ניוזלטר – מטות

שלום ידידים יקרים,

בית המקדש, שעל חורבנו אנו אבלים, מהווה נקודת ציון להלכות ומנהגים רבים ביהדות.

ל"ט מלאכות האסורות בשבת, הן המלאכות שנעשו במשכן ומאוחר יותר, בבית המקדש.

מהו הקשר בין מלאכות אלה ובית המקדש בפנימיות?
מהו הקשר בין בית המקדש ואהבת ה'?
מה כל זה נוגע לחיינו היום?

במאמר המובא בהמשך, הנכם מוזמנים לקרוא על כך.
קריאה מועילה!

אנו מאחלים לכם, ידידים יקרים, שבת שלום וחודש אב טוב ומבורך!

*

פרשת  מטות מסעי

משפט השבוע מתוך ספר הרב אדם סיני "התורה האדם ומה שביניהם"

על האדם להתקדם למטרותיו, כאשר בכל זמן הליכתו, עיניו נשואות למטרה. כאשר המטרה ברורה לאדם, אז ההסתרה אינה מפריעה לאדם להמשיך בדרך.

 
ציטוט השבוע מתוך ספר הרב אדם סיני "התורה האדם ומה שביניהם"

מה האדם צריך להכין לפני צאתו למסע?

מסע, זוהי יציאת האדם ממקומו ליעד מסוים. בשל היות הדרך מסוכנת, חייב האדם לפני יציאתו מהעיר, ממקום של ישוב הדעת, לגלות דעת, שכל מטרת יציאתו, היא היעד אליו רוצה הוא להגיע.

על האדם להכין סוסים חזקים, אך כאלה שהעגלון יכול להשתלט עליהם. העגלון חייב להיות מסור לאדון, היושב בתוך המרכבה.

הסוסים הם כוחות הרצון החזקים של האדם. עגלון הוא השכל, המנהיג את הגוף. חייב שהשכל יהיה חזק ובעל יכולת של שליטה על הרצונות הגופניים, אך לא כדי לייצר רצונות גופניים גדולים יותר, אלא כדי להיות קשוב לנקודה שבלב. האדון הוא הנקודה שבלב, חלק נשמתו של האדם. חייב הוא להיות האדון.

עמ' 356
 road-journey-2
*

ציוץ השבוע:

הלוח הנו המקום עליו חורט האדם את עיקרי חייו. האדם הערכי חי עפ״י הנחיות יסוד, שהן האמונות הבסיסיות או ה״חוקה״, על פיה כל הגיוני מחשבתו וליבו נעים.
לוח ליבו של האדם מהווה את המקום למצפון הפנימי היהודי שלו. זהו המקום אליו הוא בא וממנו הוא יוצא בכל מאוויי נפשו ותפיסות חייו. בהעדר לוח זה, אין לאדם כיצד לקבע את עקרונות חייו.
במציאות זו של שבירת הלוחות, בכל פעם כאשר מבקש האדם להגיע להחלטה, יוצא הוא מבולבל, היות ואין לו יסוד עליו יכול הוא לסמוך את בניין הגיונו. כל הגיון נעשה רעוע, הכל אפשרי והכל בלתי אפשרי, ע״כ אינו יכול לעמוד בשום החלטה שלוקח. אין בו כוח המוביל ומנחה לדרך רוחנית כזו או אחרת. בכל פעם דבר כזה או אחר נראה לו נכון, ובדרך כלל הרגשתו התלויה בזמן ומקום היא המנחה אותו. היות והזמן והמקום משתנים הם, כך גם הרגשתו משתנה, ובעקבות כך גם הגיונו.
בהעדר לוחות בנפשו של האדם, הופך הוא להיות חסר יציבות. כעם, הופך הוא להיות חסר יציבות לאומית ודתית. אין הוא רואה הבדל בינו לבין אומות העולם, ומבקש להיות עם ככל גויי הארץ.
י"ז בתמוז מאפשר לנו כעם, ולכל יחיד מאתנו, לייסד את לוחות לבו, לקבוע את העקרונות על פיהם הוא חי, על פיהם רוצה הוא להגיע אל תכליתו. "מי אני?" ראוי שישאל האדם את עצמו? ״מי אנו כעם״, ראוי שישאל עם ישראל את עצמו. ״מה המיוחדות שמובילה את נפשי כיהודי, מי אני״?
הצער יכול להוות הזדמנות מעצימה.

מתוך הספר שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני.

*

ל"ט אבות מלאכה

נערך מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

במשנה מסכת שבת, בפרק ז', משנה ב', כתוב:
"אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר….המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות". במשנה זו מופיעה רשימה של כל ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת.

ברצוננו להבין באופן פנימי ועמוק:

מהי המשמעות הרוחנית של ל"ט אבות המלאכה?
מדוע המשנה כותבת: "ארבעים מלאכות חסר אחת", ואינה כותבת שיש: "שלושים ותשע  אבות מלאכה"?

ראשית, עלינו להבין כי העבודות שהיו נהוגות בבית המקדש, מתארות את התיקון הנעשה בבית המקדש, שתכליתו היא לעבוד את ה'. כל המלאכות שנעשו בבית המקדש, מראות לנו מה נקראת "מלאכה".

מלאכה היא פעולה שבאה להתקין את נפש האדם בעבודת ה'. כל המלאכות שנעשו בבית המקדש, הן מלאכות שבאו להתקין את המקום של השכינה הקדושה, שהיא המקום לאהבה.

יום השבת, מצד הזמן, הוא כנגד בית המקדש, מצד המקום. בית המקדש מייצג את המקום בו פועלים את התכלית, את אהבת ה'. יום השבת הוא היום הכי קדוש מצד הזמן, ובית המקדש הוא המקום הכי קדוש מצד המקום, הם כנגד המציאות הכי קדושה בנפש האדם, שנקראת אהבה.

אז יש לנו שלושה דברים:
אהבה, בית מקדש ושבת, שהם כנגד: עולם, שנה ונפש (עש"ן). הם מתארים את המציאות הגבוהה ביותר שקיימת. כל שאר ששת הימים, הם זמן של עשיית מלאכה, ומצד המקום, זה כל מה שמחוץ לבית המקדש או בחוץ לארץ. זמנים ומקומות אלו מתארים את זמן החשכות. העבודות שעשו בבית המקדש, לקראת המציאות השלימה, מתארות דווקא את זמן התיקון, הן מתארות את התיקונים שיהודי צריך לעשות, כדי להגיע למציאות הקדושה העילאית.

מדוע אבות המלאכות מכונים: "ארבעים חסר אחת"?
ארבעים זהו מספר שחוזר על עצמו הרבה פעמים ביהדות. המספר ארבעים הוא כנגד האות ם'. האות ם', היא ם' דצל"ם,  שהיא בחינת הרחם. צורתה כרחם, הסגורה מכל הכיוונים, שהוא רחמו של הקב"ה (מלשון רחמים), שם עושים את העבודה השלימה, בסוד בית המקדש. שם מצויה השכינה הקדושה, בחינת אהבה שלימה אל הבורא יתברך. יש סדר מיוחד לאותה אהבה שלימה שעושים בבית המקדש, לצורך הקדושה.

חשוב להבין, שכשמגיעים למטרה, צריך להפסיק לעשות ביקורת. צריך להתחיל לחיות את המטרה שאליה הגענו. כאשר אנו נמצאים במטרה, שהיא בחינת שבת, אין יותר חסרונות. כאשר אנו בדרך אל המטרה, אז אין הרגשת שלימות. ישנו חוק שאומר לנו: כל זמן שאנו בדרך, עלינו לעבוד, ואם אנחנו מרגישים שלמים בדרך, משהו לא בסדר. באמצע השבוע חייבים לעבוד, חייבים לעשות מלאכות ולתקן, אבל כשנמצאים כבר במטרה, כשמגיעים לשבת, לתכלית, מה שיש – זה הדבר הכי טוב שיש. כשיש כבר את התוצאה, אנו מאמינים שהיא באה מלמעלה, וצריכים להרגיש שזה הדבר הכי טוב שיש. עד התוצאה אנו אומרים: "אם אין אני לי, מי לי?", זהו זמן היגיעה, וחייבים לעשות את היגיעה מצד עצמנו. אחרי שיש תוצאה, אנו צריכים להרגיש שהכל בא מלמעלה, הכל שלם, זה כמו שבת. אם אתה כבר בתכלית,  בקשר עם העליון, אתה בקדושה, אתה בזיווג, ואם אתה בזיווג, כמו בשבת שיש זווג פנים בפנים עם הבורא, יש עוד מה לדבר על חסרונות?! הכל שלם! מציאות זו באה מהבורא ואתה נמצא איתו, מה זה משנה אם יש לך לחם מעופש או לחם אמתי וטעים, הכל קדושה!

איך אפשר לזהות אדם שנמצא בטומאה? שכשהוא נמצא במטרה הוא בוכה, אפילו שהוא כבר נמצא במטרה. זה אומר שהוא מחלל את השבת, אלו סוג האנשים שתמיד מתוסכלים, אפילו שכבר יכול להיות להם טוב.  אותו אדם נמצא בסעודה עם חברים ובוכה על כך שעוד מעט תגמר הסעודה. זה מראה דווקא על טומאה מאוד גדולה. למה? כי אותו אחד לא באמת עובד כשצריך לעבוד, ואז כאשר הוא מגיע לתוצאה, הוא לא יכול גם ליהנות מהתוצאה.

הוא לא יכול באמת להאמין שיש שלמות בעולם, שיש זמן שאפשר לומר "שבת שלום". השלמות נמצאת בשבת, במניעת המלאכה, אנו מסמנים זאת בכך שאנו לא עושים מלאכות בשבת. אדם שלא מוכן לשמור שבת אומר בעצם שאין שלמות.

העבודה שמביאה לאהבה השלימה היא העבודה של בית המקדש. זאת העבודה שמביאה לאהבה, ממנה צריך להימנע כשאתה כבר נמצא באהבה. שבת זאת מציאות האהבה עצמה, לא צריך לעשות מלאכה באהבה. עלינו לשמור, כבבת עינינו, על השבת, השמירה על השבת, היא האמונה שיש שלמות.

מי שאינו מאמין שיש שלמות, לא מאמין שיש בורא לעולם שנתן את השלמות. הוא אומר שהבורא הוא לא שלם. איך יכול להיות שיש בורא שלם ולא נתן לנו אפשרות להגיע לשלמות?! יכול להיות שהבורא התבלבל?!

הבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו, לתת לנבראים בצורה שלימה. ישנם אנשים שאומרים שאין אהבה בעולם. אם אין אהבה בעולם, אין שבת בעולם, ואותם אנשים כל הזמן מתוסכלים, אפילו כשהם מגיעים כבר למטרה, הם מתוסכלים. למה? כיוון שהנפש שלהם לא מאמינה באמת שאין שלמות, היא בנויה כך שהיא שואפת תמיד לשלמות, לחיבור אמתי לבורא עולם. אותם אנשים לא יוכלו להיות אף פעם שמחים אם יאמינו כך. מי שלא שומר שבת, לא יכול לאהוב, אין אפשרות לאהוב בלי לשמור שבת!

שבת שלום!!!

במידה ויש לכם שאלות בנוגע למאמר, תובנות שאתם רוצים לברר או כל תגובה בקשר למאמר זה, נשמח אם תגיבו למייל זה.

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or