הבדל (כלומר, שינוי צורה) בין תודעת הגוף לבין הבורא, ואילו לתודעת הנשמה יש השוואת צורה איתו.

תודעת הגוף מבוטאת בבחינת הגבורות, לעומת תודעת הנשמה המבוטאת בבחינת החסדים. במצב של קטנוּת, הגבורות נכנסות תחילה למדרגה טרם כניסת החסדים. היות וגבורות מסמלות דין, על-כן עם כניסתן יש חשש מחוסר רציפות הנוצר על-ידי הדינים הקוטעים אותה. בכל מקום בו שולטת תפיסת הפירוד – קיימים דינים.

במצב של דינים יש מקום אחיזה לסטרא אחרא. על כן במצב כזה, מציאות ההתחברות לבורא, נותן השפע, לוקָה בחסר. תפקיד האדם לייצר מנגנון המונע את אחיזת הסטרא אחרא במצב של דינים.

את הדין, שהוא רצון לקבל (דהיינו, את מצב הקטנות) לא נכון לבטל, היות וזהו זמן של גדילה לקראת המטרה אליה שואפים – במקרה שלנו, הקטנוּת מטרתה להביא את האדם לרמת התפתחות שתאפשר את קבלת התורה.

הקיטוע מתבטא בתפיסת האדם שביציאת מצרים, שהיא עדיין תפיסה דרך הפרטים. אין רע בה, אלא במצב בו אין הפרטים משויכים לכלל, כשם שאין רע בדינים אלא כשהם עומדים בפני עצמם ולא כאמצעי לבטא את הכלל.

הנשמה מייצגת באדם את הכלל, והגוף את תפיסת הפרטים. השילוב הנכון ביניהם הוא כאשר פועלים את הפרטים כדי לבטא את הכלל, דהיינו שפועלים את רצון הגוף כדי לבטא את הנשמה.

מציאות הקיטוע ותיקונה בספירת העומר ועד… בהמשך

מתוך הספר שבע"ה יצא בקרוב למרות כל העיכובים
"מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני