הכנה רוחנית לחנוכה

שלום חברים יקרים

כידוע, כל דבר חשוב בחיים מצריך הכנה ולימוד מקדים. ריכזנו כאן עבורכם שעורים ותכנים הקשורים לחנוכה.

כמיטב המסורת של אתר "הסולם" אנו מגישים לכם חומרים שעוסקים בפנימיות הדברים, ברובד העמוק יותר, ולא רק דברים חיצוניים. מקווים שתפיקו את המיטב.

חנוכה מייצג את תיקון הבריאה, את ההכנה הרוחנית הראויה לדבקות בה', על כן דורש הכנה פנימית עמוקה בהתאם, אנו מקווים שהשיעורים יהיו לכם לעזר רב.

בברכת חג שמח, בית מדרש הסולם.

 

פוסטים של הרב על חג החנוכה:

חנוכה

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני
ספר שלוקח את האדם למסע מופלא למפגש עם מועדי ישראל בפנימיות האדם – עפ"י חכמת הקבלה בדרך "בעל הסולם".

חנוכה הוא מלשון חינוך.
נעלה מספר שאלות, שתהווינה בסיס לדיון והבהרת עניין החינוך היהודי והקשרו לחג החנוכה.
מהו חינוך?
כיצד קשור החינוך לחג החנוכה ולהיסטוריה היהודית?
מדוע צריך נס לשם חינוך?
חינוך צריך לכאורה כל בן אנוש, אזי מדוע מיוחד חג החנוכה לעם היהודי דווקא?

מהו נס פך השמן והקשר שלו לחינוך?

כיצד הדבר נוגע באופן אישי לכל אחד מאיתנו?

את חג החנוכה אפשר להאיר בכיוונים שונים. בחרתי להאירו בכיוון החינוך, בשל העובדה שעניין החינוך קרוב ללבי מאוד, וגם היות ואני רואה בעניין החינוך את המפתח להצלחת האדם בחייו, הן בחינוך שמקבל האדם מסביבתו והן בחינוך שמעניק לעצמו בדרך התפתחותו כאדם.

מהו חינוך?
רבות נכתב על עניין החינוך. מבקש אני לתת הגדרה מדויקת וכוללת לעניין החינוך, שתהווה אבן שואבת לכל ההגדרות האחרות. ובכן, חינוך הוא הוצאה מהכוח אל הפועל.
חינוך יהודי הוא הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל היהודי שבאדם.
נקודה נוספת וחשובה בחינוך היא ההבנה שהחינוך הוא לנשמה ולא לגוף. את הגוף אפשר לאלף, את הנשמה צריך לחנך. הגוף גדל ממילא על פי הטבע. לא צריך נס כדי לגדלו אלא טכניקה חיצונית, כפי הנהוג גם בבעלי חיים.
אבן הבוחן בדיוני החינוך שלנו, בינינו לבין עצמנו, צריכה לבוא לידי ביטוי בשאלות הבאות:
״האם הגדלתי את נשמת החניך, את החלק הפנימי שבו, או רק את חיצוניותו?!
מה אני מבקש מהחניך, שיעשה מעשה טוב או שיהיה טוב?!
את מי אני מחנך, את גופו העושה מעשה, או את נשמתו המחוברת בפנימיות לנכונות והנאת סיבת המעשה״?!
לדאבוני, לעתים שאלות אלו אינן נשאלות על ידינו כמחנכים, ולא מכיוון שאין אנו מבינים את נחיצותן. בטוחני, שכל מי שמהרהר מעט בדברים, יכול להסכים לנכונותם.
הכשל מונח בעצלותנו, ואם נאמר באופן מדויק יותר, בחוסר החינוך שלנו, במוטבע בנו מצד הגוף, שהוא הרצון למנוחה.
אין אנו מחונכים לבקש את שאיפת הנשמה, אלא את שאיפת הגוף. הגוף מבקש תוצאה מיידית. הוא אינו מוכן להמתין את משך הזמן הנצרך לתוצאת הנשמה.
עבודת הנשמה מצריכה עבודה יסודית ועמוקה יותר, המבקשת לחדור לנבכי נשמתו של החניך ואף של המחנך.

מה מטרת החינוך של המחנך?
התשובה המפתיעה שתעלה כאן, אסור שתבלבל את הקורא, למרות שיוצרת היא אנטגוניזם ראשוני. ………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני
ספר שלוקח את האדם למסע מופלא למפגש עם מועדי ישראל בפנימיות האדם – עפ"י חכמת הקבלה בדרך "בעל הסולם".
? ניתן לרכוש את הספר בטלפונים הבאים :
אגדה 050-314-3417
קרן: 050-314-1111
אתר: http://moadim.co
*** ישנם נקודות חלוקה של הספר בכל חלקי הארץ – תוכלו לחסוך דמי משלוח.
*** לרוכש 10 סטים למכירה או לחלוקה תינתן הנחה מיוחדת


המשך הפוסט הקודם

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני

מה מטרת החינוך של המחנך?
התשובה המפתיעה שתעלה כאן, אסור שתבלבל את הקורא, למרות שיוצרת היא אנטגוניזם ראשוני. נאמר זאת ראשית בדרך השלילה, כדי לבסס את הידיעה היטב ולהוציא את המחשבה השגויה מלב ההמון: ״אין תפקיד המחנך שהחניך יהיה מחונך, אלא שהוא עצמו יהיה מחנך״.
כדי להבין את הרעיון המובא לעיל, כדאי להעבירו לעניין ידוע יותר ודרכו להשכיל את הדבר. ידוע לכל בר דעת, שמצוות הצדקה נועדה לעשות את האדם נדיב. ישאל אדם את עצמו, ״וכי הבורא יתברך אינו יכול להעשיר את העני בלעדיי״? והתשובה הרטורית לשאלה זו היא ״ודאי שיכול״. אם כך, מדוע ציווה עלי לתת צדקה לעני? התשובה היא, ״היות ורוצה שאני אהיה נדבן״.
אם נשליך הבנה זו לעניין החינוך, נאמר שאם הבורא רוצה שהחניך שלי יהיה מחונך, ודאי שיכול הוא לעשותו ככזה גם בלעדיי.

מדוע אם כן ציווה עליי לחנך את בניי ובנותיי?
והתשובה המתבקשת היא: ״כדי שאני אהיה מחנך״.
ידיעה מכוננת זו, מכריחה את האדם לחשוב על כל עניין החינוך באופן חדש. אין תוצאת החינוך קובעת, אלא יגיעת המחנך ואמיתיותה. צריך המחנך לבדוק עצמו האם עשה את כל מה שראוי לעשות כמחנך, ולדעת בוודאות שהתוצאות ממנו יתברך.
כהערה לעניין החינוך יש לומר, שבפעולתנו כן נכוון לתוצאה המתבקשת, שהחניך יהיה מחונך ושלעני יהיה די צרכו. אך כאשר נבקש לבדוק עצמנו מפעם לפעם האם עשינו את העבודה הראויה, נבדוק האם מידת הנדיבות השתנתה בתוכנו? האם נהיינו יותר מחנכים? האם התקשרנו בתור מחנכים לנפש החניך? האם נע בתוכנו משהו כמחנכים המייצגים את רצון הבורא בבחינת ״שליחו של אדם כמותו״? האם הרגשנו את פעימת נפשנו, המקושרת לחניך בעבותות של אחריות אישית ואפילו של אהבה?
שאלות אלו מבקשות להפגיש את האדם עם השינוי הפנימי שחל בתוכו ולא עם התוצאה שקרתה לחניך. עד כדי שנאמר, שאם החניך מחונך לחלוטין אבל האדם לא עשה את הראוי כמחנך, הרי שלא עשה שליחותו כראוי. גם ההיפך הוא נכון. אם לאחר בדיקת פנימיותך התברר לך שעשית את הראוי, אין זה משנה כלל אף אם התוצאה שהתקבלה היא חניך בלתי מחונך לגמרי.
בנושאנו את התואר ״מחנך״, צריכים אנו לחנך עצמנו להיות מחנכים. שליחים אנו של הבורא יתברך. צריך כל מחנך לומר לעצמו כי החינוך הוא שליחות. כידוע, "שליחו של אדם כמותו".
אי לכך, אסור לאדם לבגוד בשליחותו. כל שצריך לברר הוא, מה מבקש הבורא מהאדם כמחנך לעשות, לכוון, ולגדל. כך צריך האדם לעשות ולשם צריך הוא לכוון את חינוכו. אין שאיפותיו האישיות של המחנך קובעות, ואף לא שאיפותיו של החניך, אלא אך ורק רצון הבורא. הוא שלמדנו החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ״ב, ו׳). ״דרכו״ פירושו דר-כ"ו. דהיינו, שתהיה דירה בנפש החניך ל-הוי״ה, העולה בגימטרייה כ״ו.
דירת הוי״ה בנפש האדם היא בית המקדש הפנימי שבתוכו, בו שוכנת השכינה, שהיא כלי האהבה השלם. יוצא מכך, שהחינוך הוא לאהבת אמת של הבורא יתברך. האמצעי לכך, אף שלא הוזכר כאן, הוא אהבת הבריות בבחינת ״ואהבת לרעך כמוך״. היות ואין אהבת הנבראים עומדת בפני עצמה, ישנו גם המשך לפסוק: ״אני ה׳״.
כיצד קשור החינוך לחג החנוכה ולהיסטוריה היהודית?
(ב"נ בפוסט הבא)
______________________________________________________
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני
ספר שלוקח את האדם למסע מופלא למפגש עם מועדי ישראל בפנימיות האדם – עפ"י חכמת הקבלה בדרך "בעל הסולם".
ניתן לרכוש את הספר בטלפונים הבאים : אגדה 050-314-3417
אהרון – 050-7263459. קרן: 050-314-111
אתר הספר: http://moadim.co
*** ישנם נקודות חלוקה של הספר בכל חלקי הארץ – תוכלו לחסוך דמי משלוח.
*** לרוכש 100 סטים למכירה או לחלוקה תינתן הנחה מיוחדת

מהות הנס

הנס בחודש כסלו
חודש כסלו מפגיש את היהודי עם חג החנוכה, בו נעשה נס ליהודים. נצטווינו לפרסם נס זה. ראוי שטרם פרסום הנס, נדון מעט בנס, מקורו ושייכותו לחודש כסלו דווקא.

כסלו אותיות כס ל"ו. מסמן הוא את מקום ההשענות על ל"ו צדיקים, שעושים שינוי בעולם. השינוי מתבטא בכך, שחודש כסלו הוא המעבר מהחושך לאור. בחודש זה מתחילים הימים להתארך.
סימן נוסף הוא, שאותיות כסלו הן ס״ך ל״ו. מספר הנרות שאנו מצווים להדליק בחג החנוכה הוא ל"ו (סך הנרות ללא השמש, שאינו מכלל הקדושה).
בחודש כסלו נגמרת התקופה של ההחשכה ומתחילה תקופת ההארה. ניצחון זה על היוונים הנו ניצחון על תרבות החושך. תרבות חושך זו היא תרבות של גוף, תרבות של תוך הדעת והחוקים הקיימים במציאות בתוך ההוויה שהאדם מצוי בה. כל מושג ה״נשמה״ המבוטא במספר שמֹנֶה, שהוא מעבר למציאות המוחשית הנתפסת בתוך הדעת, אינו מצוי אצלם.
כיצד יכול אדם להתקדם?
התקדמותו של האדם חייבת להיות ע״י נקודת משענת מחוץ לעצמו. כאשר האדם חי עם נקודת משענת מחוץ לעצמו, יכול הוא להוביל את עצמיותו למקום שונה מהמקום בו הוא נמצא. ביוונות נשאר האדם בתוך עצמו, בתוך המסגרת בה הוא מתקיים.
חודש כסלו הוא המקום לפעולת ל"ו צדיקים שבו. הם אלו היכולים להזיז את עצמם ואת העולם מתוך המקום בו הם נמצאים.
נס הוא האפשרות של האדם לצאת מחוץ לעצמו, להפעיל את ל"ו הצדיקים שבתוכו, כדי לצאת מחשיכה לאורה, כדי לצאת מתרבות הגוף לתרבות הנפש, כדי לצאת מתרבות של אדם החי רק עם מה שמצוי בתוכו, אל אדם החי את מה שמעבר לעצמו.
כיצד יפעל האדם מעבר לעצמו?
(זה ב"נ בפוסט הבא)
מתוך ספרי שיצא לאור לפני מס' חודשים "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
בברכה
הרב אדם סיני

נס פך השמן

נס פך השמן

האם יעלה על הדעת שמציאת פך השמן הגשמי הוא הנס?! האם שמן, שיכול לדלוק שמונה ימים הוא הנס?!

ודאי, שכל יהודי יקר מבין, שמדובר בסימן למתרחש בפנימיות האדם והאומה. כל יהודי הוא נכס יקר. כל יהודי הוא ברייה אהובה מאוד על הבורא יתברך. בכל אחד מסתיר הבורא יתברך את הנקודה שבלב, את הנפש השכלית, שכל רצונה להשפיע נחת רוח לבורא. נסתרת היא בין כל השברים והטומאה של חיצוניות העולם הזה. על היהודי למוצאה. לחפשה בין כל ההריסות של החטאים והעוונות, בין כל הכישלונות שהכשיל אותנו היווני, בין כל השמנים, שהם הרצונות שטימא הרצון הגופני האכזר.

חייב כל יהודי להאמין בנס. להאמין שה' יהיה בעזרו וימצא הוא את הנקודה שבלב. את נקודת נשמתו, שממנה תואר כל הנשמה. הוא הסימן ש״שמן זך״ זה עולה בחשבון זי״ת, שנקודה פנימית זו היא מעל הטבע. יכולה היא להאיר שמונה ימים, יכולה היא להאיר את הנשמה שהיא אותיות שמֹנה. יכולה היא להתעלות מעל המספר שבע, שהוא סימן לעולם הזה.

סימנה של נקודה זו הוא, שיש בה שאיפה לאמת, שאיפה לעשות נ"ר לה' יתברך, שמבקשת היא להיות משפיעה לזולת, שאוהבת היא את כלל ישראל.
חפש יהודי יקר, חפש את מה ששלך הוא.

 

פנייה אישית

יהודי יקר, בן מלך, אהוב ה'. כאשר אתה מתבונן על ילדך, לא פעם אתה אומר, למה אינו עושה מה שברור שטוב לו, מה שיגרום לו להיות יותר אדם?! ואני אומר לך, בן מלך אתה בכוח. חנך עצמך. הוצא מהכוח אל הפועל את היהודי שבך. מצא את פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול שבנפשך, מצא את מידת ההשפעה של החסדים המכוסים והשמורים מכל החיצוניות והגופניות הצרה עליך. חבוי הוא בנפשך. עם נקודה פנימית זו. עם אמונה זכה זו, הדלק את נשמתך ותהיה בע"ה בן מלך, אהוב ה', מתענג במצוות ויורש עולם הבא.

מתוך הספר שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני

 

זוגיות יוונית

  זוגיות ייוונית
היווני שבנו מבקש שנבסס את הזוגיות שלנו על גופניות, על הרצון לסיפוק האישי. מטמא הוא את כל השמנים שהם הרצונות שלנו. מבקש הוא שכל הרצונות יפעלו לתענוג אישי.

 היכן האהבה? היכן היחד?
האם כאשר יסתיים התענוג האישי לא יוותר מאומה?
אכן זה טבע הגוף, ככל שחי יותר, ככה מתקרב יותר למוות. כך היא הזוגיות היוונית, ככל שמתקדמת, כך נסתם התענוג האישי והזוגיות מתה יותר ויותר.
בלית ברירה מחפשים סיפוק גופני זה במקום אחר – מחוץ לזוגיות. נוצרים תסכולים זוגיים בשל אי סיפוק גופני – יווני זה.
התשוקה הגופנית אינה רעה, אולם נועדה היא לשימוש הנשמה ולא להיפך.
התשוקה הגופנית מבקשת לבטל את האמונה, את האמון ההדדי העמוק יותר, את הנשמה המבקשת קשר משמעותי ואיכותי יותר, קשר שיכול להאיר את הנשמה.

?
נס חנוכה בזוגיות
עתה בחנוכה ישנה סגולה מיוחדת,
כל זוג יכול למצוא את פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול.
פך שמן זה מייצג את האמונה השלמה, הכהן הגדול כולו לה' יתברך , למה שמעבר לגוף.
שמן הוא הרצון – רצון שנובע מאמון שלם בין בני הזוג. הוא שיכול להאיר שמונה ימים.
שמנה הוא אותיות נשמה. כל זוג צריך לחפש את הרצון שיכול להאיר את הנשמה – את האמון העמוק של היחד, את מה שמעבר למקרים עצמם?

 איך נעשה זאת, האמון כל כך נפגע?
היוונים טמאו את כל השמנים – את כל הרצונות, כיצד נצליח למצוא את פך השמן שיאיר את נשמת הזוגיות שלנו?
התשובה – תאמינו שישנו כזה כד קטן שמסתתר בין כל השברים, בין כל הכאוס שייצרו היוונים שבכם. אל תוותרו, הוא קיים בין כל השברים.

?
זוגות יקרים,
הקב"ה אוהב אתכם, כל מה שפגמתם הוא רק לבוש שהתלבש על היהודי שבכם. חנוכה מפגיש אתכם עם הצורך למצוא את פך השמן. הפעילו את הדמיון חפשו בין השברים רצון שעוד נשאר מהאידיליה הזוגית שהייתה מעבר לגוף, את הערגה הנשמתית שפיעמה בלבכם בעבר, או זו שהרטיטה תקווה בלבכם.
אל תוותרו על היותכם זוג יהודי, זוג נשמתי.
אנחנו יהודים, נצחנו את היוונים, נצחנו את הרדיפה שלנו אחר ההתמכרויות היווניות שלנו, זה נתון בפנימיות כל זוג יהודי, יש לחפשו, יש למוצאו.
מאחל לכל הזוגות באשר הם, למצוא את פך השמן של זוגיותכם.
באהבת אמת
הרב אדם סיני
יועץ זוגי בשיטת "מרחבים משותפים" המבוססת על חוקים קבליים קוסמיים.
פרטים : ניתן להשאיר כאן הודעה ואני אחזור לכל פונה ב"נ.

הכנה רוחנית לחנוכה -מאמר הרב

מהות הנס

הנס בחודש כסלו
חודש כסלו מפגיש את היהודי עם חג החנוכה, בו נעשה נס ליהודים. נצטווינו לפרסם נס זה. ראוי שטרם פרסום הנס, נדון מעט בנס, מקורו ושייכותו לחודש כסלו דווקא.
כסלו אותיות כס ל"ו. מסמן הוא את מקום ההשענות על ל"ו צדיקים, שעושים שינוי בעולם. השינוי מתבטא בכך, שחודש כסלו הוא המעבר מהחושך לאור. בחודש זה מתחילים הימים להתארך.
סימן נוסף הוא, שאותיות כסלו הן ס״ך ל״ו. מספר הנרות שאנו מצווים להדליק בחג החנוכה הוא ל"ו (סך הנרות ללא השמש, שאינו מכלל הקדושה).
בחודש כסלו נגמרת התקופה של ההחשכה ומתחילה תקופת ההארה. ניצחון זה על היוונים, הנו ניצחון על תרבות החושך. תרבות חושך זו היא תרבות של גוף, תרבות של תוך הדעת והחוקים הקיימים במציאות בתוך ההוויה שהאדם מצוי בה. כל מושג ה״נשמה״, המבוטא במספר שמֹנֶה, שהוא מעבר למציאות המוחשית הנתפסת בתוך הדעת, אינו מצוי אצלם.
 
כיצד יכול אדם להתקדם?
התקדמותו של האדם חייבת להיות ע״י נקודת משענת מחוץ לעצמו. כאשר האדם חי עם נקודת משענת מחוץ לעצמו, יכול הוא להוביל את עצמיותו למקום שונה מהמקום בו הוא נמצא. ביוונות נשאר האדם בתוך עצמו, בתוך המסגרת בה הוא מתקיים. חודש כסלו הוא המקום לפעולת ל"ו צדיקים שבו. הם אלו היכולים להזיז את עצמם ואת העולם מתוך המקום בו הם נמצאים.
נס הוא האפשרות של האדם לצאת מחוץ לעצמו, להפעיל את ל"ו הצדיקים שבתוכו, כדי לצאת מחשיכה לאורה, כדי לצאת מתרבות הגוף לתרבות הנפש, כדי לצאת מתרבות של אדם החי רק עם מה שמצוי בתוכו, אל אדם החי את מה שמעבר לעצמו.
 
כיצד יפעל האדם מעבר לעצמו?
כוחו של היהודי הוא כוח של נס. אנו עם המלומד בנסים. אנו צריכים להאמין בנס האמונה שלנו. הנס הנו האמונה שלנו מעבר לעצמנו, מעבר להגיון הרגיל, מעבר להרגשה הרגילה. מבטא הוא את היכולת שלנו להאמין שיש משהו מעלינו, ואנו כפופים אליו ורק אליו.
 
ההתבטלות העצמית
ההתבטלות העצמית היא המפתח הראשון המאפשר לאדם להאמין בנס. אדם גאוותן בשום אופן לא מוכן להאמין בנסים. הגאוותן רוצה שיוכיחו לו הכול, היות שגאוותו אינה מותירה לו את האפשרות לקבל איזושהי השראה, איזושהי יכולת יציאה מתוך עצמו. הגאווה גורמת לאדם להיות יווני. זוהי ההתייוונות  המערבית הקיימת במציאות. היא זו הגורמת לאדם ע"י הפילוסופיה, שנותנת את הכוח לשכל האדם, להיות לכאורה מוביל.
השכל עצמו לוקח את הדמיון, שהוא הכוח הניסי של האדם ומצמצם אותו לרבדים נמוכים מאוד. הכוח הניסי של האדם הוא כוח המאפשר לו לצאת מעצמו.
 
היחסים בין הדמיון והשכל באדם
הדמיון נותן לאדם את הכוח לפעול מעבר לחוקים שבהם הוא מצוי. האדם צריך להשתמש בדמיון זה, היות שממנו יכול הוא לקבל השראה אלוקית, השראה רוחנית. יכול האדם ע"י הדמיון לקבל את היכולת לצעוד, את היכולת ללכת מעבר למקום בו הוא נמצא. הדמיון נמצא בכל אדם, אבל השכל מקטין את הדמיון, עד כדי שהוא לא יכול לפעול את הדבר האמיתי, המושפע לו מעולמות עליונים.
הדמיון שלנו אם כך, מוגבל ברציונאליות בה אנחנו קיימים. הרציונאליות הולכת ומטשטשת את הדמיון. היא מקבלת צורה אנוכית של האדם עצמו. מכיוון שהצורה האנוכית היא צורה של שכל, החותך דברים, מחלקם ומוריד את ההשראה האלוקית, ע״כ מוריד שכל זה את מרחבו הנפשי של האדם.
המרחב אינו רוצה חוקים. השכל רוצה חוקים ברורים. האדם צריך את הכוח לפעול מעבר לחוקים. הדמיון הנותן כוח זה, נותן גם מציאות של חופש, העלולה לגבול בהפקרות. גורמת היא לאדם, שילך מעבר לחוקים השומרים עליו. לכן, למרות שנכון להשתמש בדמיון, צריך להגבילו בתוך מסגרת חוקים ברורים ויסודיים השומרים על האדם.

המרחב הפנימי והחיצוני
כאשר כוספת נפשו של האדם לתת דרור לדמיונו, צריך הוא לאפשר מציאות זו. דרור זה אפשרי, רק בתנאי שהאדם שומר על חוקי היסוד של המחשבה היהודית, כפי שמופיעים בפנימיות התורה. יסודות אלו הנם יסודות אמוניים, שאסור בשום אופן לחרוג מהם.
כאשר אדם שומר על חוקי היסוד, רשאי הוא לתת דרור לדמיונו. אם ייתן דרור לדמיונו, אזי תוכל ההשראה האלוקית לזרוח ולהאיר רבדים פנימיים, שכבר קיימים בתוכו, אשר אותם טרם פגש.
הטיול במרחבים הפנימיים של האדם, מוליד מתוכו כוח עצום של רצונות אותם עוד לא חווה, רצונות הנמצאים בתוכו. כל שנותר הוא רק לגלותם. אנשים מנסים לגלות מרחבים אלו מחוץ לעצמם, בכל מיני מחוזות רחוקים, שרגל אדם לא נגעה בהם. זהו רק ביטוי חיצוני של כלל החיצוניות הקיימת בנפשנו. היא הסיבה שאנו מחפשים את האמת בחוץ במקום בפנים.
המרחב האמיתי הוא המרחב הפנימי של האדם. המרחב ההשראתי של האדם, הוא הנותן לאדם יכולת לחשוב על דברים, שעד כה לא חשב עליהם. התעוזה למות, לקבור את עצמנו, לקבור את ההחשכה של הרצונות הגופניים, של המחשבה הגופנית, של השכל המחלק, של היווני שבנו, של הפילוסוף שבנו, הכוח לקבור את כל המציאות הזו – הוא החנוכה, זהו חודש כסלו.
 
היום מתחיל להתארך
הכוח הזה הוא הכס לל"ו צדיקים שבתוכנו. אם נפעיל אותם, אם ניתן להם מקום, אז ממילא מצד הזמן, ישנו זמן קוסמי שנותן לל"ו צדיקים אלו להתחיל את הפעולה. כפי שאמרנו, הסימן הגדול הוא, שהאור מתחיל להתגבר על החושך. האור מתחיל להתארך. אם האור מתחיל להתארך, זהו סימן. יכול הוא לקחת את האדם לתעצומות נפש גדולות של רצון לחופש, של רצון לברוח, של רצון להשתחרר מחוקים. זה טוב, אבל זה יכול גם להזיק. לכן עלינו לייצר שמירה בתוכנו, שמירה מיוחדת של נקודות אמונה ברורות, ובתוכן לפעול. סימן זה לא פועל מעצמו. יש לכוון לפעולתו.
 
מה צריך לפעול?
כל יהודי צריך לחזק בעצמו משהו, שעד כה לא העז לעשות ומהיום הוא יעז. משהו שעד כה היה מחוץ לעצמו ולא העז לגשת אליו. ידע האדם שקיים במציאות כזה דבר, ורק לא העז לעשותו.
בשיח עם אדם שאינו דתי, הייתי שואלו: ״האם חשבת פעם להיפגש עם ראש הממשלה? לך תיפגש אתו. רצית להיפגש עם נשיא ארה"ב? עכשיו תעשה מאמץ, לך תיפגש אתו. רצית לבקר בשבט הזולו? לך תחפש אותם עכשיו. עכשיו זה הזמן לצאת למקום חדש, לתנועה נפשית חדשה בתוכך״.
בשיח עם אדם דתי, שרוצה לעבוד בפנימיות, הייתי אומר לו: ״גלה איזו נקודת התחברות חזקה למשהו פנימי, לאיזשהו חוק רוחני שעד כה לא העזת לפעול והיום אתה מוכן להעז לפעול אותו״.
״אם עד כה לא הייתה לך התחייבות לדרך רוחנית, קח על עצמך התחייבות המכריחה אותך לדרך זו. אם עד כה לא העזת לאהוב באמת, עתה קח על עצמך לעשות לך מסגרת שתגרה אותך לאהבה אמיתית. יש לך את המקום לפרוץ דרך, זהו זמן לפריצת דרך. אמנם עוד לא לגאולה, אבל בהחלט לפריצת דרך, להתחלה״.
הנשמה לא תואר כולה בכסלו, אבל כאן היא מקבלת את נקודת התאוצה שלה, את נקודת ההתחלה שלה. עד כ"ה בכסלו יש עוד זמן לעשות את ההכנה.
יש לנו את רוב החודש, אבל אל לנו לחשוב שזה יגיע מעצמו. אם אדם מבקש לעשות עבודה, זהו הזמן לעשות עבודה זו. עתה יכולים אנו לפרוץ דרך, להתחיל בפריצת דרך. לכן אסור לנו לשבת סתם מבלי לעשות.
 
קריאת כיוון
נס זה השפעה. צריך כל יהודי לראות אם כך, היכן יכול הוא להיות יותר משפיע. היכן יכול הוא לעשות בתוכו נס, ליצור לעצמו אווירה נפשית שונה מהאווירה בה הוא נמצא בחייו. ראוי, שידע לקבל על עצמו אווירה נפשית אחרת. האדם נמצא באווירה מסוימת, אך אפשרי הדבר שיבנה לעצמו אווירה נפשית אחרת. זהו עניין של החלטה בהתחלה, של צעידה.
אני מקווה שכל אחד מעם ישראל, כל העם כולו וגם האנושות כולה, ייקחו צעד משמעותי לקראת פריצת דרך, כי פריצות הדרך האלו הכרחיות. כך בע"ה נתקדם יחד לגאולה אמיתית במהרה בימינו, אמן.
 
סיכום
הנס הוא היכולת לפעול עם חוקים מעולם עליון בעולמנו אנו. הכוח הנפשי של האדם האחראי לכך הוא הדמיון. כדי שהדמיון לא יפעל לרעת האדם, חייב הוא לפעול בתוך מסגרת של הגיון אמוני. הגיון זה חייב להתקבל מהתורה ומחז"ל, וכל אחד מקבלו מרבו. השכל הפועל באופן הטבעי, לצורך ובמסגרת ההיגיון הגופני, מגביל את ההזרחה והמרחב הנפשי, המונהג ע"י הדמיון. ע"כ צריך האדם לבטל את הגיונו העצמי. זאת יעשה ע"י מידת ההתבטלות מחד, וההרחבה הנפשית בכוח הדמיון מאידך.
בזמן סגולי זה, שסימנו הוא שאור היום מתחיל להתארך, מצויה הזדמנות לאדם לפרוץ דרך חדשה. חשוב שבזמן זה ייקח האדם על עצמו לפרוץ את דרכו הרוחנית, ישפיע על נפשו נס, ויוכל לפעול מעבר לעצמו. כך יוכל נס חנוכה לפעול בנפשו, ולהתחיל את גאולתו האישית וגאולת כלל עם ישראל בע"ה עכשיו ממש.

חנוכה - אפשר לנשום את היהדות יותר עמוק

חנוכה – אפשר לנשום את היהדות יותר עמוק
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
ניתן לקבל את הספר לביתכם : 050-314-3317 אגדה

מהי אמונה?
מצוות האמונה היא למעלה מהדעת. היווני שבאדם לא יכול להסכים לפעולה זו. תרבות הגוף מוכנה לקבל רק מה שבתוך הדעת או בהרגשה הטובה. אמירת היווני שבאדם הנה: ״אני עושה את הדבר רק אם אני מבין שהוא נכון, או רק אם אני נהנה ממנו״.
העם היהודי עמד ועומד כל העת בניסיון של חינוך האומה: האם רוצים אנו להיות ככל הגויים, שמקדשים את תרבות הגוף, את התרבות של המדע שבתוך הדעת, או שמא מבקשים אנו לחנך את העם לאמונה?!
האמונה אינה מולדת. היהודי שבאדם אינו מולַד כדבר הפועל מעצמו. היהודי שבאדם נולד כפוטנציאל, שעל כל אחד כפרט ועל כל העם ככלל, מוטל להוציאו מהכוח אל הפועל.
האמונה היא ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל, כולל את הכל ונמצא בכל. את המופשטות הזו חייב האדם היהודי לפרוט לערכים ולהשתית אותם בתוך נפשו.
? מה מוכיח את ההוכחה?
היווני מבקש שכל ידיעותיו תהיינה נשואות על בחינת הוכחה. אך מה מוכיח את ההוכחה? ההוכחה הנה הבאת הספק אל הוודאי. האמונה היא הוודאי. ע"כ תהליך ההוכחה מחייב אמונה שתהיה ראשונית, שאינה צריכה שום הוכחה. היווני מסתמך על וודאים, שכל העת משתנים ע"י המדע.
אמונתו של היהודי היא קבועה. מאמין הוא בבורא עולם, שהוא השלמות הבלתי מעורערת, בהיותו הסיבה הראשונית, שאין קודמת לה. הוא הנקרא ודאי ראשוני. כל תחילת מחשבה חייבת לנבוע מוודאי זה. ע"כ ודאי זה מתחיל את הכל וכן כולל את הכל, היות ששום פרט לא יכול לצאת מהכלל שהבורא הוא טוב ומטיב. כך שאם אדם חש שהעולם מתנהל שלא כשורה, חייב הוא להאמין שהוא שוגה בתפיסתו.
כן כל תפיסת האדם צריכה להיות מדודה בסרגל אמוני זה ובעזרת כל סרגלי המשנה, שהם הערכים הנובעים מהאמונה הראשונית. החשוב שבהם, שהאדם חייב להיות בקשר של אהבה לבורא ולא קשר של ניצול, ועל כך נרחיב בע"ה במאמרי פורים.
יוצא, שהוודאי הראשוני, כפי שכתבנו לעיל, הוא המגדיר את האמונה כ״ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכל, כולל את הכל ונמצא בכל״.
את ההוכחה אי אפשר להוכיח ולכן אין היא יכולה להיות מקור ראשוני להבנת אמת כלשהי.
הבקשה להוכחה היא למעשה אמירה שישנו ודאי. בעצם בקשת ההוכחה מניח האדם שתהליך ההוכחה, שהוא הבאת הספק לוודאי, קיים. אם תהליך זה קיים, אזי גם מרכיביו קיימים והחשוב שבהם הוא הוודאי. ע״כ מעצם בקשת ההוכחה מניחים שיש ודאי.
יתרה מכך, כאשר מבקש אדם להוכיח שיש אלהים, מניח הוא שיש ודאי ראשוני, אשר כפי שהגדרנו אותו הוא עצם קיום הבורא. ע״כ עצם בקשת ההוכחה של היווני לוודאי ראשוני, סותרת היא את עצמה, היות ומבקשת להוכיח את ההנחה עליה נשואה בקשת ההוכחה.
הרב אדם סיני
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
ניתן לקבל את הספר לביתכם : 050-314-3317 אגדה

חנוכה מלשון חינוך

חנוכה מלשון חינוך
אפשר לחיות את מועדי ישראל עמוק ופנימי יותר.
מה מטרת החינוך של המחנך?
התשובה המפתיעה שתעלה כאן, אסור שתבלבל את הקורא, למרות שיוצרת היא אנטגוניזם ראשוני. נאמר זאת ראשית בדרך השלילה, כדי לבסס את הידיעה היטב ולהוציא את המחשבה השגויה מלב ההמון: ״אין תפקיד המחנך שהחניך יהיה מחונך, אלא שהוא עצמו יהיה מחנך״.
כדי להבין את הרעיון המובא לעיל, כדאי להעבירו לעניין ידוע יותר ודרכו להשכיל את הדבר. ידוע לכל בר דעת, שמצוות הצדקה נועדה לעשות את האדם נדיב. ישאל אדם את עצמו, ״וכי הבורא יתברך אינו יכול להעשיר את העני בלעדיי״? והתשובה הרטורית לשאלה זו היא ״ודאי שיכול״. אם כך, מדוע ציווה עלי לתת צדקה לעני? התשובה היא, ״היות ורוצה שאני אהיה נדבן״.
אם נשליך הבנה זו לעניין החינוך, נאמר שאם הבורא רוצה שהחניך שלי יהיה מחונך, ודאי שיכול הוא לעשותו ככזה גם בלעדיי. מדוע אם כן ציווה עליי לחנך את בניי ובנותיי? והתשובה המתבקשת היא: ״כדי שאני אהיה מחנך״.
ידיעה מכוננת זו, מכריחה את האדם לחשוב על כל עניין החינוך באופן חדש. אין תוצאת החינוך קובעת, אלא יגיעת המחנך ואמיתיותה. צריך המחנך לבדוק עצמו האם עשה את כל מה שראוי לעשות כמחנך, ולדעת בוודאות שהתוצאות ממנו יתברך.
כהערה לעניין החינוך יש לומר, שבפעולתנו כן נכוון לתוצאה המתבקשת, שהחניך יהיה מחונך ושלעני יהיה די צרכו. אך כאשר נבקש לבדוק עצמנו מפעם לפעם האם עשינו את העבודה הראויה, נבדוק האם מידת הנדיבות השתנתה בתוכנו? האם נהיינו יותר מחנכים? האם התקשרנו בתור מחנכים לנפש החניך? האם נע בתוכנו משהו כמחנכים המייצגים את רצון הבורא בבחינת ״שליחו של אדם כמותו״? האם הרגשנו את פעימת נפשנו, המקושרת לחניך בעבותות של אחריות אישית ואפילו של אהבה?
שאלות אלו מבקשות להפגיש את האדם עם השינוי הפנימי שחל בתוכו ולא עם התוצאה שקרתה לחניך. עד כדי שנאמר, שאם החניך מחונך לחלוטין אבל האדם לא עשה את הראוי כמחנך, הרי שלא עשה שליחותו כראוי. גם ההיפך הוא נכון. אם לאחר בדיקת פנימיותך התברר לך שעשית את הראוי, אין זה משנה כלל אף אם התוצאה שהתקבלה היא חניך בלתי מחונך לגמרי.
בנושאנו את התואר ״מחנך״, צריכים אנו לחנך עצמנו להיות מחנכים. שליחים אנו של הבורא יתברך. צריך כל מחנך לומר לעצמו כי החינוך הוא שליחות. כידוע, "שליחו של אדם כמותו".
אי לכך, אסור לאדם לבגוד בשליחותו. כל שצריך לברר הוא, מה מבקש הבורא מהאדם כמחנך לעשות, לכוון ולגדל. כך צריך האדם לעשות ולשם צריך הוא לכוון את חינוכו. אין שאיפותיו האישיות של המחנך קובעות, ואף לא שאיפותיו של החניך, אלא אך ורק רצון הבורא. הוא שלמדנו החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ״ב, ו׳). ״דרכו״ פירושו דר-כ"ו. דהיינו, שתהיה דירה בנפש החניך ל-הוי״ה, העולה בגימטרייה כ״ו.
דירת הוי״ה בנפש האדם היא בית המקדש הפנימי שבתוכו, בו שוכנת השכינה, שהיא כלי האהבה השלם. יוצא מכך, שהחינוך הוא לאהבת אמת של הבורא יתברך. האמצעי לכך, אף שלא הוזכר כאן, הוא אהבת הבריות בבחינת ״ואהבת לרעך כמוך״. היות ואין אהבת הנבראים עומדת בפני עצמה, ישנו גם המשך לפסוק: ״אני ה׳״.
כיצד קשור החינוך לחג החנוכה ולהיסטוריה היהודית?
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
לרכישת הספר : 050-314-3417
הרב אדם סיני
פוסט

הרדיפה אחר האור✨

הרדיפה אחר האור✨
הערכים היחסיים נובעים מהערכים הכלליים והיחס ביניהם.
היחס בין הבורא לנברא מלמד אותנו על יחסים רבים של מציאויות שאנו חווים. למשל היחס בין השכל לרגש הגופני, או היחס בין השכל האלוקי לשכלו של האדם. ועוד…
הידיעה של הכללים מאפשרת לדעת בביטחון גם את הפרטים המצויים בכללים אלו.
זאת על פי החוק "שכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא".
למשל:
אם אני רוצה שידיעה מחשבתית שלי תחדור ללב, דהיינו שארגיש אותה, אני צריך להכין מקום בליבי למחשבה זו. צריך לעשות לה הכנה.
אם הגעתי למסקנה שנכון לעשות ספורט כל יום, יתכן שליבי (גופי) חושב אחרת. אם אלא אכין את הדעת הגופנית הנובעת מתת המודע שלי לא אוכל להשתית את הידיעה האומרת צריך לעשות ספורט על החשק הגופני – על הלב.
אותו יחס יש בין כתבי הקודש המבטאים את המחשבות העליונות למחשבות שלנו. אם לא נכין את מחשבתנו בסדר הראוי ע"י מאמץ מכוון למטרה זו, לא נצליח שהמחשבות העליונות ימצאו מקום בתודעה שלנו, אי או שלא נבין אותן או שלא נתחבר אליהן או שישעממו אותנו עד לזרא, ולרוב נחליט שהן שגויות או לא רלוונטיות.
מסקנה (אלו הכללים):
הכנת התחתון מחויבת כדי להכיל את העליון המתפשט אליו.
אין צורך לחפש את האור.
יש צורך אמיתי להכין את הכלי הראוי להכיל את האור, שממילא מתפשט לכל המוכנים לו.
בברכה
הרב אדם סיני

חנה ושבעת בנייה

"חנה ושבעת בניה"

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"

אפשר לנשום אחרת את מועדי ישראל.

פנימיות הסיפור
סיפור מופלא זה, על אף הטרגדיה שבו, מבטא באופן בהיר את האמונה היהודית ומגִישָהּ כסיפור שיש ללמוד ממנו רבות על עיקרי האמונה.
חנוכה ופורים הם כנגד אמונה ואהבה בהתאמה. בסיפור זה יש לראות את ההדגשים למצוות האמונה וביטויה, המובא בו באופן שלם לפרטיו.

האם היא בחינת בינה. שבעת הבנים בסיפור הם ז׳ הספירות חג״ת נהי״מ, היוצרות את מרחב תפיסת האמונה היהודית, כאשר כל אחד מהפסוקים מבטא את האמונה היהודית על פי התפתחותה בסדר הספירות, ונבארן אחת לאחת.

כל שבעת הבנים הם בחינות המצויות באדם אחד ומבטאות את אמונתו השלמה של היהודי בבורא יתברך. ידיעת גווני האמונה מאפשרים את תפיסת הכלל האמוני לפרטיו ובכך מבטאים את שלמות ההשגה באמונה היהודית.

היות וכל הבנים מבטאים בחינות שונות של אי הסכמה לעבודה זרה, ע״כ ראוי היה לקיים את בחינת ״ייהרג ואל יעבור״. אולם כיצד עלינו להבין את העובדה שהאם משליכה עצמה מהגג?

האם – בינה
חנ"ה עולה בגימטרייה ס״ג. ס"ג הוא פרצוף בינה של עולם אדם קדמון, המבטא את מידת ההשפעה. ס״ג עולה בגימטרייה נבי״א, שזוהי מדרגת חנוכה.
רואים אנו שאין אב בסיפור, היות והמצווה המדוברת היא עבודת הנקבה ממטה למעלה, בבחינת יצירת האמונה. אגב כך נזכיר, שעבודת האב מתבטאת בבחינת החכמה, שהיא יצירת האהבה. זו תתבטא בפורים, דרך מרדכי.

הבן הבכור – חסד
אמר המלך לבן הבכור: "אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך". "לעולם לא אעשה זאת״, ענה הבן. ״שכן כתוב בתורה״: ׳אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ׳״ (שמות כ׳, ב').

תשובת הבן הבכור מבטאת את מידת החסד, בה אמונת ה׳ היא בהתמסרות מלאה, כפי מידתו של אברהם אבינו, אליו נתייחס בהמשך.

״אנוכי ה׳ אלוהיך״ מבטא את הרעיון שה״אני״ של האדם מכוון לה׳. האני של האדם הוא רצונו. כאשר מקבל אדם שרצונו האמיתי הוא לעשות את רצון ה׳ באופן מלא ומקבל הוא על עצמו את ה׳ ככלל וכיסוד ראשוני, מבטל הוא את פרטיות רצונו באופן מלא כלפי הבורא יתברך.

עבודה זרה דורשת מהאדם לעבוד את רצונותיו הפרטיים ובכך לבטל את השלמות בתפיסת הבורא. ״אנוכי ה׳ אלוהיך״ הוא הבכור בכל תפיסת האמונה. על כן ראוי שישכין האדם את הדיבר הראשון בנפשו כיסוד ראשוני. אין קיום לבריאה ללא היסוד הראשוני, דהיינו שהבורא הוא הכלל והוא המחייה את הבריאה כולה.

אברהם אבינו הוא אב האמונה, אך שורש זה צריך להתפרט. אברהם אבינו ביטל את העבודה הזרה שהייתה נהוגה ע״י שורש היוונות – נמרוד הרשע, שמורד בתפיסת הבורא. מבקש הוא להעצים את הבריאה ולבנות מגדל המגיע עד השמיים, דהיינו עד התכלית. אברהם אבינו מייצג את התפיסה היהודית, שיסודה הוא – אין שלמות בבריאה מצד עצמה, וע"כ אין התכלית יכולה להיות מושגת ע״י הבריאה ללא התבטלות מוחלטת לבורא יתברך ודבקות בו.

ההשתחוות לפסל, דהיינו לתפיסת עולם הזה, מבטאת את הרעיון שאין יסוד ראשוני – אין ודאי ראשוני. כבר נאמר ע״י חז״ל, שעל עבירה זו של עבודה זרה ״ייהרג ואל יעבור״. לפיכך, טוב ונכון עשה הבן הבכור, דהיינו ההבנה הראשונית של התפיסה האמונית, היות ואין החיים של היהודי ראויים ללא קבלת הבורא יתברך כוודאי ראשוני, שאי אפשר בלעדיו, שהוא מתחיל את הכל, כולל את הכל ונמצא בכל.

לסיכום נאמר, שהבן הראשון מבקש לייצג את ההתבטלות העצמית הגמורה וביטול התפיסה העצמית, עד כדי עיבור מוחלט בה׳ יתברך. הוא השורש לביטול העבודה הזרה, המתבטא בביטול תפיסת העולם הזה כמייצג משהו מהשלמות האלהית.

שאר הבנים בהמשך..

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
ניתן לקבל את הספר אל ביתכם 050-314-3417

הרב אדם סיני

חנוכה: בית הלל ובית שמאי בפנימיות

בית הלל ובית שמאי בפנימיות

יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין הדלקת נרות חנוכה, האם צריך ביום הראשון להדליק נר אחד ומכאן הולך ומוסיף, או שצריך להדליק ביום הראשון שמונה נרות ומכאן הולך ופוחת.

אנו יודעים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אז יש להבין מה זה אומר, ומה זה אומר.

בית הלל ובית שמאי חלוקים בתפיסה: האם צריכים לקיים את המצווה מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כאשר יש לנו את השמונה שהיא צד הנשמה, נשמה יכולה ללכת ולהתחסר – כדי לראות הפרטים בתוך הכלל, וישנה אפשרות לעבוד עם הפרטים, כדי לגלות את הכלל מתוך הפרטים.

בית הלל, שמדברים מצד זמן תיקון, פוסקים לנהוג כך שנפעל מהפרטים אל הכלל. כלומר, שכיוון שההלכה באה בזמן תיקון, כדי שנגיע לכלל, לכן אנו עובדים מהפרטים אל הכלל.

אבל בית שמאי באים ומתקנים מצד גמר תיקון. גמר תיקון אומר שיש את הכללים, והתפקיד של הפרטים הוא לבטא אותם. לכן, צריכים הפרטים לבוא לאחר הכלל. לכן, קודם כל צריך להדליק שמונה נרות – שזה כנגד הכלל, ורק לאחר מכן ללכת ולפחות, כדי לגלות את הפרטים, שמבטאים את אותו כלל.

תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין

אומר הזוהר הקדוש שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. תרי"ג עיטין – זה תרי"ג עצות, מה זה עצה? זה פעולות שאדם עושה כדי להגיע לכלל. כך המצוות, הן בהתחלה רק עצות, לא מונח בהן אור, לא מופקד אור בכל מצווה ומצווה. אתה רק עושה פעולות שהן פרטים, כדי להגיע לכלל. כך הן המצוות, בזמן תיקון. לכן, אי אפשר לראות כעת את האור הגדול במצוות.

לאחר מכן, כשמגיעים לכלל, אז כבר יש תרי"ג פיקודין. כאשר יש תרי"ג פיקודין, זה אומר שבכל מצווה ומצווה יש את האור המופקד באותה מצווה. אז, כאשר אתה עושה את הפעולות הפרטיות באותה מצווה, אתה יכול לגלות את האורות הפרטיים שמופקדים באותה מצוה. כשאנו אומרים שהמצוות מפרטות את הכלל, הכוונה היא שדרכן אתה יכול לראות את אותה נקודה של הכלל, וכך הפרטים מבטאים את הכלל.

אולי אפשר להבין את זה טוב יותר ביחסים בין בני אדם. כאשר אדם רוצה לאהוב את חברו, הוא עושה פעולות בשביל זה, למשל נותן מתנות לחברו. בתחילה הוא לא אוהב אותו, אבל הוא נותן לו מתנות כדי להגיע לאהבה אליו. אחרי שהוא אוהב אותו, מה הוא יעשה? גם ייתן לו מתנות. לשם מה הוא נותן לו מתנות עכשיו? כדי לבטא את אותה אהבה.

כאשר נותן לו מתנות לאחר שאוהב אותו, זה כדרך בית שמאי, דהיינו בא מהכלל אל הפרטים המבטאים את הכלל. כאשר פועל כבית הלל, אז פועל מצד זה שנותן לו מתנות, כדי להגיע לאותו כלל – כדי לבנות את האהבה.

אז מה נכון?

שניהם נכונים! אז למה לא נוהגים לפי בית שמאי אם שניהם נכונים? כיוון שאנחנו נמצאים בזמן תיקון, ובזמן תיקון צריכים ללכת מהפרטים אל הכלל. אבל חייב לזכור גם את בית שמאי. זו הדרך הראויה, לא רק לעשות לפי בית הלל, אלא צריך לזכור את בית שמאי כהשקפה, ולפעול את בית הלל למעשה.

בית הלל, שפועלים מהפרט אל הכלל, חייבים להיות בתוך ההשקפה שהכלל קודם, שכל פעם שאנחנו מדליקים, זה לקראת הנשמה, שהיא השמונה. בכל נר ונר אנחנו צריכים לומר "אנחנו מאמינים שזה נר ראשון לשמונה, וזה נר שני בשמונה, ושלישי בשמונה, וכן הלאה", ככה צריך להדליק את הנרות.

אם כך אנו פועלים, אז אנחנו יודעים שהמעשה הוא מצד בית הלל, אבל הכוונה היא מצד בית שמאי. כאשר אנחנו פועלים כך, אנחנו מבינים את הרעיון האלוקי, שהפעולה היא בחוץ, אבל הכוונה היא בפנים, ושם גם תהיה התוצאה.

בעזרת ה' שנזכה לעשות כבית הלל וכבית שמאי, ולהפגיש את שני העולמות האלו, שהם עולם המעשה ועולם הכוונה. ונוכל, בעזרת ה', להדליק את הנרות במעשה מהפרט אל הכלל, אבל לכוון בתוך נפשנו לכלל הגדול, שכל הפרטים מכוונים אליו. ונזכה, בעזרת ה', שהכלל יפעים את ליבנו, יפעים את נפשנו, ונוכל אף לפעול, לעתיד לבוא, גם את הפרטים המבטאים את הכלל.

{סיכום מתוך שיעור הרב אדם סיני על חנוכה}

הרצאות על חנוכה

למנויים:

מקבץ שיעורים לכבוד חנוכה

שיעורים למתקדמים

תכנים ומאמרים נבחרים:

ניוזלטר: 254 מקץ – נרות חנוכה בפנימיות

  אם אינכם מצליחים לצפות במסר לחצו כאן נרשם חדש? יש לאשר הצגת תמונות במייל ניוזלטר 254 מקץ – נרות חנוכה בפנימיות בס"ד שלום ידידים יקרים אנו בעיצומו…

ערב חנוכה – כוונה ומעשה בחינוך

איכות HD בקרוב. ———– חנוכה מלשון חינוך ———— מהו חינוך לאמונה? יש החושבים שאמונה היא רגילות של אדם השומר תורה ומצוות, הולך עם כיפה, לובש ציצית ומנהל…

חנוכה מלשון חינוך

מהו חינוך לאמונה? יש החושבים שאמונה היא רגילות של אדם השומר תורה ומצוות, הולך עם כיפה, לובש ציצית ומנהל אורח חיים דתי. אותם אנשים…

הכנה רוחנית לחנוכה

שלום חברים יקרים כידוע, כל דבר חשוב בחיים מצריך הכנה ולימוד מקדים. ריכזנו כאן עבורכם שעורים ותכנים הקשורים לחנוכה. כמיטב המסורת של אתר "הסולם" אנו מגישים…

 

video

מהי חנוכה, ומה חשיבות פרסום הנס?

האדמו"ר רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל הוא בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם זצוק"ל. במכתב זה, המדבר בעניין חג החנוכה, עוזר לנו הרב"ש…

הכנה רוחנית לחנוכה

מהות הנס   הנס בחודש כסלו חודש כסלו מפגיש את היהודי עם חג החנוכה, בו נעשה נס ליהודים. נצטווינו לפרסם נס זה. ראוי שטרם פרסום הנס, נדון…

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו