כי תשא

188

כפי שלמדנו, היותנו בעולם, הוא לצורך תכלית מסוימת ומכוונת, שהקב"ה חשבה בעדנו. נמצא, שאם לא נותנים ליחיד לבטא את תכונתו העצמית, פוגמים בתכלית הבריאה. שהרי שום בריאה אחרת לא יכולה להוציא לפועל את תכונת האדם המסוים הזה, ועלולה להיגרם חס ושלום אבדה של התיקון, שבאה אותה בריה לבצע.

הבנה זו, חשוב שתושתת על כל גבולי חיינו. הן בחינוך עצמיותנו, הן בחינוך ילדינו, הן בחינוך של רב לחסידיו, של מורה לתלמידיו, הן בהתייחסותנו לזולתנו והן במבנה האומה כולה.

…מהשלילה, צריכים אנו ללמוד את החיוב שבדבר. למשל, כאשר מורה מחנך את תלמידו, צריך הוא להאיר לתלמידו את תכונתו, הנבדלת מכל האחרים. לתת לתלמיד לפתח אותה בכיוון עצמאי ובלעדי. כמו כן, הורה צריך לחפש במה ילדו ניחן, מהי תכונתו הבולטת אותה לאפשר לו לפתח. כן הוא גם בין רב לחסידיו. אם כל שיעשה הרב הוא להשפיע להם תורתו וכולם ילכו כעדר אחריו ללא הבחנות אִישִיוֹת, ימַצֵא חס ושלום משחית נטייה מהיחיד, ונמצא שעוקר אותה ממנו  ובכך פוגם בתכלית הבריאה. לא כן עליו לעשות, אלא לתת לכל יחיד לבטא את תכונתו, כמובן בדרך האמת.