פניני החכמה – חוק מדע ומשפט

422

blackhole

האם הקבלה היא מדע או דת?

נשאל על כך שאלות- האם אהבה היא מדע או דת? האם אהבה היא חוק או דבר פלאי?

אם נתתי למישהי שאהבתי את כל רכושי האם זה מחייב שהיא תאהב אותי?

אם מישהו הכי יפה בעולם מבחינה מדעית חיצונית, האם זה מחייב שיהיה נאהב?

את התשובה אני משאיר לכם.

על כן ודאי שהקבלה היא לא מדע, כיצד אהבה יכולה להיות מדע… טכניקה וחוק סגור?

אומנם יש לציין כמו שכבוד הרב אומר הרבה פעמים, "בתוך הכלל של חכמת הקבלה במסגרת האמונה

יש הקשרים של סיבה ותוצאה (מדע) מאוד מדוייקים, אבל הם רק פרט בתוך הכלל שנקרא אמונה"

דהיינו, צריך להביא לאשתי פרח, להגיד לה אני אוהב אותך, לזכור את היום נישואין צריך לפעול מבחוץ

צריך את החוק אבל הוא רק פרט תחת הכלל של האהבה האמונה.

stips_eurika_370_5582276379

אם נדבר בשפה קבלית ולא מדעית, אז כדי לדייק במושגים נסביר-

המדע מתייחס למושג חוק כמשהו שניתן להשיג ולהבין בדעת.

בקבלה אנו קוראים לחוק דווקא הפוך, מה שלא ניתן להבין בדעת- אלא באמונה.

מה שניתן להבין בדעת אנו קוראים בחינת משפט.

 

מביא הרב אדם סיני באחת הפרשות:

נביא ציטוט בעניין ונסביר:

"אשר ברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כיסא כבוד שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת"

נקב צריך לסתום, חלל צריך להישאר חלל.

יש בחינת חוק ויש בחינת משפט.

חוק נקרא שצריכים לקבל את הדבר למעלה מהדעת. זוהי בחינת אמונה.

משפט נקרא שצריכים לקבל את הדבר מתוך חקירה וידיעה בתוך הדעת. עד כאן לשונו.

דהיינו, יש חוק שזה בחינת האמונה, שהבורא ברא את הבריאה להיטיב לנבראיו והרצון ליתר דבקות שזה אמונה וחוק מבחינתו והיסוד של הכל. למה חוק? כי אי אפשר למלא את זה, לעולם לא נהיה הבורא או נבין למה הוא רוצה להיטיב לנבראיו ומה זה חסר לו, כי אני בריאה, רצון לקבל. על כן אין שאלה בעצמותו.

מה זה אין שאלה בעצמותו? אין חיסרון בעצמותו, שאלה היא חיסרון. על כן חלל זה אמונה. הרצון ליתר דבקות גם חלל מבחינתנו. ולמה? כי זה חוק זה מגיע מהעליון. רצונו להיטיב לנבראיו זה כמו החוק שמגיע מהעליון, והרצון ליתר דבקות כמו החוק שמגיע מהתחתון.

אומר האריז"ל "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

אין מה לדון כיצד אפשר להיות אנוכי ולהיות מאושר בחיים, או האם ניתן לנצל את הבורא, זה חוק! אי אפשר לקבל בדעת אותו. זה חלל שאסור שיתמלא, כמו בחינת הכלים דעיגולים, או במקרה שלנו קליפות, שהם מקבל בעל מנת לקבל ואין להם קיום זולת בקו.

אומר הרב"ש חי זצו"קל בשמעתי:

"והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל", מדוע, משום שהרצון לקבל לעצמו, אין לו גאולה, אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה." עד כאן לשונו.

צמצום א' הוא חוק מבחינתנו, וגם תמיד ישאר כפי הכתוב "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

שני החוקים הנ"ל הם היסוד של הכל וניתנים לתפיסה רק בצורה אמונית.

מכאן ולמטה, מהרצון ליתר דבקות ומתחתיו-  הכל מדע. אבל מדע שהוא נביעה של האמונה, שהוא רק בא לשמש את האמונה. מה זה מדע? סיבה ותוצאה קודם ונמשך,עילה ועלול, תהליכים. שזה נקרא נקב, {לא חלל} שנקב זה חיסרון שראוי להתמלא.

שזה נקרא משפט, הנקב מצווה למלא אותו. אבל הוא רק פרט שכפוף לחלל ובא לבטא את האמונה. אפילו מבחינה גשמית כסימן אנו רואים שאין תפיסה בחלל עצמו, רק דרך החומרים שנמצאים בו אנו יכולים לתפוס משו, למרות שלכאורה הכל מצוי בו אף על פי שהוא מצד עצמו לכאורה ריק גמור, גם טכנית אם מפרקים חומר גשמי הרוב בפנים זה חלל..

דוגמא לחוק ומשפט מבחינה פרקטית: למשל אסור לקבל לעצמי ולהגדיל את האגו והגאווה הפרטית שלי זה חוק ואין מה להבין למה פשוט צריך לקבל באמונה ולבצע.

כפי הכתוב: "הקהה את שיניו ואלמלא היה שם לא היה נגאל"

להנות מסעודת חברים או מהיחד זה מצווה להבין להרגיש ולהשיג את זה בדעת ובלב – וזה בחינת משפט.

גם העבודה מול רבו של אדם היא דווקא בעיקר בבחינת חוק. "עשה לך רב" {עשייה הינה למעלה מהדעת בבחינת נעשה ונשמע) והעבודה עם החברים היא בבחינת המשפט "קנה לך חבר" דהיינו היא צריכה דווקא להיות בתוך הדעת! אבל העבודה עם הרב למעלה מהדעת כי זה כנגד יראת הרוממות כנגד פרצוף אריך אנפין, אהבת חברים כנגד ישסו"ת, זה התפשטות לגוף ולדעת, אומנם כל האהבת חברים היא במסגרת ההתבטלות ונביעה שלה, כפי שהחוק תלוי במשפט כפי שהאהבה תלויה ביראה, והם תלויים זה בזה. כמו מים, אני צריך גם חמצן וגם מימן, לא יעזור לי רק חמצן, ולא תעזור לי שמש בלי מים.

לכן גם אין אהבת חברים אמיתית בלי התבטלות, והתבטלות לבד בלי אהבת חברים זה לא מספיק, צריך את שניהם.

49595011389099640360noכמו כן כל בחינת ראש הוא חוק ממטה למעלה, והגוף שנובע ממנו הוא בחינת משפט ממעלה למטה.

בגמר תיקון תמיד יהיה תמיד זיווג דהכאה ודחיית האור בראש (אומנם בגוף יתבטל הדחייה כי הכל יהיה מתוקן בבחינת משפט וקדושה ולא יהיה עשר ספירות דסיום אלא הכל רשות הקדושה)

אבל הראש תמיד ידחה את המקבל בעל מנת לקבל, רק הרצון ליתר דבקות יהיה כבר עצם, ולא יהיה בנין לקליפות כביכול מצד עצמם, אני תמיד יעורר את המקבל בעל מנת לקבל כי זה מבטא את השתוקקות העצמית שלי היחודיות שלי בתור נברא, רק זה יהיה שפחה של הבעל מנת להשפיע של האהבה.

הרצון לקבל מטבעו הוא חוק אין לנו השגה בו, זה פשוט ככה יש מאין – בא מהעליון. התפיסה הנכונה שלנו אותו היא דרך השוואת הצורה, דרך הבעל מנת להשפיע, שההתפשטות שלה לכלים היא בחינת המשפט.

עוד אפשר להוסיף שגם החומר מבחינתנו הוא חוק, כי הוא מגיע מלמעלה. גם המצב מגיע מלמעלה בדר"כ כחוק ואין לנו אפשרות לקבוע אותו, אבל ההתייחסות שלנו למצב על דרך הצורה, שהיא בחינת המשפט ניתן לשנות ולתקן. אפילו בחומר הרוחני כל תיקון החומר הוא תמיד אגב הצורה.

ושיהיה לנו בהצלחה בתיקון הצורה, ע"י התבטלות ואהבת חברים תורה ומצוות.

thumbnail

בונוס:


ולסיום שנזכה להתחזק קצת מבחינת עבודה נצוטט את הרב"ש שאומר בשמעתי:

"ויש לדעת בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו, ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים, ולא בויכוחים שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות, על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני", כלומר ע"י ריבוי התמדה, אז ההרגל נעשה טבע שני"

והרצון לקבל לעצמו, צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל, הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו, (וזהו תשובה, על מה שכתוב שרצונו להטיב לנבראיו, ולא לעצמו חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן שהאדם אומר שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז, בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה, בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמו שכתוב, לעשות נחת רוח ליוצרו. ועם הרצון לקבל, צריך להתנהג עמו ולומר לו, כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך, אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה, גורם פירוד וריחוק מה'. והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר, משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד, בגלל זה, בעליות וירידות. לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה', וזה כמו שכתוב "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". אותה,היינו השכינה הקדושה, ומבקש שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה בית ה', נקראת השכינה הקדושה.

 

הרחבה לבעלי עיון:

עוד קטעים מהרב"ש בעניין החוק והמשפט:

מתוך דרגות הסולם:

"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטרין, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. והכוונה שנתנו שיהיה הכל בעל מנת להשפיע.

הלשון לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' משמע, שבשבילם היא חקה, זאת אומרת להם צריכים להשיב כך, שגזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. מה שאם כן לישראל אין זו חקה. ויש מאמר חז"ל, "לך טעם רק לאחרים חקה".

שאלת מה מצוה זאת, ומה טעם יש בה. לפי דרך הסוד הולך זה על הכוונה שצריכים לכוון שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. ואז השטן ואומות העולם שואלין מה מצוה זאת. וכי הקב”ה הוא בעל חסרון חס ושלום שצריכים להשפיע לו הנאה ותענוג, הלא אדרבא, רצונו להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ייטיבו לו. ועוד שואלים, מה טעם יש בה.

איזה טעם יכול להיות לאדם אם אומרים לו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, הנקרא מקבל על מנת לקבל. היינו שהאדם צריך להגיע לידי דרגה שלא תהיה הנאה לשם הנאת האדם, רק להנות ה'. איזה טעם יכול האדם לקבל מעבודה כזאת, שתחייב אותו לעסוק בתורה ומצוות. הרי הם לא רואים בזה סיבה מספקת שיהיה גורם להסיבה הזאת שיעסוק בתורה ומצוות "בכל לבבך ובכל נפשך". להיפך, הוא מבין שהוא מוותר על תועלת עצמו מדברים גשמיים, שבשביל זה הוא ישיג עבור תועלת עצמו תענוגים יותר גדולים, אבל איזה טעם יכול להיות בכלי להשפיע.

ולזה באה התשובה, לפיכך כתוב בה "חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ופירושו, שאין לתת שום תשובה להגוף בזמן שהוא שואל שאלת השטן ואומות העולם, אלא יש לומר להגוף שזה כך, וזוהי גזירת שמים, שאסורה לנו הכוונה שעל מנת לקבל. ורק אז יכולים לא להכנס בויכוחים ואז יכולים לנצח.

אבל כשנעשה בחינת ישראל, אז להיפוך, אין לו הנאה וטעם רק בזמן שהוא יכול לעשות על מנת להשפיע. ובזמן שאין יכול לכוון על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בעצמו לרע ולבחינת מות. כי אז הוא מרגיש "רשעים בחייהם קרויין מתים", משום שזוכה אז להרגיש טעם בדביקות ה'. ולהיפך מזה בזמן שנפרד מה'.

וזה פירוש לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל וכו'. מה שאם כן כשנעשים בחינת ישראל, כשיוצאים מן השליטת אומות העולם, אזי להיפך, כל הטעם בחיים מרגישים דווקא בעל מנת להשפיע, שזהו המכונה דביקות.

וזה פירוש "תבוא האם ותקנח את בנה". שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל, אז הפרה מוחקת את ענין העגל. היינו שפרה נקראת בחינת הכוונה דלשמה, שהיא בחינת ביטול את עצמותו, שהוא בחינת שריפת הפרה. כמבואר בהסולם, שהיא בחינת "לכי ומעטי את עצמך", הנאמר בהלבנה, שהיא חוזרת לנקודה, שנאבד לה כל הקו שמאל, הנקרא בחינת חכמה. וממילא עובר החטא של העגל, והולך רק בכוונה דלהשפיע.

26645786

י תשא תש"מ, פרשת פרה

בזהר הקדוש הקשה על מה שכתוב "זאת חקת התורה", למה שכתוב "וזאת התורה". ומתרץ, "וזאת", היינו יחוד הוא כלל ופרט יחד, ו' הוא בחינת זעיר אנפין שהוא כלל. ומלכות היא פרט. אבל "זאת", בלי תוספת ו', היא חקת התורה, שהיא המלכות, הנקראת חקה. ובאה מזעיר אנפין, שנקרא תורה, ולא התורה עצמה, שהוא זעיר אנפין רק דין התורה, גזירת התורה שהיא מלכות, כך מפורש בהסולם.

ויש להבין מדוע זעיר אנפין נקרא "כלל", ומלכות נקראת "פרט", ומדוע מלכות נקראת דין וגזירת התורה. והענין הוא, ידוע דעיקר העבודה היא האמונה, דהיינו למעלה מהדעת, ומה שצריך להיות למעלה מהדעת, הוא מסיבת שהיה דין על מלכות, הנקראת רצון לקבל, שאסור להיות מקבל על מנת לקבל, משום שצריכה להיות דביקות, שהיא בחינת השתוות הצורה, אחרת הוא נמצא בפרודא. לכן כל מקום שיש חסרון בקדושה, הוא מסיבת שעל מקום הזה שורה דין, היינו האיסור של קבלה עצמית.

וכשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת שם אין מקום לקבלה. שזה נקרא "גזירת התורה", משום שאין המקבל יכול להסכים לעבוד למעלה מהדעת. כי דעתו של אדם מחייבת שאין לעשות שום תנועה בלי רווחים. ובזמן שהוא רוצה ללכת על דרך האמת, היינו רק בעל מנת להשפיע, אז אין הגוף מסכים לזה. לכן צריך לקבל על עצמו את העבודה בבחינה זו רק למעלה מהדעת. וזה נקרא "פרט", שעבודה זו היא בבחינת צדקה, כמו שכתוב "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". אבל לאחר שקיבל על עצמו את העבודה למעלה מהדעת, הוא זוכה לבחינת תורה. ותורה נקראת בחינת "כלל", משום שהיא כוללת ב' דברים היינו אמונה ותורה. כי אסור ללמוד תורה לעכו"ם כמו שכתוב "ומשפטים בל ידעום".

לכן הבחינה הראשונה שהאדם צריך לזכות היא לבחינת אמונה. ואחר כך הוא בא לבחינת תורה. וזה נקרא יחוד זעיר אנפין ומלכות שמים, דכר ונוקבא. כי בזמן שהאדם עוסק בקבלת עול מלכות שמים, האדם עדיין בחסרון. אבל כשזוכה לבחינת תורה, האדם נקרא דכר, משום שהתורה משפיעה לו את האור תורה. ואז כבר אין דין, משום שכבר יכול לקבל בעל מנת להשפיע.

בזה נבין מה שכתוב בזהר הקדוש שם, אשר פרה אדומה נקראת מלכות מבחינת מצב הא', הנקראת בחינת קו שמאל דבינה, היינו שיש לה שלימות מבחינת החכמה. וזה נקרא "אשר אין בה מום, ואשר לא עלה עליה עול". ומפרש שם, ש"עֹל" נקרא בחינת חסד. ומשום זה צריכים לשריפת הפרה, שהיא בחינת מיעוט הירח, וחוזרת ונבנית למצב הב', שבמצב הב' היות כל קיומה… (בהסולם אות כ').

 20120812_Startrails_Idan_PresserC

 

 ושנזכה לייצר צורות.