פניני החכמה: האם יש תורה ומצוות בגשמיות?

מהם תורה ומצוות?

החוקים הרוחניים של נפש האדם, המסודרים על פי העולמות העליונים.

 

האם תורה ומצוות זה פעולות גשמיות?

תורה ומצוות זה לא פעולות גשמיות, זה פעולות רוחניות בנפש האדם.

 

האם צריך לקיים תורה ומצוות מבחינה גשמית?

כן, מכיוון שהגשמיות היא מקום האימון, והדרך לעורר ולגרות את הנפש בעולם הזה שנתון לזמן ומקום היא דרך החושים הגשמיים שמייצגים את תפיסת מקום האימון, והמעשה הגשמי הוא השימוש בחושים הגשמיים המייצגים את התפיסה המחלקת של זמן ומקום המאפשרת לאדם להתאמן להגיע לאהבת הבורא , אך אם כל זאת השימוש הוא רק כנקודת גירוי לנפש,  השינוי צריך להעשות בפנימיות.

הרב"ש זצוק"ל חזר הרבה פעמים בכתביו על חשיבות קיום תורה ומצוות מבחינה גשמית ממש, בכל אופן למי שמכיר את יסודות הפנימיות, הרי זה פשוט שההתפעלות שלנו בעולם שנתון לזמן ומקום היא דרך הגירוי החיצוני, וכמו שהאוכל הגשמי מגרה את הנפש לתת חיים גשמיים כביכול והרי האר"י הקדוש אומר איך חתיכת בשר מת יכולה לתת חיים וכו'), כך התורה ומצוות מגרים את נפש לנקודה הפנימית, כל עוד האדם נמצא בזמן ומקום הוא מחויב לחוקים החיצונים ויותר מזה אין דרך אחרת. כל גדולי ישראל כולל הרבש בעל הסולם וכל תלמידיו מורים כך, אם זאת כמובן על לנו להישאר רק בנקודה החיצונית, אך היא הפתח לגרות ולעורר את הפנימיות. בדר"כ הרצון שלנו לגשת לפנימיות בלי תורה ומצוות הוא כמו הרצון לקבל את אור האהבה ללא היראה והיגיעה שדינו מוות רוחני, לכן ראוי ורצוי למצוא את השילוב.

 

האם המעשה הגשמי מצד עצמו מספיק?

למעשה הגשמי מצד עצמו אין שום חשיבות. עם כל זה, מכיון שיש במעשה הגשמי כוונה בסיסית מובנת (גם תת מודעת) וקשר בסיסי לפנימיות יש לו השפעה בסיסית ברמה של דומם דקדושה על הנפש. אך רק כמסגרת ששומרת, כאינפוזיה, כעור ששומר על הגוף, אך כדי להתקדם צריך לחדור מעבר למעשה, אל הכוונה הפנימית.

*

*

189-91220135804
ציטוטים וכתבים העוסקים בנושא:

הערה: יש עוד הרבה מקומות שזה מוזכר זה רק טעימה.

 

מתוך מאמר לסיום הזוהר:  

"אבל לפיכך נתן לנו השי"ת תורה ומצוות שנצטוינו לעשותן רק על מנת להשפיע נ"ר להקב"ה. ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם מועילה לנו להפוך טבענו."

 

מתוך הקדמה לספר הזוהר: {אות מ'}

"כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו, ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם. אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות להשפיע נחת רוח ליוצרם בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג את עצמם ואת כל המדרגות של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים, ואז היו אומרים בעצמם מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

 

החיוב בקיום תרי"ג מצוות (פרי חכם מאמר מצווה אחת)

התרי"ג מצוות בבחינת שמות הקדושים הם ענין השגחה פרטית לכל המתקרב לקבלת השפע האלקי, שמוכרחים לעבור עליו, כל הסדרים האלה, איש מהם לא נעדר, ועל כן השלימים נוהים אחריהם בכל נפשם ומאודם, לקיימם עד לענפיהם הגשמיים בסוד הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

 

דרגות הסולם: (הרב"ש)

כי תצא תשמ"ב

"כי תצא למלחמה". ופירש רש"י, בדבר הרשות. מה שאם כן במלחמת מצוה כתיב "לא תחיה כל נשמה".

יש לחלק בין מלחמת רשות, היינו שעוסק במלחמת היצר, למלחמת מצוה, ששם אין שייך מחשבה. היינו אין האדם צריך לעשות חשבונות בין שעושה לשמה או שלא לשמה. משום שאפילו מעשה של מצוה, למשל שמירת שבת, אם יש לאדם כח לכוף את חבירו שלא לחלל את השבת אחרת הוא ימנע ממנו פרנסה וכדו', שאז מקיים שמירת שבת לא מטעם מצוה, אלא מטעם שחבירו אילץ אותו שלא לחלל שבת, גם בזה האדם מחויב להכריח את חבירו לקיים שמירת שבת. וזה "לא תחיה כל נשמה".

מה שאם כן מלחמת רשות, היינו בדברים המותרים, שאין זו לא מצוה ולא עבירה, אז שייך עבודה של לשמה או שלא לשמה. ולראות בזה כמה אמונה יש לו בקיום דבר רשות בעל מנת להשפיע. מה שאם כן במלחמה לקיים מצוה או חס ושלום עבירה, שם לא שייך כל חשבונות. אלא צריכים לקיים המעשים אפילו בלי כוונות.

 

(מתוך שמעתי, בעניין המטרה)

פי"ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל"ק.

 

הקדמה לתע"ס:

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

 

הקדמה לפנים מאירות ומסבירות:

וכדי לפרש מאמר הזה על תכנו האמיתי, מוכרחין אנו לבוא בדרך ארוכה. כי עומק לב בעלי הגדה לאין חקר: ובצדק דיבר הרב בעל אפיקי יהודא ז"ל, בפי' דברי חז"ל. על הפסוק, סמכוני באשישות אלו הלכות, רפדוני בתפוחים אלו הגדות, ופי' ז"ל, כי כל עניני התורה והמצוה, יש בהם נגלה ונסתר, כמוש"כ תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, אמנם ההלכות דומין לאשישי יין, אשר הנותן לחבירו מתנה גביע כסף עם יין, הרי תוכו וברו שניהם חשובים, שהרי גם הגביע יש לו ערך בפני עצמו, כמו היין שבתוכו, משא"כ ההגדות, המה נמשלים לתפוחים, שתוכו נאכל וחיצוניותו נזרקת, שאין להחיצוניות ערך של כלום, ונמצא כל הערך והחשיבות רק בהפנימיות והתוך: וכן בדברי הגדה אין בהפשטיות הנראה לעינים שום מובן וחפץ, זולת בתוכן הפנימי הגנוז בהדברים, שאינם נבנים אלא על אדני חכמת האמת, המסור ליחידי סגולה, עכ"ל בשינוי לשון:

MilkyWayCOBE50q

הרחבה למתקדמים: עם הסבר:

אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שעניין טהרה, פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא הכשרה והכנה, בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצוות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמת כלי קבלה שלנו.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזוהר (דף רמ"ב) וזו לשונו: המצוות שבתורה נקראים בלשון הזוהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ בחינת נעשה ובחינת נשמע וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצוות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון.

רב"ש, שלבי הסולם, קדושה וטהרה בעבודה

הסבר: דיינו, המצוות החיצוניות נקראים עצות, כי לא מופקד בהם האור אלוקי, מצווה זה שמאיר בה אור.
אבל מצד שני בלי ההכנה שלהם אין שום אפשרות להגיע לפיקודין, בלי האחור אין פנים.

 

הקדמה לתע"ס:

ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו, דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה' וכו'. כי מקימי התורה והמצות כהלכתן, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', כמ"ש חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השי"ת בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו, וע"כ אין לו עצה אחרת אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. וז"ש בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע, פירוש כמ"ש חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם, להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו, אמנם עתה, שזכינו לתורה ומצות אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמ"ש טעמו וראו כי טוב ה' וע"כ אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה, אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות, שאז חיים באמת, משא"כ חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וז"ש חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים, כמבואר. וז"ש הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות ואיזו מתנה הוא מנחיל להם. אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייו עצמו, הוא שמח עוד להוליד בנים ולהנחילם מהחיים הטובים הללו וז"ש למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.

הסבר: אומר טעמו וראו כי טוב ה', דהיינו ע"י התורה ומצוות טועמים את טעם החיים. אז נשאל לכאורה למה אין לנו טעם בתורה ומצוות? יותר מזה אומרים המקובלים שיש לנו טעם של אפר אפילו חס ושלום, הכיצד?  אלא יש להבין את הדברים בצביונם הרוחני: תורה ומצוות אין הכוונה על תורה ומצוות גשמיים, זה וודאי צריך לקיים וזה המסגרת מתחילים לדבר רק ממי שממילא כבר מקיים, אבל יש תריג עיטין ותריג פיקודין (הקדמת ספר הזוהר) כאשר האדם מקיים תורה ומצווה שלא לשמה אין לו עדיין אפשרות להרגיש את הטעם, אלא מרגיש טעם מוות. וזה שאומר בטרם קבלת התורה לא היה לנו אלא את המוות ואת הרע, דהיינו בטרם קבלת פנימיות התורה בבחינת לשמה, אבל לאחר שהאדם זוכה לתורה ומצוות לשמה יכול להתחיל לטעום את טעם החיים, מומלץ לקרוא הקדמה קדושה זו על מנת להבין במקצת מן המקצת מין התפיסה הרוחנית, מסביר את הענין באריכות בהקדמה עצמה.

על כן חיים בלי תורה ומצוות דהיינו לא לשמה רק המעשה המה קשים ממוות כי הם מגדילים לכאורה את הנפרדות מהבורא ויותר מזה אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת, דהיינו אפילו שפועל מחוץ לעצמו בבחינת הולדה גם זה הולך לפרטיות. על כן אל לנו להישאר רק במעשה שהוא הלא לשמה אלא חובה עלינו להתקדם בכוונה ולהגיע ללשמה.

 

ו) אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, אי אפשר לבא לזה, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים שבצרכי קיום גופו, שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה מהכרחיים, באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו, עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו. ואז, אחר שכבר התרגל בזה, וכבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות ג"כ בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו (אא"כ שאינו תוהה על הראשונות כמ"ש בתוספות רה"ש דף ד' ד"ה בשביל ע"ש ועוד יש סוד בדבר כמ"ש הרמב"ם ואכמ"ל), וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג בלי פגם של צער כל שהוא, המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. כמו שרבי מאיר אומר (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו' עש"ה ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה' כמבואר לעיל, שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב, והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השי"ת, וכל העולם כולו כדאי לו.

יא) אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה, כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב, הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".

הסבר: רוב העולם חושב לכאורה שמי שחילוני הוא רשע ומי שמקיים מצוות צדיק, וזה נכון מצד אחד ברובד הגשמי בלבד. אבל כשמדברים בדרך עבודה רשע זה גם סוג של מדרגה רוחנית, אבל לא טובה. כאשר אדם מקיים תורה ומצוות שלא לשמה דהיינו רק המעשה החיצוני בלי כוונה פנימית הוא נקרא רשע, אבל תמיד אפשר לעשות תשובה ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב, ולאט לאט יוצא מהקליפות ונכנס בשער המלך. 

חכמי הגמרא הקלו לנו את דרכה של תורה ע"י כך שאנו עובדים על האמצעי ולא על העצם וד"ל.

אך כפי שאומר בעל הסולם המאור שבתורה מחזירו למוטב, דהיינו המאור שבפנימיותה.

כג) ולפיכך מביא ראיה יפה מדברי הגמרא "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה" כי למה לא ראה סימן יפה במשנתו, ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון אליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, אלא כמ"ש במדרש הנ"ל, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת, כל החכמה וכל התורה בלבו". אמנם ודאי שצריך זמן, להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ואיני יודע כמה? ויכול אדם לצפות כן בכל שבעים שנותיו, לפיכך מזהירה אותנו הברייתא (חולין כ"ד) שאין לצפות יותר מחמש שנים, ור' יוסי אומר רק ג' שנים (ע"ש בחולין דף כ"ד), אשר די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה, לא ישטה עוד את עצמו בתקות שוא ומפוחי כזב, אלא ידע, שלא יראה עוד סימן יפה לעולם. ולכן יראה תיכף, למצוא לעצמו איזו תחבולה יפה, שיצליח על ידה לבא לשמה ולזכות בחכמת התורה. והברייתא לא פירשה את התחבולה, אלא שמזהירה, שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד. וזהו שאומר הרב, שהתחבולה המוצלחת יותר ובטוחה לו, הוא העסק בחכמת הקבלה, ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי, שהרי כבר בחן מזלו בה ולא הצליח, ויתן כל זמנו לחכמת הקבלה הבטוחה להצלחתו, מטעם המבואר לעיל, עש"ה.

כד) וזה פשוט מאד, שאין כאן שום מדובר מלימוד התורה הנגלית בכל מה שמוכרח לידע הלכה למעשה, כי לא עם הארץ חסיד, ושגגת תלמוד עולה זדון, וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, ע"כ מחויב בהכרח לחזור עליהם, עד כמה שיספיק לו שלא יכשל למעשה. אלא כל המדובר כאן הוא רק, בעיון בחכמת התורה הנגלית לכוין ולתרץ הקושיות הנופלות בפשטי ההלכות, כמו שמסיק שם הרח"ו בעצמו, דהיינו חלק הלימוד שבתורה שאינה באה לכלל מעשה, ולא כלל בהלכות למעשה, אכן אפשר להקל בזה ללמוד מהקיצורים ולא מהמקורות, וגם זה צע"ג, כי אינו דומה יודע ההלכה מהמקור, ליודע אותה מסקירה אחת ובאיזה קיצור. וכדי שלא לטעות בזה, הביא הרח"ו ז"ל תיכף בתחילת דבריו, שאין הנשמה מתקשרת בגוף אלא בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות.

הסבר: דהיינו שעוסקים רק בחיצוניות התורה ובעצם לא לומדים להתקדם מעבר למעשה הגשמי, ולא כי אין בחיצוניות התורה את הפנימיות, וודאי יש בה, אלא לנו אין את הכוח בדור הזה לפרש את הפנימיות מתוכה, כפי שאמר הרח"ו "כי לא פסקו על הטמא טהור ועל הטהור טמא אלא מתוך פנימיות התורה כנודע".  לכן מביא ראיה יפה ממסכת חולין שבמידה ואדם תלמיד חכם העוסק בתורה לשמה יכול להתחיל מהגמרא מכיוון שיש לו את ההכשרה, אבל עדיין יהיה לו קושי רב אבל צריך לנסות את מזלו שלוש או חמש שנים מה שאין כן אחרי זה אם לא ראה סימן ברכה (הגיע להשגה) לא יראה אחרי זה לעולם. וזה שאומר הרח"ו שהתחבולה המוצלחת לו ביותר היא לתת את כל זמנו לחכמת הקבלה. (מפרש בעל הסולם את עיקר זמנו)

שאלה למחשבה? אם תלמיד חכם שעוסק בתורה לשמה צריך אחרי שלוש שנים להחליף מסכת מה יעשה תלמיד שעוסק שלא לשמה מראש? לכאורה במקרה זה יצטרך להתחיל לעסוק מגיל תשע.

יש להבין שחכמת הקבלה לא ניתנה לנו כי אנחנו צדיקים אלא  הפוך בגלל שאנו כל כך נמוכים רק היא יכולה להצילנו.

באות כ"ד מסביר מאוד ברור את העניין של קיום תורה ומצוות מבחינה חיצונית ואין מה להסביר כתוב הנושא חד וחלק.

6878614-galaxy-wallpaper-hd

קלז) ומהאמור תשכיל לדעת, אשר התורה הקדושה, שלגובה מעלתה אין קץ, הנה לא נאצלה ויצאה מלפניו תיכף, כמות שהיא מצויה לעינינו כאן בעוה"ז, שהרי נודע, שאורייתא וקוב"ה חד הוא, ובתורה דעוה"ז לא ניכר זה כלל. ולא עוד, אלא שהעוסק בה שלא לשמה, נעשית תורתו לו סם המות, כנ"ל (ד"ה וז"ש). אלא כנ"ל, שמתחילה כשנאצלה מלפניו ית', הנה נאצלה ויצאה בתכלית השלימות, דהיינו, בבחינת אורייתא וקב"ה חד הוא ממש. וזה שנקרא תורה דאצילות, שאיתא (בהקדמת תיקוני זוהר דף ג:), דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואחר כך, ירדה מפאת פניו ית', ונצטמצמה דרך המדרגה, בצמצומים רבים, עד שניתנה מסיני, שנכתבה כמות שהיא לעינינו כאן בעוה"ז, בהתלבשותה בלבושים הגסים שבעולם החומרי.

קלח) אמנם תדע, שאע"פ, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעוה"ז, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנ"ל, עם כ"ז, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעוה"ז, שזסו"ה אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם ח"ו שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים, והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנ"ל, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעוה"ז, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר.

קלט) ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עש"ה, דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול, והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעוה"ז, כמבואר.

קמ) הרי נתבאר, שאין שום שינוי ח"ו במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקב"ה חד הוא, עד התורה שבעוה"ז, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעוה"ז, המה מעלימים להקב"ה ומסתירים אותו, כנ"ל (ד"ה וז"ש) ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנ"ל (ד"ה והסתר), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה ית', המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנ"ל ד"ה מידה וד"ה ולפיכך), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקוב"ה חד הוא.

milky-way-mount-shasta

קמג) פירוש, כי החיצוניות של המציאות כמו: השמים והרקיעים והארץ והימים וכדומה, הכתובים בתורה הקדושה, כל אלו מכונים בשם "עולם". והפנימיות של המציאות, דהיינו האדם והבהמה והחיה והעוף למיניהם וכדומה, המובאים בתורה אשר ישנם במקומות הנ"ל שנקראים חיצוניות, הם מכונים בשם "נפש", והשתלשלות המציאות לדורותיהם, בשם סיבה ומסובב, למשל, כמו ההשתלשלות של ראשי הדורות, מאדם הראשון, עד יהושע וכלב באי הארץ, המובאת בתורה, שהאב נבחן ל"סיבה" אל בנו ה"מסובב" על ידו, הנה בחינת ההשתלשלות הזו של פרטי המציאות, בדרך סיבה ומסובב האמורה, מכונה בשם "שנה". וכל דרכי הקיום של כל המציאות הן מהחיצוניות והן מהפנימיות הנ"ל לכל דרכי הנהגותיהם ומקריהם, המובאים בתורה מכונים בשם "קיום המציאות".

קמד) ותדע, שד' העולמות הנקראים בחכמת הקבלה: אצילות בריאה, יצירה, עשיה, בעת שנשתלשלו ויצאו, הנה יצאו זמ"ז, בבחי' חותם ונחתם, כלומר, כמו שכל מה שנמצא רשום בחותם מתגלה בהכרח ויוצא בדבר הנחתם ממנו, לא פחות ולא יותר. כן היה בהשתלשלות העולמות, באופן, שכל ד' הבחינות שהם עש"נ וקיומיהם כנ"ל, שהיו בעולם האצילות, יצאו כולם ונחתמו ונתגלו דוגמתם, גם בעולם הבריאה. וכן מעולם הבריאה, לעולם היצירה, עד לעולם העשיה.

באופן, שכל ג' הבחינות שבמציאות שלפנינו המכונות עש"נ, עם כל דרכי הקיום שלהם הערוכים לעינינו, כאן בעוה"ז, הנה נמשכו ונתגלו כאן מעולם היצירה, והיצירה מן שלמעלה ממנו, באופן שמקור כל הפרטים המרובים הללו שלעינינו הם בעולם האצילות. ולא עוד, אלא אפילו אותם החידושים המתחדשים ובאים היום בעולם הזה, הנה מוכרח כל חידוש להתגלות מקודם מלמעלה בעולם האצילות, ומשם בא ומשתלשל ונגלה לנו בעוה"ז. וז"ש חז"ל, אין לך כל עשב מלמטה שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל (בראשית רבה פ"י). וז"ס, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין דף ז' ע"ב), והבן.

קמה) ותדע, שבחינת התלבשות התורה בג' בחינות המציאות: עולם, שנה, נפש, וקיומיהם שבעוה"ז, החומריים כנ"ל, הנה מכאן נמצאים לנו האיסור והטומאה והפסול, שבאים בתורה הנגלית, אשר נתבאר לעיל, שהקב"ה מלובש בה, בסוד אורייתא וקב"ה חד הוא, אלא בהעלם והסתר גדול, היות והלבושים החומריים האלו, המה הכנפיים, המכסים ומעלימים אותו ית'. אמנם בחינת התלבשות התורה, בבחינת עש"נ הזכים וקיומיהם שבג' העולמות העליונים, שנק': אצילות, בריאה, יצירה, המה מכונים בכללם, בשם "חכמת הקבלה".

קמו) באופן, שחכמת הקבלה והתורה הנגלית, הם היינו הך, אלא, בעוד שהאדם מקבל מבחי' השגחה של הסתר פנים, והקב"ה מסתתר בתורה (כנ"ל ד"ה וז"ש), נבחן, שעוסק בתורת הנגלה, כלומר, שאינו מוכשר לקבל שום הארה מתורה דיצירה, ואצ"ל עוד מלמעלה ליצירה, וכשהאדם זוכה לגילוי פנים כנ"ל (ד"ה והנה), אז מתחיל לעסוק בחכמת הקבלה, היות ולבושי התורה הנגלית בעצמם, נזדככו בעדו, ונעשתה תורתו, תורת היצירה, שנקראת "חכמת הקבלה". ואפילו הזוכה לתורה דאצילות, אין הפירוש ח"ו, שנתחלפו לו אותיות התורה, אלא, אותם הלבושים עצמם של התורה הנגלית, נזדככו לו ונעשו ללבושים זכים מאוד, שהם נעשו בסו"ה ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל, שאז נעשו בבחינת איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, כנ"ל.

קמז) וכדי לקרב הדבר מעט אל השכל, אתן לך דוגמא למשל, כי בעוד, שהיה האדם בזמן הסתר פנים, הנה בהכרח שהאותיות ולבושי התורה היו מסתירים את הקב"ה, כי ע"כ נכשל, ע"י הזדונות והשגגות שעשה, ואז היה מוטל תחת שבט העונש ח"ו, המלבושים הגסים שבתורה, שהם טומאה ואיסור ופסול וכדומה. אמנם בעת שזוכה להשגחה הגלויה, ולבחינת תשובה מאהבה, שהזדונות נעשו לו כזכויות, הרי כל הזדונות והשגגות שנכשל בהם, מעת היותו תחת הסתר פנים, הנה נתפשטו עתה מלבושיהם הגסים והמרים מאד, ונתלבשו בבחי' לבושי אור ומצוה וזכויות, כי אותם הלבושים הגסים בעצמם נתהפכו לזכויות, כנ"ל (ד"ה ולפיכך) עש"ה, שהמה עתה בחינת לבושים הנמשכים מעולם האצילות, או בריאה, שהמה אינם מכניפים ומכסים על ה"מורה" ית', אלא אדרבה, והיו עיניך רואות את מוריך, כנ"ל. הרי, שאין ח"ו שום חילוף של משהו, בין תורה דאצילות לתורה שבעוה"ז, דהיינו בין חכמת הקבלה לתורת הנגלה, אלא, שכל ההבחן הוא רק בבחינת האדם העוסק בתורה, ושנים עוסקים בתורה בהלכה אחת, ובלשון אחת ממש. ועכ"ז, לאחד תהיה התורה ההיא בבחינת חכמת הקבלה ותורה דאצילות, ולשני תהיה תורה דעשיה ונגלה. והבן זה היטב.

קמח) ובזה תבין צדקת דברי הגר"א מווילנא ז"ל (בסידור בברכת התורה), שכתב, שמתחילין התורה בסוד, דהיינו, תורת הנגלה דעשיה, שהיא בחינת נסתר, שהשי"ת מסתתר שם לגמרי כנ"ל. ואח"כ ברמז, כלומר, שנתגלה ביותר בתורה דיצירה, עד שזוכה לפשט, שה"ס תורה דאצילות, שנקראת פשט, משום שנתפשטה מכל הלבושים המסתירים להשי"ת כמבואר.

הסבר: דהיינו התורה דאצילות שהיא פנימיות התורה בשורשה היא שלמה והתפיסה שלה היא לא תפיסה גשמית חס ושלום כפי שאנו תופסים בעולם הזה כגון שור חמור נזיקין וכו' מבחינה חיצונית. ועוד יותר מזה התורה דעולם הזה לכאורה מסתירה את הבורא כי לא רואים את הקשר בינה לבורא באמת. הכיצד חמור קשור לבורא?

אלא כפי שאמרנו שגם חיצוניות התורה קדושה ופנימית לחלוטין אלא זה תלוי במקבלים.

כאשר האדם בלא לשמה תופס רק את בחינת העולם הזה שבתורה את צד הנפרדות. אבל אם יקח את זה לעבודה ויחבר את הפרטים לכלל הרי מעלתו גדולה לאין קץ (אין הכוונה רק על המצוות הגשמיות שיחברם לכלל. אלא בעיקר לפרטים הרוחניים שצריך לחברם לכלל. שאכן אמת שחלק חשוב מההשלכה שלהם הוא קיום תורה ומצוות בגשמיות ממש כגרוי\ביטוי לאספקלריא הרוחנית שלהם.

על כן משה ניצח למלאכים דהיינו שרק כלל בלי פרטים לא מספיק, וכאשר מתקנים גם את בחינת הרצון לקבל את צד הפרטים רואים את הגינה בערוגותיה.

הביא משל יפה ששנים עוסקים באותה תורה לאחת תהיה תורה דעולם הזה חס ושלום או תורה דעשיה, ולאחד תהיה תורה דאצילות.

על כן אחרי דברים קדושים אלה? במקום להמשיך לעסוק רק בחיצוניות שאם חס ושלום עומדת בפני עצמה מסתירה יותר את הבורא, ראוי לנו לקבל להתעסק בפנימיות התורה כמה שיותר וגם בחיצוניות התורה כתומכת לפנימיות ואז נזכה להשגה שלמה בע"ה. 

milky-way

 

קנד) והנה הדברים האלו מספיקים לכל מעיין, שירגיש בדעתו את מהותה של חכמת הקבלה באפס מה. וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים.

אמנם לא מחכמה שאלה זאת, כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם והנהגתם לעצמם, והנהגתם עם אחרים, ואינו יודע את הבהמות, החיות והעופות שבעוה"ז. וכי יעלה על דעתך, שאיש כזה יהיה מסוגל להבין איזה ענין בתורה כהלכתו, כי היה מהפך הענינים שבתורה, מרע לטוב ומטוב לרע, ולא היה מוצא את ידיו ורגליו בשום דבר. כן הענין שלפנינו, אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם אלא מה שנוגע לנפשו עצמו, ועדיין אמנם צריך לדעת כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם, שענינים אלו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, מבוארים בספרי הזוהר ובספרי הקבלה האמיתיים, שכל חכם ומבין מדעתו מחוייב להגות בהם יומם ולילה.

קנה) ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע. והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.

ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו.

קנו) אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה ח"ו, כי אז, אדרבה מקבלים היזק במקום תועלת. ולפיכך הזהירו ז"ל שלא ללמוד החכמה כי אם לאחר ארבעים שנה או מפי רב, וכדומה מהזהירות, וכל זה הוא מהטעם האמור.

ולפיכך, הכינותי בעז"ה את הפירושים פנים מאירות ופנים מסבירות על עץ חיים, שעשיתי, כדי להציל המעיינים מכל הגשמה.

הסבר: כל הכתבים נכתבו בשפת הענפים ממילא רק מי שבעל השגה ועוסק בתורה לשמה יכול להבין את הדברים אם כך מה יעשה מי שלא?

ניתנה לבעל הסולם רשות וזכות מיוחדת מלמעלה לתת לנו את היכולת ללמוד את הדברים גם לפני שאנו בעלי השגה ומתוך שלא לשמה לבוא לשמה, זה לא מובן מאליו אומר בעל הסולם לפני זמנו של בעל שם טוב היו צריכים לשבע חכמת חיצוניות וסיגופים רבים וגם לא כל אחד היה זוכה, לרבי שמעון בדורו ניתנה זכות לאחר מכאן להאר"י וכן הלאה.

מביא במקום אחר שזה תלוי בהכשרה של הדור או בנביא עצמו או בשניהם.

נתן לנו בעל הסולם את האפשרות לגשת לדברים כי באמת הדור הזה התפתח בצורה שראוי ומוכשר להיכנס לפנימיות הדברים.

עכשיו נשאר רק לבוא ולקחת, בהצלחה.

816865-galaxy-wallpaper

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or