הזוהר היומי: ויגש אותיות א'-ג' – ויגש אליו יהודה

מה זה אומר שיהודה ניגש אל יוסף בפנימיות?

יהודה צריך להתכלל ביוסף, אבל הוא נלחם עם יוסף ויוצא לגלות.

עם תחילת המסע, יוסף נתן הרבה. בהתחלה, קיבלו בני יעקב את גושן, אבל אח"כ היו צריכים להיות בגלות 210 שנה, כי העבודה לא הייתה שלמה, כי לא ניתן לקבל את כל האור בהתחלה. גם אם קיבלתי שהתו"מ נכונים, אני לא מבין עדיין למה אני צריך להניח תפילין. אז יש רוגז גדול בהתחלה, אבל השאלה אם הולכים כנקודה פנימית?

ר' אלעזר בא לפרש את "ויגש אליו יהודה" באמצעות בפסוק: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. אתה ה' אבינו גואלנו ועולם שמך".

ומסביר שכשהבורא בא לברוא את האדם ביום השישי, באה ואמרה התורה לפניו, כלומר באו כל האותיות ואמרו לבורא ית', 'אתה באת לברוא את האדם, אך הוא עתיד להכעיס אותך, הרי הוא עתיד לבוא ולאמר לך שהוא עצמאי, ואז לשם מה בראת אותו? שבנפרדות של עצמאותו, לא תוכל לתת לו את מלוא ההטבה, אבל הרי לשם כך בראת אותו – לתכלית הזו?'

והבורא עונה 'וכי בחנם אני נקרא ארך אפים'?
כלומר, כשאני בורא את האדם אני לא בורא אותו רק גוף, אחרת הייתם צודקים. אלא, אני בורא אותו עם משהו מן הבורא שאני נותן בו. משהו שקושר אותו אלי, ואם יפעיל אותו, אז הוא יקבל כוח. ואיך יפעיל אותו? אני אתן לו תורה שיפעיל אותו, ולכן אני בורא אותו עם אותיות התורה.

ובאו כל כ"ב האותיות לפני הבורא להשתעשע עמו, ולבקש 'בי תברא העולם'. ולאחר שכל האותיות בסדר תשר"ק צפע"ס וכו' – בסדר ההפוך, עד לאות ב'.

ואומר הבורא ית': 'בב' נברא העולם, בסימן ברכה'. ונחשבת הנוקבא זו לשורש האדם. מה זה הב'? ברכה – שהעולם נברא ונשתכלל בב'. דהיינו, העולם ניתקן בב' אך יש לו גם נקודה של שכלול עתידית שהיא הנקודה שבאות ב'.

והוא נתקל בסימן הברכה, ויצא אל העולם, לכן הנוקבא נקראת שורש האדם, ולמה זכר?

"כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו. אתה ה' אבינו גואלנו ועולם שמך".

ב' היא השורש לנשמות האדם שיוצאים ממנה. אברהם שהוא בחינת 'עולם חסד ייבנה' – אע"פ שבו קיום העולם, הוא מהווה רק את קו ימין ו"אברהם לא ידענה", כלומר, לא הכיר נשמות צדיקים. רק צד ימין לא יושיע אותנו. הרי בחינת אברהם בונה גם קליפה – ישמעאל. ובוודאי שאין מה לדבר מיצחק שהקליפה של עשיו יצאה ממנו.

ויעקב אומר להם: "וזאת אשר דיבר אליהם אביהם." יעקב שבא לברך את השבטים אומר שרק הבחינה של "זאת" תציל אותם, ש"זאת" היא השכינה הקודשה, ורק היא יכולה לברך אתכם. לכן אנחנו אומרים "אתה הוא אבינו" – שהגאולה האמתית תבוא משמו של הקב"ה – הוויה – שזוהי זה המלכות. ורק דרכה אפשר לקבל את הברכה.

על-כן, בתפילה, אין מפסיקים בין גאולה לעמידה. שכן הפסק כזה גורם שלא לתפוס שמה שמקשר ביני לבינו זה הקשר בינינו – שאני צריך להיות מחוייב לקשר.

לכן, יהודה, שבא ליוסף מרגיש שהוא חייב את הקשר עם יוסף, שיוסף הוא שומר בברית.

אין גאולה, אלא רק אם יש אור חכמה, כי בשביל אור החכמה נברא העולם. אז המלאך הגואל אותי מכל רע, הוא הנוקבא. ויסוד הז"א שנקרא יוסף נקרא 'גואל' כלפי הנוקבא כי הוא משפיע לה מוחין בהארת חכמה. אז יהודה מבין שרק דרך יוסף יכול לקבל הארת חכמה ובא להתקשר איתו.

יהודה מרגיש שהוא לבד יכול לבלוע את כל מצרים, מדרשת תנחומא. שערות החזה פורצים את חולצתו. אומר, 'אני אתן שאגה ואהרוס את כל מצרים'. אני אכרוך חבלך סביב צווארך – הוריד לו את כל הגאווה מהחזה. מוריד את הכוח הגדול שבו רצה ללכת נגד יוסף. והבין שצריך הוא להתכלל ביוסף. וכשיוסף רואה זאת, הוא לא מתאפק וניגש גם הוא אליו, ומגלה לכל האחים את המוחין האלה.

לכן, עלינו להילחם על הקשר עם העליון.

לכן כ"א יראה שמה שבונה אותו זה החיפוש שלו לקשר. גם כשבהתחלה הוא בא לקשר בצורה של 'ב' – כלומר, שאני מתבטל לקשר ועוד לא מבין כלום – גם בנקודה התחלתית הזו, צריכה להיות נקודה שכשאני אקבל את הגדלות – הנקודה של השכלול – הגדלות הזו לא תהיה מחוץ לקשר.

סיכום מורחב:

וַיִּגַּשׁ א-ב

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

מלמד כאן על העוצמה בזיווג, המפגש בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, על המאבק הנפשי באדם, על החיבור בין הפנימיות לחיצוניות והדרך להתגבר על המכשולים ולהצליח בעזרת השם.

בריאת האדם מצריכה משהו מיוחד פנימי הקשור לקב"ה, שורש עליון – לכן באה התורה ואמרה שאם לא יברא בשיתוף החוכמה האלוקית, בשיתוף הרחמים – לא יוכל להתקיים. גוף הוא חוסר שלימות וחייב להינתן לו קשר לוודאי השלם. בכדי שאורך אפיים זה, אורך של החוכמה יתקבל, על האדם להיות כלול בבינה, בהשפעה.

לפני בריאת האדם, באו כל האותיות לפניו יתברך ובקשו שהעולם/האדם יברא כל אחת לפי תכונתה. אות מייצגת חיסרון בנפש, אך גם יכולה להציג יתרון, מדוע בה יש לברוא את האדם. באה לפניו האות ט ואמרה שתכונתה היא המשמעותית ביותר, ובה צריך להתחיל לבורא את העולם, ואת האדם.

בכל התשובות של השם יתברך לאותיות, מופיע אותו צד של הס"א שעלול להיאחז באותה אות, בחיסרון הנפשי – ובכך יכשיל את האדם בתפקידו. למשל האות ש – משם שדי, שאמר לעולמו די, לא נבחרה מפני שהיא גבול העוצר את המדרגה. כאשר האות ק –האנוכיות שרגליה יורדות מוות– ביחד עם האות ר – בחינת הגאווה והכעס הפרטי, שהופכת את השם אחד, את האות ד – לאות ר. שתי אותיות אלו: ק-ר העומדות על רגל אחת, ובאות לקחת את האות ש בכדי לבסס את השקר.

נבחרה האות ב היא הברכה, התפשטות החסדים מלמעלה שבלעדיהם אין קיום, כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. השכלול יבוא לאחר מכן, יגיעו לאהבה לאחר שירכשו את היראה מהאות ב, היא בחינת האור חוזר דרכו יכול הנברא לפעול כמו הבורא בהשפעה – זהו כוח אמיתי, לתת כוח לשיתוף פעולה של התחתון – בכדי להגיע לאות א – אלופו של עולם.

 

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. רבי אלעזר פתח: כִּי-אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָָ. אבל כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי. בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיוון שבא יום השישי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך (פניך, חוכמה), מוטב לו שלא יבָּרא. אמר לה הקב"ה: האם בחינם אני נקרא, אֶרך אפיים?

אלא הכל נברא בתורה (הקיום), והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחילה בב', כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא נוקבא, באו כל האותיות (החסרונות הנפשיים) לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, בסדר תשר"ק ולא בסדר אבג"ד.

נכנסה האות ת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עימי את העולם (מבקשת לברוא בה את העולם מפני שהיא חותם – סיום האמת). אמר לה הקב"ה, לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב: וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (אות קין),  וכתוב: וממקדָשי תָחֵלוּ. אל תקרא, וממקדָשי, אלא, וממקוּדַָשַּי, שהם הצדיקים. ומשום זה העולם לא יבָּרא בך. כל אנשי האמת הרוצים לפעול אותה בכוחניות בלי קשר למציאות, בכל מצב – מביאים חורבן. מצד הקיום אומר ה' שצריך אות שלא ניתן לפגוע בה, ורק לאחר שמובטח הקיום, יבוא השכלול שהוא עבודה לתכלית האדם.

 

באו ג' האותיות, שין, קוף, ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאיות שיבָּרא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שווה לקום (אחיזה לקליפות) לפני. ה) באו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ'. כיוון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באות ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. האות כ חייבת לשמור על הכתר.

 

ואם תאמר הרי הא' הוא ראש כל האותיות, הלוא היה צריך לברוא בה העולם? כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם. משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון, בכדי שלא לתת כוח וחיזוק לס"א, הנקראת ארור, לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.

כִּי-אַתָּה אָבִינוּ. משום שעוה"ז (השתוקקות האדם), הנוקבא דז"א, הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, בסימן ברכה, בב', וגם האדם נברא בה ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו, כי אתה שורשנו. גם האדם שהוא עולם קטן נברא באות ב.

כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. אע"פ שבו קיום העולם, החסד כמ"ש: כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, לא השתדל עלינו כמו שהשתדל: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. כי כל הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם כמ"ש:  וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. נוקבא נקראת, זאת דיבר להם, בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנוקבא, יברך את הנערים.

אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, היינו הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. כי את, הנוקבא היא גואל. כי כן היא נקראת, המלאך הגואל. וזהו גואלנו מעולם שמך. שמך ודאי, כי הנוקבא, נקרא שם הויה. ואין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין הברכה גָאַל ישראל לתפילת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפילין של יד, לברכת תפילין של ראש. מה שיכול לגאול את האדם זה רק היחד, הנוקבא, היא המחברת בין הקב"ה לבין הצדיקים. צד האדם שבאדם, מחבר בין כל כלל הבריאה – העולם, לקדושה – לקב"ה.

כתוב: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, שלכאורה היה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה. אלא כמ"ש: כי אתה אבינו, שתחילה, האדם והנוקבא דז"א שניהם במדרגה אחת, בחסדים המגולים בהארת החכמה. שהאדם נברא עם השם, ארך אפיים, שמורה, שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם, הנוקבא דז"א, נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכלו, סימן ברכה, התחלה לגילוי המוחין דג"ר של הארת החכמה. א' היא חיוֹת נסתרות, חסדים מכוסים מחכמה. וב' היא חיוּת נגלות, חסדים המתגלים בהארת החכמה.

ויגש אליו יהודה. כי יהודה הוא הנוקבא, תפילה. ויוסף הוא גאולה. ומשמיענו הכתוב, שניגשו זה לזה לזיווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגילה להם המוחין הללו. בחינת ניצחוני בני – לא יכל עוד להחזיק את המסך על החסדים, לא יכול היה להסתיר את גילוי האהבה, גילוי האהבה בלב אצל יהודה – שהוא תפילה שבלב.

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו