ראש השנה מסמל את גילוי הרצון, את צד הבריאה שבעולם, צד הגוף, אבל ההשתוקקות היא רק אמצעי לאהבה, ליחד, לנשמה. אנו מביאים בפניכם כאן תמלול של מאמר המבוסס על דברי הרב מט"ו באב המלמד אותנו כיצד לבנות את ההשתוקקות ולהשתוקק נכון וכיצד להביא את ההשתוקקות הזו לביחד. קריאה נעימה ושתהיה שנה מתוקה בתפוח.
חוף מבטחים תמיכה השתוקקות ואהבה:
ימים טובים אלו הם מכיוון שיכולה להיות אהבה בעולם ויש זמן קוסמי בעולם, שאפשר בו לקיים בחינת אהבה.
כאשר אנחנו באים לדבר על האהבה, היא וודאי דבר חשוב לכל אדם. האדם שנמצא בעולם הזה הוא נתון לחוקים גשמיים. והגוף, הגשמיות, לא יכולה לאהוב. ובכל זאת, אנו רוצים להגיע לאיזושהי אהבה ואותה אהבה יכולה להתקיים רק בנפש, דהיינו, רק בחלקים הפנימיים של האדם, ולא במה שנראה לעיני החושים.
ישנן 4 בחינות שבונות את האהבה, שאותן צריכים לפתח בתוך זוגיות, אבל גם אדם בתוך עצמו, גם האדם בעולמו, ו-4 מרכיבים הללו, הם יכולים להראות כחיצוניים, אבל הם יכולים להיות גם מאוד מאוד פנימיים.
הדבר הראשון שהזוגיות צריכה לשמש הוא מעין חוף מבטחים, מקום שבו תמיד יש לאדם לאן לחזור, איפה להרגיש בטוח, מקום שהוא יודע שכשהוא חוזר לשם, יש לו את כל מה שהוא צריך לקיומו, מקום שמשם הוא לוקח את האנרגיות הקיומיות שלו ואת מה שמאפשר לו ללכת למקום חדש, להמשיך לצאת למעין מאבק עם היצר הרע כדי להגדיל את האהבה. ולכן חוף המבטחים הזה, שהוא כנגד מדרגת העיבור של האדם, זה סביבה שהזוגיות צריכה לשמש לו.
חייב להיות בו הרבה ביטחון, היא חייבת להיות סגורה, היא חייבת להיות מאפשרת באופן בסיסי את כל מה שהאדם צריך במקומו. היא חייבת להיות כזאת, הסביבה, שהיא מוותרת על עצמה והיא באה רק לקיום של אותו פרט.
כאשר אדם בא, אישה באה לבעלה, ובעל בא לאישתו, הוא צריך להרגיש שהוא לא פוחד מכלום, שהמקום הזה של הביחד יכול לתת לו הגנה בפני כל העולם כאשר נצמדים לביחד.
אם כך, למה לא נשארים במקום הזה של הביחד? למה צריך להמשיך תנועה מאשר הביחד? התשובה היא, כי במצב של עיבור אי אפשר להתפתח. המקום הזה של הביחד הוא רק חוף מבטחים, מקום של עיבור, אבל אין בו התפתחות.
היכולת שלנו לבוא במגע עם החוץ מאפשר לנו להתפתח ולהגדיל את האני המשותף שלנו. כאשר אנו יוצאים החוצה, אנחנו צריכים שהזוגיות, גם מבחוץ, כשאנחנו בחוץ ולא מתרחקים יותר מידי, היא נותנת לנו אפשרות של תמיכה, כי לכל אחד יש מטרות, וגם לאני המשותף יש מטרות. כאשר יש לנו מטרות שהזוגיות מתחילה לייצר, אז את המטרות האלה אנחנו צריכים לייצר ככאלה שיש להם מקור תמיכה, שמשהו מזין אותן, שהצד השני יודע שאיפה שאני יכול להתייעץ, איפה שאני יכול לקבל תמיכה, איפה שאני יכול לקבל מצב רוח, מקום שיכול להכיל את מצוקות הנפש, את היכולת לפרוש את הדברים, היא אצל הצד האחר. בן הזוג אצל בת הזוג, בת הזוג אצל בן הזוג. ושם חוף המבטחים הזה, שמשמש פתאום כתמיכה למטרות שלי, או כתמיכה להתפתחות שלי, כתמיכה להתפתחות של היחד, יש בו כוח עצום.
זה כמו מצב היניקה. כשמקיימים את הבחינות הללו, ב׳ הבחינות הללו, מייצרים זוגיות יציבה, בוטחת, מזינה את ההכרח של האדם בעולמו. בחינות אלה יכולות להיות בגשמיות, והן יכולות להיות ברוחניות. כאשר הן באות בגשמיות, אז כל חברה צריכה לייצר את זה. כל חברה חיצונית. אבל כאשר באים לאהבה, צריכים את התמיכה הזאת בעיקר בנפש, ברגש, במחשבות, בדימיון, ברצון. שם צריך לקיים בכוחות הנפש, את אותו חוף מבטחים. לדעת שפה אני יכול להרגיש כראוי. פה נותנים תמיכה להרגשה, למחשבה, לדמיון – לא הפרוע, לא הגופני, לדמיון האמיתי שלי. אני יכול באמת גם לברר את הדמיונות שלי במקום הזה. היכולת שלי לברר במקום של חוף מבטחים, כמו בעיבור, מאפשר לי לקיים את כל האיברים שלי בהרמוניה. בלי שאני צריך לבוא איתם במגע החוצה.
המקומות האלה מייצרים יחד. גם בתוך חברה, החברה צריכה להכיל את החברים, לתת להם חוף מבטחים, לתת להם להרגיש שפה, כשהם באים לחברה, הם יכולים לקבל מתוך החברה את הקיום שלהם, את ההתפתחות, את חלוקת האיברים, את היכולת לברר את המחשבות, הרצונות, הרגשות, לדמיין ולבדוק את הדמיון הזה אם הוא מתאים לדמיון האמיתי של האדם, או שהוא הדמיון החיצוני, הפוגע, המפריע, המפריד את ההרמוניה, או שהוא באמת דמיון אמיתי. אלה שתי הנקודות הראשונות.
נקודה הבאה מתחילה להיות שייכת לאישה. לאישה שבנו. והנקודה הזאת היא נקודה שהיא אחת החשובות בנפש של חסיד. נקודה זאת היא יצירת השתוקקות. לא רק לביחד. לכל מה שיש מחוצה לנו ובתוכנו. שלא סתם תהיה שמחה. שנלמד איך מייצרים את ההשתוקקות הזאת לביחד ולביחד שהולך ומתפתח. ואם אין את ההשתוקקות הזאת, אין תענוג, אין שמחה אמיתית. אז יש לנו חוף מבטחים, הזוגיות תמיד תישמר, תמיד נקבל תמיכה, אבל לא תהיה שמחה. והשמחה חייבת להתחיל לבוא מתוך כך שתהיה השתוקקות. וצד האישה, שבא לתת את ההשתוקקות, צריכה לעצור לרגע ולראות שמה שנותן לנו את ההשתוקקות בחיים זה הגוף.
אומר הזוהר הקדוש, שהאישה היא כגופו של האדם, והגוף נותן לנו השתוקקות חיצונית ואנחנו לכאורה נבוכים – האם אני צריך את ההשתוקקות החיצונית הזאת? הרי ההשתוקקות החיצונית מביאה אותנו, או עלולה להביא אותנו למקום שדווקא מנתק אותנו מהקשר. אז מה לעשות? להבין את המנגנון שבחיים שלנו פה.
אמרנו בתחילה, שאנחנו רוצים זוגיות נפשית, פנימית, עמוקה, ששייכת לנשמה ולא לגוף. אבל הגוף מרגיש את ההשתוקקות, הגוף החיצוני. צריכים ללמוד איך לוקחים, ממירים את ההשתוקקות החיצונית הזאת להשתוקקות פנימית. וזה תלוי בעיקר בכך שהאדם דבוק בתורה. דבוק באיזשהו סדר רוחני.
היכולת שלו לינוק מאיזשהי אמת, מוסריות, שהוא מחבר אותה. היכולת של האדם להרגיש את המוסר הפנימי ולרצות להתפתח מתוכו. להרגיש גם את פרטיותו וגם את המוסר הפנימי העמוק שלו, מאפשרת לאדם להגדיל את ההשתוקקות למקום הנכון. הוא צריך להאמין כשהוא מגדיל את ההשתוקקות, שהאור האלוקי בא מהבורא יתברך ושהוא בטוח שהוא יכול לקבל את האור הזה. הוא צריך להתחיל להרגיש, לחוש, ולהעזר בדמיון לשם כך בדברים הרוחניים, הנפשיים, האלוקיים שיש בביחד ולהתחיל להרגיש את המעט של זה ומתוך זה לבוא להשתוקקות.
צד הגוף הוא צד מאוד חשוב בביחד. וצד הגוף צריך להתבטא בפעולות שעושים, במעשים, ביכולת למשל לצאת יחד לחוויות, לטיולים, לשמוע מוזיקה, כל מה שהאדם אוהב לעשות, שזה מייצג את מקום ההשתוקקות של האדם, שזה מפגיש את היחד עם ההשתוקקות. ואם זה בא בלי חוף מבטחים ובלי יכולת התמיכה, אז ההשתוקקות הזאת יוצרת ריבים: יוצאים לטיול – ורבים, שומעים מוזיקה – ולא טוב, קונים בית גדול – ורע. למה? כי אין את שתי הבחינות הראשונות. לכן, קודם עובדים על שתי הבחינות הראשונות ורק אז מגדילים את ההשתוקקות. וכשגדלה ההשתוקקות, לא די בכך. אלא צריך את הדבר האחרון שנקרא – זיווג פנים בפנים. צריך להרגיש תענוג. להראות ולהיות עם פנים שמחות. להיות באיזושהי הרגשה שטוב לנו. טוב הביחד. להעצים אותו לא רק מבחינת המטרות, להעצים אותו מבחינת ההרגשה.
היכולת לאהוב היא יכולת נפשית. זה סוג של תוצאה של כל מה שעשינו קודם וצריכים להיות איכשהו פתוחים למקום האהבה הזה. הנקודה הזו היא נקודה ממש לא פשוטה. היכולת לאהוב לכאורה שמה את האדם במקום שאין לו שליטה, כי הוא בא למקום חדש, לאיזשהו אני במרחב האינסופי. הוא בא לאני שהוא לכאורה מנותק מהקרקע. והוא לא תמיד מוכן למסור את עצמו למקום הזה. ולכן הוא בורח כל הזמן למקום הזה, וזה קורה בכוונה כך מלמעלה, כדי שנוכל להמשיך לעבוד על ג׳ הבחינות הראשונות, שהן: חוף מבטחים, תמיכה והשתוקקות. כי אם היינו כבר באהבה השלמה, היינו שוכחים לעבוד עליהן, והיינו באים לאותה אהבה השלמה רק בנקודה אחת, ולא היינו מתקנים את שאר הנקודות וממילא היינו נופלים. אז הקב״ה לא מאפשר לנו להיות באהבה השלמה הזו באופן תמידי, כדי שנוכל להמשיך ולתקן.
דרך התיקון בזוגיות היא שיש לנו רק לעיתים, כמו בשבת מפעם לפעם, את נקודת האהבה. אז צריכים לזכור, שכשאין את נקודת האהבה הגדולה הזאת, יש לנו מקום לעבודה. במה צריך לעבוד? בשלושה דברים הראשונים: חוף מבטחים, תמיכה – כדברים ראשונים. השתוקקות, התחלת העצמה ואח״כ תענוג של אהבה, הרגשה של יחד, איזושהי התמסרות של תענוג. התמסרות לתענוג של היחד. ואז יש אהבה שלמה, שהיא התענוג מהיחד.
כאשר אדם הולך בדרך זו וכל פעם מחזק את נקודת ההרגשה הזאת ואיפה שהוא נופל, הוא חוזר מיד לשתי הבחינות הראשונות וכך בונה את הזוגיות שלו, אז יכול להגיע לשיאים ולעשות נחת רוח לבורא יתברך. כי בט״ו באב זה יום נפלא שבו אדם כדאי שיגדיל את היכולת שלו לאהוב.
אחד הדברים הגדולים שגורמים לאדם להתחיל לעשות עבודה זו מודעות. המודעות לביחד, המודעות לצד השני, המודעות לנפש, לחוקים, היכולת ללמוד עליהם, היכולת להרגיש אותם, להתגעגע למקומות הפנימיים. כאשר אדם מתחיל להיות יותר מודע לדברים, הוא יכול לפעול אותם.
תקשורת בריאה, בונה, קשובה, נותנת לנו את האפשרות לבוא למקום של מודעות גבוהה לזוגיות, ואז מתוכה לפעול את אותן ד׳ בחינות שדיברנו בהן, ואז זה הופך להיות גם משהו פנימי, ולא רק משהו חיצוני.
שנזכה בע״ה שנוכל לאהוב באמת, לאהוב האחד את האחר, שהאהבה הזאת תתפשט מתוך זוגיות בריאה לכל עם ישראל, כל משפחה לכל קהילתה, והקהילה לעם ישראל, ועם ישראל לעולם כולו ובע״ה נצליח להגדיל את האהבה דרך פנימיות התורה לכל העולם כולו, דרך הזוהר הקדוש, דרך חוכמת הקבלה ותורת ישראל. בע״ה נעשה ונצליח.
