כי תצא

שלום ידידים יקרים,

מצויים אנו בעיצומו של חודש אלול.

אלול תרגומו חיפוש, התבוננות. עלינו להתבונן בחסרונותינו, במה שמוטל עלינו לתקן.

אבל, לא נעים לראות מה שפגום בנו, לעיתים זה מוריד את הדימוי העצמי שלנו.

האם אנו צריכים להרגיש שפלים וחסרי ערך? הרי נאמר שהאדם הוא נזר הבריאה, אם כך, כיצד עליו להרגיש?

בשיעור המובא בהמשך, פותר לנו הרב אדם סיני שליט"א את ההתלבטות ומסביר בדרך בהירה ומובנת, מה צריכה להיות כוונת הלב כאשר מגיעים לאלול, כאשר מגיעים לזמנים בהם יש לבקש סליחה.

קריאה מועילה לכם!

ופנייה אישית…

אנו מקבלים מכם הרבה מיילים עם תגובות לניוזלטר זה. אנו מודים לכם על התגובות. חשוב לנו לדעת אם אתם מפיקים ממנו תועלת ועבודת ה' שלכם משתכללת על ידו. דעו, שמאות אנשים ברחבי העולם קוראים אותו כל שבוע. אנחנו חלק מכלל גדול שבחר להשתכלל, שבחר לחפש את הדרך הנכונה והמדוייקת ביותר להדבק בה'. תודה לכם על הקשר! זה בהחלט מחזק להיות חלק מכלל אמיתי!

אנו מאחלים לכם שבת מבורכת!

מה אנחנו מחפשים?

"ושבית שביו" – היא הנקודה הפנימית שבלב האדם. אותו רצון שבאדם, השואף לאמת, נתון בתוך הקליפות. בתוך הרצונות של האדם לקבל רק לעצמו. בתוך התכונות השליליות שלו. בתוך אומות העולם שבאדם. על האדם במלחמה זו להתגבר על אומות העולם. אז מובטח לו ושבית שביו. תוציא את הנשמה דקדושה, מתוך תאוות היצרים והתשוקות האפלות של האדם, שם נמצאת הנשמה בשבי.

בכל פעם, שאדם רוצה לעשות עבודה אמיתית על עצמו, להציל תכונה טובה שבתוכו, מיד מתגבר יצר הרע כנגדו, עד כדי שאינו יכול לו. היאוש מפני מציאות זו, הרגשת חוסר האפשרות, חוסר היכולת, משתקת את האדם. אך צריך להתעודד מהכתוב המבטיח לנו, שה' יהיה בעזרנו, ככתוב "ונתנו ה' אלוקיך בידיך". אמנם ה' יתנו בידיך, כפי שאמרו חז"ל (קידושין ל' ב'): "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", אך עליך מוטלת החובה לצאת למלחמה, לפתוח פתח כחודו של מחט, כדי שהקב"ה יפתח לך פתח כפתחו של אולם..

כיצד נבוא לסליחות?

חלק ראשון מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

 

הרצאה – סליחות ועשרת ימי תשובה
Watch the Video

היום נדבר בעזרת השם על סליחות.

מסורת בידינו שמשה רבינו עלה להביא לוחות שניים בראש חודש אלול וירד לאחר ארבעים יום – ביום הכיפורים. היום הזה נחשב ליום שבו הקב”ה סלח לעם ישראל, ונתרצה הקב”ה ואמר למשה "סלחתי כדבריך".

הימים האלה הם ימים מיוחדים. על כן, בימים האלו נקבע הזמן שבו אנחנו אומרים סליחות. אמירת סליחות אלו הן בזמן מיוחד, היות שיש חשיבות של הזמן באופן מיוחד לעבודת האדם בבריאה.

כך שכולנו צריכים לראות שלא לזלזל בזמן המסוים הזה כי זה זמן מסוגל. כמו שמחולקת המציאות הנפשית של האדם, כך גם הזמן. גלגל השנה מחולק לזמנים מיוחדים, וכל השנה חוזרת על גלגל שלם של התהוות נפשית של האדם. בכל שלב ושלב אדם צריך לעשות עבודה מיוחדת כדי לתקן עוד משהו בתוך נפשו. כשגומר לתקן, עוזב וממשיך הלאה, כמו מכונה משוכללת שבנויה מחלקים.

המושג סליחה מוצג לאוזנו של האדם כהודאה בטעות. דרכתי עליך – אני אומר לך סליחה. על מה הסליחה? שדרכתי עליך – שעשיתי משהו לא בסדר.

אבל מה זה אומר? האם מספיק שאדם בא ואומר סליחה? נכון שכתוב "מודה ועוזב ירוחם", אבל תארו לכם שאדם דרך לכם על הרגל, אז אם אמר סליחה, אז בטח הייתם סולחים. אבל נאמר שלא דרך לכם על הרגל, אלא חס ושלום הוריד למישהו רגל או יד, האם הייתם מסכימים שיבוא ויאמר סליחה? הוא צריך להביע את הסליחה הזו בצורה שתראה שהוא נותן לנו משהו בתמורה.

לעומת זאת, פה הקב”ה לא צריך שום דבר מאתנו, אז מה תעזור הסליחה? האם כשאנחנו אומרים סליחה למישהו, אנחנו באמת משנים משהו? האם הרגל חזרה? לא. התשובה היא שאנחנו לא צריכים להחזיר לו את הרגל, כי אין לנו מה להחזיר לקדוש ברוך הוא.

אז מה אנחנו צריכים לעשות בסליחות?

אנחנו צריכים לשנות משהו בתוכנו. היות שמצד אחד, כל הפעולות שלנו בגשמיות, ומצד שני, הגשמיות הרי נעלמת בסופו של דבר – היא לא תהיה, אבל התוצאה שלה היא בנפש. לכן, התיקון צריך להיות פעולה בגשמיות עם תוצאה בנפש, ובנפש – אפשר לתקן. בנפש אין עבר והווה ועתיד. תיקנת בנפש – תיקנת לנצחיות. קלקלת בנפש – קלקלת לנצחיות.

אז איך אפשר לתקן דבר שקלקלנו? רק בצורת הסתכלות שונה על מה שמתרחש. זאת אומרת, הייתה לך תאונה לפני שנה, סבלת מאוד. עכשיו אתה מסתכל על מה שקרה לפני שנה, אתה יכול להיות שמח מהתאונה שקרתה לך לפני שנה.

אני זוכר מישהו שעבר תאונת דרכים, בא בוכה ואמר: "מה אני עושה? איך אני מתייחס? איך אני יכול ללמוד?", כולו בוכה ועצוב וחבול. אחרי שנה, בא, נכנס לבית המדרש, כולו שמח ומרוצה. מה קרה? "קיבלתי 35 אלף ש"ח היום מהביטוח. איזה יופי שהייתה לי תאונה. מה? סך הכול חודש סבלתי. בשביל חודש עבודה 35 אלף שקל, מה זה לא משתלם? הלוואי ויקרה עוד פעם. אז אנחנו רואים שהכול תלוי מהיכן אנחנו מתייחסים למציאות.

אז כל מה שאנחנו צריכים לעשות, אם כך, היא לשנות את נקודת ההתייחסות שלנו למציאות.

לכן, היום אנחנו מבקשים לראות את הסליחה מתוך כוח ולא מתוך חולשה. סליחה לא צריכה להיות חולשה. סליחה צריכה לבוא מתוך כוח. סליחה אמנם אומרת שמשהו בנו לא בסדר. אבל זה שמשהו בנו לא בסדר, זה לא אומר שלא צריך להיות לנו כוח כתוצאה מזה. זה לא אומר שהדימוי העצמי שלנו פתאום צריך להיות נמוך בגלל זה, או שיהיה לנו חוסר בטחון עצמי.

הרבה אנחנו רואים בפסיכולוגיה שאומרים לא להגיד לילד את החסרונות שלו. אם נגיד לילד את החסרונות שלו, יהיה לו דימוי עצמי נמוך. אבל זה שקר. זה לא נכון.

אנחנו יודעים שאם בן אדם לא יודע את החסרונות שלו ולא עובד עליהם, אז הוא ייתקל בהם במציאות ממילא. אבל אז המציאות תטפח על פניו, והוא לא יוכל להתמודד איתם.

לעומת זאת, בן אדם שהוא חזק ומראים לו חולשה, כל כולו מתעורר לתקן את החולשה הזו.

איך באים לסליחות?

לכן, אנחנו צריכים לבוא לסליחות מתוך כוח, לא מתוך איזושהי מסכנות, מתוך כוח גדול לבוא להגיד סליחה.

מה הכוח הגדול? מדוע אנחנו מחשיבים את עצמנו כל כך הרבה? לא את עצמנו אנחנו מחשיבים, אנחנו מחשיבים את הבורא שיכול לתת לנו את הכוח לתקן. זאת מכיוון שאם אתה כבר מאמין שהוא נתן לך את הכוח לקלקל דבר שהוא ברא, אז תאמין גם שהוא נתן לך את הכוח לתקן.

הרי הקב”ה לא מתבלבל, ואם הוא לא מתבלבל, אתה הרי צריך לקבל את ההטבה השלמה, כי אם הוא ברא אותך כדי לתת לך את ההטבה השלמה, אז ודאי שאתה צריך לקבל אותה, אז ודאי שיש לך את הכוח לתקן.

לכן, כל פעם שאתה רואה קלקול, אתה צריך להגיד: "אם הוא נתן לי כזה קלקול, אז הוא נתן לי את הכוח העצום לתקן". ככל שאתה רואה את הקלקול גדול יותר, ככה אתה צריך גם מהצד השני לומר: "אם כך, יש בי כוח תיקון כל כך גדול, ברוך ה'."

גם עם הסליחה, אנחנו באים לתקן משהו נפשי בתוכנו. זהו לא תיקון מעשי, לא צריך לתקן את הרגל של הקב”ה אם דרכנו עליה, לא לתקן את הדבר שקלקלנו מבחינה פיזית, אלא לתקן משהו בתוכנו.
שבת שלום לכולכם!