[sociallocker id="41507"]
קַדֵּשׁ
נקודת היציאה במסע נפלא זה של הנשמה מתחילה בהיות האדם בתוך טומאת מצרים. היכולת לראות את עצמי בתוך הטומאה אינה ברורה מאליה ואינה נחלת הכל. רק אדם שמתחיל להתקרב אל ה' יכול לראות עצמו רחוק – רחוק במידה כזאת שטומאת מצרים סובבת אותו ומנחה את דרכו בחיים.
תפיסת העולם המצרית מבקשת להגדיל את ה"אני" של האדם, ומתוך כך את תאוותיו, בהיותו הוא עצמו מרכז הבריאה כולה. מרכזיותו עולה אף על מציאות הבורא, שאמור לשרתו (אם הוא קיים). המצרי מאמין באלהים, שהוא מידת הדין, אך לא בהוי"ה ("מי יהוה אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את הויה"). מצרים מייצגת את התרבות שהשתלשלה מנמרוד הרשע, המבקש לצוד את נשמת האדם לטובת התפיסה המדעית שמאדירה את הפרטיות על חשבון הכלל.
יכולתו של האדם להיות בטומאה זו, דהיינו לראות עצמו במצב של טומאה, מחייבת עבודה מוקדמת של ביעור החמץ מתוכו. הפגישה עם הרצון לביעור החמץ, דהיינו האגו שבו, מפגישה אותו עם הידיעה העמוקה, שבלעדי עבודה מיוחדת – נמצאת נפש האדם תחת שליטת הקליפה הזאת.
זימתם הידועה של המצרים נובעת מהמקום הניתן לגוף – המייצג את הפרטיות – כמרכז הנאותיו של האדם. היציאה ממצב זה קשה מאד, כיוון שאדם חש השתוקקות גדולה למציאות של גאווה ותאווה. בכל פעם שמנסה להיחלץ ממצב זה, משהו מושך אותו חזרה לקליפת מצרים.
לפי האר"י הקדוש, היציאה ממצרים נעשתה בדרך נס. מה היה הנס? שהמוחין בחכמה התקבלו באופן של דילוג, כלומר בבת אחת וללא שלב ביניים מתחייב של קבלת מוחין דנשמה לפני מוחין דחכמה. לדילוג זה אנו מכוונים ב"קדש" של כוס ראשונה.
"קדוש" הוא מצב בו האדם פרוש ומובדל מעצמיותו, מופרד מגאוותו, וכל מחשבתו נתונה רק לכלל אליו הוא משויך, דהיינו לקב"ה.
מצד אחד, זהו מעבר שנראה קשה מאד – מטומאה גדולה כל-כך כמו מצרים, שיא הגאווה, למציאות של טהרה, ואפילו אהבת ה', המבוטאת במוחין דחיה.
התחלת הסדר ב"קדש" מכוונת את האדם לצאת מן הטומאה בבת-אחת, לא בהדרגה. אדם המבקש להיחלץ מן הטומאה, לצאת מתחת ציפורניה ושליטתה של קליפה גדולה מאד, מוכרח (ויכול) לעשות זאת בבת אחת. אם ינסה לעשות זאת באופן מדורג, הוא עלול לתת מקום אחיזה לחיצוניים וליפול שוב תחת ממשלתם.
דוגמה: עלי לקום באמצע הלילה כדי ללמוד, אלא שאני עייף מאד. במצב זה אני נתון בתוך קליפת העייפות, בתוך רצון גופני להמשיך לישון. אני יכול לנסות להתעורר בהדרגה – לפקוח עיניים, להתמתח קצת, להשאר שכוב עוד כמה דקות כדי לגרש את השינה, להתיישב לשניות אחדות ורק אז לקום, אלא שאם כך אנהג סביר יותר שארדם שוב. הפתרון הטוב יותר הוא פשוט לקום בבת אחת ולהתרחק מהמיטה. כמו לקפוץ ראש לתוך בריכת מים קרים; רוב הסיכויים שאתעורר לגמרי.
במלים אחרות: כאשר אני נתון במציאות של קליפה קשה, הדרך היחידה לצאת ממנה ולשוברה בבת אחת היא על ידי כך שאני מקבל על עצמי גדלוּת והִבדלות מוחלטת כדי לקבל קדוּשה. אמנם במצב זה ה"עשה טוב" קודם ל"סור מרע", אך רק כך ניתן לצאת ממצב כל כך ירוד.
כוונה מצד עבודת נפש
נכנסים בפעם אחת, מתוך קדושה גדולה, כאילו קפצנו אל תוך נהר אור של הקב"ה: אנו יוצאים מהאגו, מההחשבה העצמית, ומכוונים לכך שכל ישותנו נתונה לבורא יתברך.
האמירה הפנימית היא: "אני פנוי לעבודתך, לכל אשר תורה לי – תהיה העבודה אשר תהיה".
כוונה מצד חכמת הקבלה
"קדש" – קטנות וגדלות ב' דמוח חכמה מצד אמא.
הערה כללית לכוונות בליל הסדר: ראשית יש לדעת, כפי שכותב האר"י הקדוש בשער הכוונות (דרוש ו' בעניין הפסח): "יש מוחין מצד אבא, ומוחין מצד אמא. ובכל בחינה מהם יש כל המדרגות של קטנות וגדלות הנזכר. ונודע, כי המוחין דאבא מתלבשים תוך המוחין דאמא.
והנה בחינת המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה, בסוד הלחם, שהוא בחכמה.
ובחינת מוחין דאמא, נרמזים בסוד הד' כוסות של יין, כי כל יין המשמח הוא באמא עילאה".
בכוס א' יש לכוון לקו ימין, שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אמא בלבד. בקידוש על הכוס הא' נכנסת קטנות ב' וגדלות ב' מצד מוחין דאמא. (יש לכוון כי כבר נכנסה בתחילה גדלות הא' מעצם היום או בתפילת ערבית).
הקטנות הב' היא בחינת ה' אצבעות יד ימין, אשר עליהן יושבת הכוס. "כוס" מורה על בחינת אלהי"ם, כפי חשבונה העולה פ"ו, כחשבון אלהי"ם. ה' אצבעות יד ימין מורות על השם אכדט"ם, שהוא השם המוקדם באותיותיו לשם אלהי"ם, ומצביע על לבושי מוחין של קטנות הב'. (הקדם האותיות מורה על מיתוק הדינים, בהיותם קרובים יותר לשורשם, בו הם נמתקים).
גדלות הב' נכנסת ע"י הדיבור והכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין. לאחר הברכה יש לשתות בהסבה, המורה על קבלת האורות דחכמה, בשונה מהדינים, אותם לא נאכל או נשתה בהסבה (כגון המרור, כפי שנראה בהמשך).
המשך כוונות ליל הסדר
–
וּרְחַץ
בנטילת ידיים זו, הנעשית ללא ברכה, משלימים את פעולת ה"קדש" במסע. אף-על-פי שב"קדש" כבר יצאנו מהטומאה בפעולה כללית וחזקה, עדיין מבקשים אנו לטהר עצמנו מכל השיירים שעוד נותרו לנו מחטאי העבר. רחיצת הידיים היא סימן לכך שאיננו צריכים לחזור לעבר.
מצרפים את ה"רחץ" לקדש עם ו' החיבור כדי לחברן כבחינה אחת, ורוחצים עצמנו מכל הטומאה שדבקה בנו עד כה. כך מגיעים לגדלות ויוצאים ממצרים.
–
❤ כוונה מצד עבודת נפש ❤
יש לכוון לטהרת המקווה, ולחוש שמורידים מעלינו את השיירים המועטים של האגו שעוד נותרו בנו. הרגשת הקלה, כמו לאחר טהרה גדולה.
הידיים רומזות על המעשה, ובטהרתן יש לכוון על כך שכל מעשה הסדר, ובעיקר מצב הקטנות שאליו נגיע מייד לאחר הרחיצה, ב"כרפס" – יהיה ללא גאווה.
–
כוונה מצד חכמת הקבלה
רחץ – רחיצת כלי פנימי דגופא דז"א.
כוונת הרחיצה היא בשם י"ה במילוי יודין – יו"ד, ה"י.
י"ה הוא סוד המוחין דאו"א עילאין, בסוד "חסדים מכוסים". יש לכוון גם שי"ה עולה בחשבון "גאוה", שאותה יש לבטל.
–
כַּרְפַּס
כרפס הוא בחינת קטנוּת, שתפקידה לעורר בנו את החסרונות, כמו קטן המגלה חסרונות שעליהם נדרש הגדול לתת תשובות (ולכן שואף הקטן לגדלות זו).
הירק, בבחינת המאכל, מעורר את התאבון, ולכך נועד. לכאורה ראוי היה לאוכלו בתחילת הסעודה, אך כיוון שאנו נמצאים בתחילת המסע, כאשר קליפת מצרים עדיין שלטת, יש חשש מסוים מפני גילוי החסרונות.
עתה, לאחר שהשגנו את הקדושה בבחינת "קדש" והשלמנו את התיקון (ברחיצת שיירי הזוהמה שדבקה בנו), אנו באים – מתוך טהרה גדולה – לגלות את החסרונות, שהרי גילוי חסרונות מתוך כוח של קדושה, מתוך חוזק – דוחף את האדם קדימה במקום לדוחפו אל זרועות הייאוש.
שלא כמו בליל שבת (שם היא במדרגת נשמה), קדושת כוס הא' היא כעת בבחינת חיה, כמו בגמר התיקון. היא מניחה את האדם בראש ההר, ומפסגה זו הוא יכול לראות את חסרונותיו ולעבוד עליהם מתוך כוח החיוב דווקא.
את הכרפס, שהוא בחינת דין, טובלים במי מלח, שהם סימן לחוסר החיות הגדול ביותר, וסימנו שנמצא במקום העמוק ביותר בעולם, קרי ים המלח.
–
כרפס נוטריקון ס"ך פ"ר, שהוא גילוי בחינת המנצפ"ך העולים בחשבון פ"ר. פ"ר, כשמו, הוא בחינת הגבורות, דהיינו הדינים, המתעוררים עתה עם אכילת הכרפס. אותיות מנצפ"ך, שהן האותיות הסופיות הסוגרות את התיבה, מייצגות את המלכות, דהיינו את הדינים של כוח הסיום. כוח הסיום הוא דין, שכן הוא מנוגד לאינסוף, לאור המתפשט ללא גבולות. הוא קוטבה של ההתפשטות, בבחינת הבריאה העמוקה ביותר.
יופי עצום מתגלה לנו בנפש היהודי, באפשרות לראות את מלוא חסרונותיו מראש הפסגה, ובהתאם להן להתקדם במסע לגאולת הנפש.
–
שורש למציאות זו רואים בעולמות עליונים בירידת נקודות דס"ג למטה מטבור והתערבותם עם נה"י דא"ק, שהם המחזיקים את בחינת החסרונות הגדולים שבעולם העקודים טרם תיקונם. ירידה זו נועדה לאפשר את תיקונם של הרצונות הבלתי מתוקנים; היא דומה לאדם הגולה לארצות נכר כדי להוציא משם את הניצוצות הטמונים בין הגויים.
כמובן שקיים חשש שמא יתערב האדם בחוקות הגויים. על כן היינו צריכים למציאות ה"קדש" כדי להתחזק ולהסיר מעלינו את כל אחיזת החיצוניים. אף על פי שבאנו נקיים וטהורים, צריכים אנו לסדר דרך של עבודה כדי להעלות את אותם ניצוצות.
–
במצב זה נתקן צמצום ב', בו מלכות עלתה לבינה, דהיינו שגדלות הרצון לקבל התכללה עם מידת ההשפעה, כנודע ממגילת רות, שהתכללה בנעמי בסוד ותלכנה שתיהן יחדיו. התכללות זו גרמה לחציית המדרגה, עליה נרחיב ב"יחץ".
אומר האר"י הקדוש, שזה סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל בעניין הכרפס, שמביאים אותו כדי שישאלו התינוקות – "הרי עדיין לא אכלנו לחם (שהוא ג' הוויות), ומדוע אנו אוכלים עתה ירקות בתחילת הסעודה"? וסוד העניין הוא כי התינוקות הם רמז לקטנות א', ולכן הם עצמם תמהים איך נכנסת קטנות הא', שהיא אכילת הכרפס, שלא כסדרה, שכן קטנות הב' וגדלות הב' נכנסו כבר למדרגה.
–
עוד רמז לדינים של הכרפס, הוא שעולה בחשבון שי"ן, שהוא אלהי"ם במלוי יו"דין. תוצאת אכילת הכרפס היא שאלת "מה נשתנה" על-ידי הקטן.
–
❤ כוונה מצד עבודת נפש ❤
על האדם לכוון לראות את חסרונותיו, ובעיקר את נקודת גאוותו, מתוך גדולה. גדולה זו צריכה לעורר בו שאיפה לתיקון ולדוחפו לבקש גם את מה שנראה כבלתי אפשרי.
טוב יעשה האדם אם ייקח רצונות של גאווה הידועים לו, כמובילים לתיקונו הכללי בבחינה זו. רצוי שיהיו אלו רצונות שחשב עליהם והכין אותם טרם הישיבה לליל הסדר, ואותם מבקש הוא לתקן.
צריך האדם לקבע בלבו את הגעגוע לשלמות הגאולה.
–
כוונה מצד חכמת הקבלה
כרפס – קטנות א' דמוח החכמה מצד אמא.
יכוון לקו ימין של קטנות הא' (השמאל והאמצע של הקטנות נספחים אליו).
כ"ר-פ"ס עולה בגימטרייה ש"ס, והוא אלהי"ם במילוי יו"דין.
את הכרפס אין לאכול בהסבה, היות והוא אינו מהווה את צד הגדלות שבגאולה, אלא דווקא את הקטנות וראיית החסרונות.
–
שאר כוונות מסע הנפש בליל הסדר בע"ה בהמשך
בברכת חרות נפשית
הרב אדם סיני
המשך הסדר ועוד המון תכנים מדהימים נמצאים בכרך א' בספרו של הרב. להזמנות:
[/sociallocker]
