מאמרי שמעתי אות כ"ב – יתרון האור מן החושך (חלק רביעי)

53

המשך משיעור קודם:

נמצא, שכל צורה מראה על צורה השניה. נמצא לפי זה, שכל הירידות שהאדם מרגיש, שבא לידי פירוד, ניתן לו הזדמנות להבחין בין דבר והפוכו.
זאת אומרת, שמהירידות האדם צריך לקבל הבנה מהו התועלת מהעליות. אחרת לא היה אפשרות להאדם להעריך את חשיבות, מזה שמקרבין אותו מלמעלה, ונותנים לו את העליות. ולא היה לו היכולת להוציא את החשיבות את מה שהוא היה יכול להוציא.
כדוגמת, שנותנים להאדם לאכול, ואף פעם לא טעם טעם של רעבון. נמצא, שהירידות, שהוא זמן הפירוד, גורם לו חשיבות להדבקות שבעליות. והעליות גורם לו בחינת שנאה להירידות, שמביא לו הפירוד.
כלומר, שאינו יכול להעריך את גודל הרע שיש בהירידות. היינו, שהאדם מדבר חס ושלום רע על ההשגחה, ואינו מרגיש אפילו על מי הוא מדבר רע, שידע שהוא צריך לעשות תשובה על דבר חטא גדול כזה, שזה נקרא שמדבר חס ושלום לשון הרע על הבורא, כנ"ל.
ובהאמור יוצא, שדוקא בזמן שיש לו הב' צורות, אז הוא מוכשר להבחין את המרחק, מה שיש בין אחת לחברתה, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך". שרק אז הוא יכול להעריך ולהחשיב את ענין הדביקות, שעל ידה יכולים להשיג את הטוב ועונג, שישנו במחשבת הבריאה, שהוא רצונו להטיב לנבראיו.
וכל מה שנראה לעינינו, הוא רק דברים שהבורא רוצה, שאנו נשיג אותם בצורה כמו שמשיג, היות שזהו דרכים, איך להגיע לשלימות המטרה.
אולם בכדי לזכות לדביקות ה', זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה' מתנהג עם הנבראים עם בחינת טוב ומטיב, ולומר "עינים להם ולא יראו".
וזה כמו שאמרו חז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת, כמ"ש "וצדיק באמונתו יחיה". שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה'. ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה' יעזור לו, שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
ויש סגולה באמונה, שעל ידה בא אדם לידי שנאת הפירוד, שזה נבחן שבעקיפין גורמת לו האמונה לשנוא את הפירוד.
ואנו רואים, שיש הפרש גדול בין אמונה לראיה וידיעה.
כי דבר הניתן לראיה וידיעה, שאם השכל מחייב אותו, שכדאי לעשות את הדבר, ומחליט על זה פעם אחת, כבר מספיק לו ההחלטה הזו על הדבר הזה כפי החלטתו. כלומר, איך באיזה צורה שהחליט, כן הוא עושה בפועל. כי השכל מלווה אותו בכל פעולה ופעולה, שלא יעבור על מה שהשכל אמר לו. ונותן לו להבין מאה אחוז, בשיעור שהשכל הביאו לידי החלטה, מה שהוא החליט.
מה שאין כן בחינת אמונה, שזה ענין הסכמי בכח, כלומר שהוא מתגבר על השכל, ואומר, שכן כדאי לעבוד כפי שהאמונה מחייבת לעבוד למעלה מהדעת. ולכן האמונה למעלה מהדעת מועיל רק בשעת מעשה, כלומר בזמן שהוא מאמין. שרק אז הוא מוכן לתת כוחות עבודה למעלה מהדעת. מה שאם כן בעת שהוא עוזב לרגע קטנה את האמונה, היינו שנחלש ממנו לרגע את האמונה, תיכף הוא בא לידי הפסקה בתורה ועבודה ולא מועיל לו, בזה שקבל על עצמו לפני זמן מה, את העול אמונה למעלה מהדעת.


"הסולם"- https://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams