יארצייט מרן בעל הסולם נר ישראל זצוק"ל

קורות חייו ומפעליו:

הרב יהודה לייב אשלג

הרב יהודה לייב הלוי אשלג נולד בה` בתשרי תרמ"ו  בעיר וורשה אשר בפולין.
בצעירותו התחנך בישיבת גור וע"פ הסיפורים למד קבלה בהחביאו דפים מספר "עץ החיים" להאר"י הקדוש בין דפי הגמרא.

בגיל תשע עשרה קיבל סמיכה לרבנות ע"י גדולי הרבנים בוורשה והיות והשלטונות דרשו את ידיעת השפה הרוסית כתנאי לקבלת תעודת הרבנות, למד תוך זמן קצר את השפה הרוסית וקיבל את התעודה.
במשך שש עשרה שנה שימש כדיין ומורה הוראה בוורשה ובמהלך שנים אלו הוציא לאור את ספרו הראשון "שיחות חיים".
בשנת תרס"ו, בהיותו בן עשרים, נשא לאישה את רבקה רויזא אברמוביץ והיא בת שש עשרה שנה. לזוג נולדו אחד עשר ילדים, מהם שלושה נפטרו בצעירותם. הבכור לבית אשלג שנולד היה הרב ברוך שלום הלוי שלימים נעשה תלמידו וממשיך דרכו היחיד. אחיו הם: יעקב, שלמה בנימין, משה מנחם אהרון, שרה, בת שבע, דבורה, מנוחה.
בעל הסולם היה תלמיד של האדמו"ר מקלושין, רבי מאיר שלום רבינוביץ ולאחר מותו למד אצל בנו יהושוע אשר מפורסוב (מקום מגורי חותניו). יחד עם האדמו"ר מפורסוב היה נוסע לאדמו"ר יששכר דב מבעלז, אשר בגליציה ולימים נהג לקחת איתו גם את בנו ברוך שלום.
באחת הפעמים בעת שהותם שם, פרצה מלחמת העולם הראשונה ולאחר עיכוב מצאו רכבת חיילים ועימה חזרו לוורשה.
האדמו"ר מפורסוב נפטר בי"ט תשרי, יום האושפיזין דאהרן הכהן ולזכרו ערכו בעל הסולם ואחריו הרב"ש סעודה רבת משתתפים ביום זה, במשך כל חייהם.
מנהגו של בעל הסולם היה להתעורר באחת לפנות בוקר וללמוד עד אור הבוקר. כשהרגיש עייפות נהג לטבול את רגליו במי קרח או לשים בתוך נעליו אבנים קטנות ומחודדות. פעמים רבות  נשאר בנו, ברוך שלום ער עד השעה היעודה ע"מ לעורר את אביו ללימודיו.
יחד עם זאת, לא דגל בעל הסולם בסיגופים ובמכתב שכתב בשנת תרפ"ז הוא מתבטא כך: "ועיקר מה שהפנימיות מתקלקלת מחמת ריבוי החטאים, הוא הזוהמא, וסימנו הוא: הישות והגאות. והזוהמא הזאת, אינה מתיראת מפני כל מיני הסיגופים שבעולם. ואדרבא  היא אוהבת אותם, מחמת שהישות והגאות מתרבים ומתחזקים על ידי הסיגופים. אולם אם רוצה אתה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים". (פרי חכם ח"ב, עמ` ע"ה).
בשנת תרפ"א החליט בעל הסולם לעלות לארץ ישראל ולמרות שאישתו הייתה בהריון החלו להתארגן לעזיבת פולין. ובאמת בדרכם ארצה, באניה, נולדה הבת בת – שבע.
הם הגיעו ארצה בחול המועד סוכות דשנת תרפ"ב לנמל יפו ומשם נסעו הישר אל העיר העתיקה שבירושלים.
בכדי להתפרנס הביא עמו מכשירים ליצור סבון וכלים לעיבוד קלף לספר תורה, אך בתוך זמן קצר, כשנתגלתה אישיותו ע"י היהודים שעלו מפולין, נאלץ להסתפק בפעילות רבנית. בפולין נחשב כדיין, אדם ידוע ומכובד. לכן לא רצה לפגוע בכבודם של בני הקהילה.
עם הגיעו לירושלים, לעיר העתיקה, הלך לישיבת המקובלים "בית א-ל" ומצאה סגורה, כי בחודש תשרי ניתן חופש לתלמידים. עד מהרה נפגש עמם וכך כתב: "… עד שפגשתי את המפורסמים שבהם, המה אנשים שכבר כילו שנותיהם על הלימוד בכתבי האר"י וזוהר, והצליחו שכל ספרי האר"י שגורים בפיהם עד להפליא ושם להם כקדושים שהיו בארץ," בעל הסולם התאכזב מרה כאשר התוודע אל שיטת לימודם באומרם כי אין פנימיות בדברי קבלה וכך התבטא: "מדברים סרה על ה` ועל תורתו ועל עמו קול גדול שבחכמת הקבלה כולה אין כאן בינה ודעת וסברה כלל וכלל, אלא המה קיבוץ של מלות ושמות, לא משל ולא נמשל רק דברים ככתבם." דבריו, ובהמשך גם כתביו, עוררו התנגדות רבה.
הוא החל ללמוד בישיבת "חיי עולם", ליד כיכר השבת ושם החלו להתקבץ סביבו תלמידיו הראשונים.
בשנת תרפ"ד  עבר לגור בגבעת שאול ונתמנה כרב המקום ומורה צדק ע"י הרב יוסף חיים זוננפלד.
שנה לאחר מכן חיתן את בנו בכורו ברוך שלום, אשר נכנס מאז לשיעוריו כתלמיד מן המנין.
מדי פעם היה נוסע עם תלמידיו לטבריה, צפת ומירון, ואף הגיע לפקיעין, רכוב על סוס לבקר במערה בה התחבא רבי שמעון בר יוחאי.
בשנת תרפ"ה חזר לפולין, נפגש שוב עם מורו, האדמו"ר מפורסוב, והביא עמו לארץ את שאר ילדיו אשר בזמנו נשארו שם.
בשנת תרפ"ו  נסע ללונדון, למשך שנתיים, וכתב את הפירוש "פנים מאירות" ו"פנים מסבירות" לספר "עץ החיים" להאר"י הקדוש. בתקופה זו גם כתב את מרבית ניגוניו, בהעזרו בפסנתר.
הוא חזר ארצה בסוף שנת תרפ"ח.
בשנת תרפ"ט, לאחר הפרעות בחברון, חיבר ניגון למילים שבתהילים ב` א` "למה רגשו גויים". בשנת תרצ"ב עבר לגור ביפו. בשנת תרצ"ג הודפס הספר "מתן תורה" ובו מאמרים שיצאו בתחילה כמו חוברות הדומות לעיתון, אך השלטון הבריטי אסר להמשיך בהוצאתם לאור.
באותה שנה החל לכתוב את "תלמוד עשר הספירות".

בסיימו לכתוב את "תלמוד עשר הספירות"

החל בכתיבת "בית שער הכוונות" עם פירוש "אור פשוט". בהקשר לכך, בסעודת ראש חודש תמוז אמר לרבי ברוך שלום, בנו, כך: הדבקות בספרים אמיתיים פועלת על האדם ומביאה לו את הרצונות והכוחות, אשר היו למחברי הספרים. מטרת הלימוד איננה הידע, אלא הידע הוא אמצעי להביא רצון דקדושה, היינו רצון להשפיע, בלב האדם. וזה כל האדם וזה המודד של קומת האדם.

בשנת תרצ"ו התישב בעל הסולם בבני ברק, והקים את בית מדרשו ברח` בן פתחיה במעלה הגבעה. לאחר מכן חזר לירושלים, גר ברחובות בן דוד ויחזקאל, ובשנת ת"ש בשכונת הבוכארים, ברחוב מוסאיוף. שם כתב את ה"מבוא לספר הזוהר".

במהלך שנותיו בארץ נפגש בעל הסולם עם ראשי הישוב החילוני בארץ, כמו: בן גוריון, שרת, פרופסור דב סדן, זלמן שזר, חזן (מראשי התנועה הקיבוצית) וכו`. מחשבתו היתה כי אם משטר סוציאליסטי וחברה קיבוצית העוסקים בהשפעה לזולת ושוויון בין אזרחים יהפכו את מטרת פעולתם להשפעה, דהיינו להשפיע לבורא ולא לאנושות, יהיו המשטר והמערכת החברתית טובים יותר. אולם מצד שני, אם ינסו ליצור משטר שוויוני מתוך שאיפות אנוכיות ינחל המשטר הזה כשלון חרוץ ויגרום לנזקים חברתיים חמורים.

בשנת תש"ג החל לכתוב את פירוש "הסולם" על ספר הזוהר. בהקדמה לספר הזוהר (אות נ"ח) כתב: וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות שתפקיד ביאורי הוא כתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו, כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תכנס אל העליה, אז לא תושלם כונתך…
למרות דלקת פרקים קשה, שהסבה לו יסורים גדולים, היה כותב במשך שמונה עשרה שעות ביממה. לעיתים התנפחו ידיו מחמת הכתיבה.
בשנת תש"ו , בעיצומה של כתיבת פירוש "הסולם" עבר לגור בתל-אביב, ברחוב יבנה מס` 4.   בשנת תש"ט  קיבל שתי התקפות לב ונאלץ להפסיק לכתוב למספר חודשים.
החלמתו היתה איטית ומתמשכת ובעקבות מצב בריאותו חלו מספר שינויים: הוא מסר שיעור לתלמידיו רק פעם בשבוע, נאלץ לישון יותר שעות, אף כי חילק אותן למשך כל היממה, ונמנע ממפגשים מיותרים.
לסיום כתיבת פירוש לכל כרך מהזוהר, ערך בעל הסולם סעודה משופעת בכל טוב והשמחה נהרה. לבנו, הרב"ש, אמר שאת ההקדמות לספריו כתב בצורה כזו שתראינה פשוטות מבחוץ וזאת בכוונה תחילה, בכדי שרק מי שראוי, יראה את העומק האמיתי המונח שם.
בשנת תשי"ג  סיים בעל הסולם את חיבור פירוש "הסולם" על ספר הזוהר ונסע בל"ג בעומר למירון וערך שם סעודת סיום והודיה. השמחה היתה עצומה ושיחתו נסבה על דביקות  האדם להשי"ת, שהיא התכלית הנרצית מכל עבודת האדם בתורה ומצוות.
בסיכומו של דבר כתב בעל הסולם 21 כרכים של הזוהר עם פירוש "הסולם", 6 כרכים של "תלמוד עשר הספירות", 3 כרכים של "עץ חיים" עם ביאור "פנים מאירות ופנים מסבירות",  4 כרכים של "פרי חכם", "מתן תורה", "אור הבהיר", "בית שער הכוונות"  "ספר ההקדמות", "פתיחה לחכמת הקבלה" ושירים רבים.
בדומה לגדולי המקובלים השמיד ושרף רבים מכתביו כי כתב אותם בטרם זמנם.

מצבו הבריאותי החל להדרדר לאחר גמר כתיבתו את פירוש "הסולם" והוא מיעט לצאת מביתו. כחצי שנה לפני פטירתו נסע לצפת ולמירון בפעם האחרונה. במהלך שנתו האחרונה רמז מדי פעם לסובבים אותו על דבר הסתלקותו.

הוא נפטר ביום הכיפורים של שנת תשט"ו בהיותו בן  69 ונקבר בהר המנוחות  בירושלים.

עשרה עקרונות בתורת בעל הסולם

היסודות שבונים את הדרך:

בעל הסולם מיקד לנו את התורה באופן ברור, מדויק עם שיטה מסודרת כך שאנו יכולים ללכת בה.
 

עיקר ראשון: הבורא טוב ומטיב

  • אחד – הבורא הוא הסיבה הראשונה לכל דבר, הוא הטוב המוחלט מבחינת התפיסה שלנו.
  • יחיד – כל פעולותיו שנראות לנו כפעולות רבות, הן כולם פעולות של השפעה.
  • מיוחד – כל מושא פעילותו הוא עניין של להשפיע.

עיקר שני: הבריאה היא רצון לקבל

הבורא ברא רצון לקבל. בעל הסולם בא והגדיר את תופעת הבריאה בצורה נפשית כדי שכל הבריאה תהיה מיוחסת לנברא עצמו ולא רק לספירות מנותקות מהאדם, בכך הוא קישר את תורת הקבלה למציאות נפשו של האדם. הגדיר באופן ברור את הבריאה כרצון לקבל. בגדר ג' במבוא לספר הזוהר הגדיר בעל הסולם שכל תורת הקבלה וכל ספר הזוהר נכתב רק לפי נשמת האדם. וכל הגדר בו אנו צריכים להבין את הזוהר הקדוש ספר היסוד של חכמת הקבלה להבין את תורת הקבלה רק דרך נפשו של האדם.

עיקר שלישי: הקשר בין הנברא לבורא הוא קשר של השוואת צורה

החיבור בין הבריאה לבורא היא ע"י השוואת צורה, ולא בשום צורה אחרת, הדבקות באופן רגיל נתפסת אצל האדם שאני רוצה והוא ייתן לי וכך ארגיש שלם. זה מעביר אותנו לצורה של דרך שמבדילה בין הטומאה לקדושה.

העיקרים בדרך

עיקר רביעי: האדם הוא פנימיות ולא חיצוניות

האדם הוא נשמה ולא גוף. כל הנתפס לחושינו בצורה של חיצוניות היא צורה נפסדת ולא נכונה. רק הפנימיות יכולה לקבל את ההטבה מהבורא.

עיקר חמישי: צריך לתקן את הפנימיות שבי ולא את החיצוניות.

פנימיות היא הנשמה וחיצוניות הוא הגוף מלשון נגף.

העיקרים של סביבת הפעולה

עיקר שישי: קיום תורה ומצוות

בלי לימוד תורה וקיום מצוות אי אפשר לתקן.

עיקר שביעי: כל החיצוניות באה בשביל הפנימיות

כל התורה ומצוות הם הדרך להגיע לתקן את הפנימיות של האדם, בלי תורה ומצוות א"א לתקן את פנימיות האדם. התורה ומצוות החיצוניים באו לתקן את פנימיות האדם.

עיקר שמיני: תיקון הגאווה

על ידי התבטלות לרב שחי בארץ. ויתור על הגאווה מאפשר לאדם להיות ברשות היחיד, שהיא רשותו של הבורא יתברך. הרשות העצמית שלו מבדילה אותו מהבורא.

עיקר תשיעי: תיקון האנוכיות

על ידי פעולה בקבוצת חברים כדי להגיע לאהבת חברים. האהבה היא קבלת אור חכמה שהוא אור של מטרת הבריאה. אהבת חברים היא הגשר לאהבת ה'.

עיקר עשירי: משיח – השלמות בבחינת ישראל אורייתא וקב"ה חד הוא

השלמות הסופית היא החיבור המלא בבחינת האהבה השלמה בין הבורא ועם ישראל המתבטאת בתורה המהווה את הקשר השלם בין הבורא לנברא. היא גם בחינת משיח, המהווה את התיקון הסופי של התפשטות האור בבחינת הגוף, שהוא ישראל המהווה את גוף הבורא, דהיינו ההוצאה מהכוח את הפועל של רצון הבורא.

סיכום

בעל הסולם נתן לנו דרך בתורת ישראל, שנותנת את האפשרות להגיע לשלמות. החיבור המושלם בין תורת הקבלה, שהיא פנימיות התורה, לבין פנימיות האדם, היא היחידה האפשרית לגלות את האני המשותף, שהיא השכינה הקדושה המחברת בין כל נשמות ישראל. לנו נותר ללכת בדרך זו והזמן לעשות זאת הוא עכשיו.
מוגש באהבה רבה מקהילת הסולם

דברי הרב בסעודה

(בבניה) אנחנו יושבים היום בסעודה של בעה"ס, יארצייט של בעה"ס, בוודאי שזה דבר גדול עבורנו, עבור כל העולם, אני חושב, בהיות בעה"ס מהווה את הבינה היציבה, את הבינה שמעבר לתפיסה הגשמית, מעבר לתפיסה הזמנית, אותה בינה שנותנת לנו את הכוח לחשוב מעבר לדברים עצמם.

כאשר אדם רוצה ללכת בדרך בעה"ס, הוא חייב להיות יכול לעזוב את תפיסת העולם הזה, ולחשוב באופן אחר וחדש לגמרי.
מפרש בעה"ס על מה שאמרו חז"ל – אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אומר, דע לך, כשהמנוול אצלך באופן קבוע נמצא, זה לא נקרא פגיעה. כשהוא פוגע בך, הכוונה היא, שזה לא כל פעם מחדש. פגיעה, סליחה, זה כל פעם שאתה לא נמצא אצלו, אבל פתאום פגעת בו ברחוב במקרה, אז תמשוך אותו לביהמ"ד. אבל אם הוא נמצא אצלך קבוע, אז לא לזה הכוונה. הוא יושב איתך, אין לך מה למשוך אותו. כשהוא דר אצלך קבוע, הוא מושך אותך לאן שהוא רוצה, לא האדם מושך אותו. לכן, רוב הזמן, אם אדם רוצה לעזוב את העוה"ז, אם הוא רוצה לעזוב את הדירה בה הוא גר, הוא לא יכול להשאיר מסמר בדירה, ולומר – אני עזבתי את הדירה. השארת מסמר בדירה, עדיין יש לך איזשהו קניין במקום הזה. אתה צריך לעזוב אותו לגמרי. אבל אנחנו חיים בעוה"ז. איך אפשר לעזוב את תפיסת העוה"ז לגמרי, ולבוא לאיזושהי תפיסה רוחנית, שהיא לגמרי מעבר לגשמיות? התשובה היא, כמו בדרך בעה"ס, שהחשיבות קובעת. האם אתה מקבל לעצמך החלטה עקרונית, ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, שהיא הופכת להיות אנך וניצב בנפשך, שדרך זה אתה חושב. האם אתה מוכן לקחת על עצמך, אני חושב דרך הנקודה הפנימית, ולא דרך הנקודה הגשמית? אם כן, כל פעם כשתבוא לעשות מחקר, דיון, איזשהו דין בנפשך, אתה תדון רק עם הנקודה הרוחנית, היא תהיה השופטת שלך, וכאשר אתה דן עם הנקודה הגשמית, אתה טועה. אבל, אם הלב לא מסכים? אז יכול להיות שאנחנו משאירים לא מסמר בלב, אלא בית שלם עם כל החפצים. אבל אנחנו כרגע עובדים על נקודת הכרה ומודעות מאוד גבוהה, ונקודת הכרה שבאה בלימוד מבססת לנו היטב מהם החוקים הרוחניים. ואחרי שיודעים מהם החוקים הרוחניים, צריך גם לחיות אותם. וזה צריך לבוא לידי ביטוי. אבל צריכה להיות בינה יציבה ברורה, מדוייקת, וכמה שאדם יותר מדייק בתפיסה הרוחנית שלו, והוא נאמן לה, לא מספיק ללמוד. צריכה להיות לו איזושהי נאמנות פנימית לדרך הזאת, אז הוא יכול לפעול אותה. אבל אם אין לו נאמנות, אז פתאום הוא בא ורואה לא רק מסמר, אלא עולם שלם יש לו בגשמיות, שהוא לא רוצה לעזוב אותו. הוא לא רוצה לעזוב אותו כשופט דרך. הוא לא רוצה לעזוב אותו כמה שמחליט. ולכן היינו רוצים לתת היום מספר נקודות שמבססות לנו את אותה תפיסה רוחנית, את אותם יסודות רוחניים, שעליהם אנחנו צריכים לקבל החלטה, האם אנו בוחרים אותם או לא בוחרים אותם.
היסוד הראשון – שלא באנו לעולם בשביל עצמנו, אלא אנחנו חלק מכלל, שאנחנו צריכים למלא את תפקידנו במסגרת אותו כלל. כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא. חייב לקבל את זה כאיזשהו מושג ראשוני שדרך זה אני עובד, ואם לא, גאוותו של האדם היא זו שתנחה אותו. מה שחשוב לי, הוא מה שחשוב. מה שאני רוצה הוא מה שחשוב. אם אני פתאום מאד מאוד רעב בצום, אז אני צריך לאכול. למה? כי הרצון שלי יותר חשוב. אבל הבורא אמר לי – לא.  אז מה אעשה? אבל למה הוא אמר לי לא? מה איכפת לך. אני אוהב לשתות ויסקי. הביאו ויסקי טוב היום, טעים. אתה שואל אותי, למה אני אוהב את זה? אם את זה אני אוהב, את זה תביא לי. אתה ,חברי, אוהב וודקה, אני אביא לך וודקה. אני צריך לשאול למה אתה אוהב את זה ולחקור אותך למה בדיוק אתה אוהב את זה, תן לי את הסיבות. בשביל מה? בא אליך אורח הביתה, אתה שואל אותו – מה אתה רוצה לאכול היום? יש לי בשר כזה, עוף כזה, סלט, אומר לו – אני רוצה עוף. מה, אתה רוצה לחקור אותו? אתה רוצה לעשות לו טוב.
לכן, כשהקב"ה שואל אותנו, אנחנו מתחילים לחקור, למה הוא בעצם רוצה מאיתנו שנצום ביום הכיפורים? אז אם אני רוצה להגביר את מה שאני רוצה לעשות בשבילו, זה עניין אחד. אבל אם אני רוצה לעשות את זה כי אני רוצה לראות מה ייצא לי מזה, אז טעיתי בתפיסת האהבה שלי. באתי להשפיע לבורא ית', באתי להשפיע לו נחת רוח. גאוותו של האדם מכריחה אותו להרגיש שהרצון שלו גואה, גדול, יותר מכל הרצונות האחרים ולכן רק הרצון שלו קובע. הוא יכול לשחק משחק מבחוץ כאילו הוא מנומס, אבל באמת רק הרצון שלו קובע. אבל אם לוקחים את הדרך הראשונה – אני פה באתי כחלק מכלל. אני צריך לראות מה התפקיד שלי בעולם, ואם אני לא יודע, אז יש דברים ראשונים. קודם כל, יש יסוד שמנחה אותי.
יסוד נוסף, הכלל הוא תמיד רוחני ולא גשמי. לכן אני צריך לפעול ולחפש את הכלל הרוחני ולא הכלל הגשמי. ואם אני מחפש אותו בגשמיות, אני טועה.
נקודה שלישית, אגב הנקודה השניה, אין שכר בעוה"ז. העוה"ז זה כל התפיסות הגשמיות שלי, כל המצבים. חבל, יהודי יקר, להתאמץ להשיג תענוגות של העוה"ז ולשקר לעצמנו ולהאחז בכוח בתפיסת העוה"ז ושם לבקש את ההארה.
נקודה נוספת, אולי אפילו הראשונית, אבל היא קשורה ליסוד הראשון – יש בורא בעולם. יש בורא בעולם שהוא מעבר לעולם הרוחני, לא רק מדובר על העולם הגשמי, שהוא מחוץ בכלל לעוה"ז, או יותר טוב לומר, כל העולם, לא רק הזה, כל העולם הרוחני, כל הבריאה, היא מחוץ לבורא. הבורא הוא במקום אחר. לא להתבלבל עם כל השמות של יקו"ק, י"ק, אקי"ק, צבקות, אדנ-י וכו', כל השמות הללו זה לא הבורא. כל השמות הללו זה רק נביעה של צורת השגחה של הבורא על נבראיו. הבורא הוא רק דבר אחד – מי שברא יש מאין. רק זה הבורא. וזה, עצמותו, הוא מחוץ לבריאה, אין מה להשיג בו.
כאשר אנחנו הולכים עם העקרונות האלה, עיקרון נוסף שאני לא יודע אם צריך להגיד אותו אבל אגיד אותו – אין גשמיות. אין. זה מאוד קשה, הגשמיות כפי שאנחנו תופסים אותה לא קיימת. היא אשלייתית לגמרי. היא אשליה טובה בשבילנו, כי רק דרכה אפשר לעבוד, אבל היא לא קיימת.
יש גם נקודות של עבודה בדרך בעה"ס, אבל אלה הנקודות לתפיסה רוחנית. אם אדם מוכן ללכת עם הנקודות האלה לתפיסה רוחנית, וזה מה שמנחה אותו, הוא יכול להיות במקום אחר לחלוטין. ברגע שאדם יעצור ויחשוב, מה קרה היום. בנאדם עשה תאונת דרכים, עבר דירה, הפסיד פה כסף, הרוויח פה כסף, יש לו מכונית ממש נקיה, בית מסודר, מה זה נתן? נתן לי תענוג. אבל התענוג הוא זה שאתה רוצה – הוא בא על בחינת הכלל או על בחינת הפרט? הוא בא על היסודות הרוחניים בקשר שלך עם ה', או רק לעצמך? אפשר לומר שאתה חי ככה. אבל אל תעשה את זה לרוחניות. אז אתה יכול לקבל תענוגות כאלה.
אם אדם יבין את הדרך הזאת ויראה את היסודות האלה שבעה"ס נותן לנו בדרך הלימוד, הוא יבין שיש פה משהו אחר בעולם. הרבה מדברים על זה, בעה"ס בא וביסס לנו דרך, ובעיקר את הרוחניות. יש פנימיות בעולם, יש רוחניות בעולם. תעצור יהודי, תפסיק לרוץ אחרי הגשמיות, גם לא הרוחניות שמשרתת גשמיות, אלא תבוא לידי תפיסות רוחניות. כשאדם הולך בצורה הזו, ככה אומרים הגדולים, שפתאום הוא רואה ישויות רוחניות, פתאום המחשבה עוברת דרך זה. לומד תע"ס, לומד את הזוהר הקדוש, שזה ממש כל יום שבנאדם רק רואה את הספרים, אומר תודה בורא עולם, שנתת לנו בעוה"ז אפשרות להסתכל מבחוץ אפילו על תלמוד עשר ספירות והזוהר הקדוש, רק לדעת שהם קיימים בעולם, זה כבר דבר עצום, כל שכן כשאדם לומד אותם, וההגיונות של תע"ס נמצאים במוחו, הוא חושב דרכם, הוא יכול להתחיל להבין, לקבל איזושהי הארה כמו רוח הקודש השכלית, שהוא פתאום מבין את העולם, מבין את הישויות הרוחניות, מבין מה קורה לעולם, שהוא מעבר למצבים, ואלה נקודות שבעה"ס נתן לנו בשפע. כמעט כל מאמר שלו, כל כתב שלו, כל נקודה שלו הולך למקום הזה. רק לא להשאיר את המסמר. לא להשאיר את המסמר. אנחנו רוצים לעבור למקום הזה של תפיסה רוחנית, ונאחזים בכוח בתפיסה הגשמית. רוצים ללכת לתענוגות רוחניים, ובכוח נאחזים בנקודה הגשמית. ואם קצת לוקחים לנו אותה, אנחנו מתרגזים, מתעצבנים, מתוסכלים, מתרצים למה אנחנו בעצם חייבים אותה, ופשוט לא מבינים אותנו. לא מבינים אותנו. מתאכזרים אלינו, הקב"ה ח"ו, ככה מרגישים אנשים, מתאכזר אלינו.
עם ישראל נשאר עם הכי קטן בעולם. למה? יש לו תפיסה רוחנית כ"כ עילאית? למה להישאר הכי קטן? עם ישראל לא עשיר כמו אומות העולם. גם לא חזק גופנית כמו אוה"ע, אבל הוא חזק אידאית. האידאה, כך אומר בעה"ס, אנחנו עם האידאה, האידאה היא זו שמקרבת את האדם לתכלית הרצויה. האידאה היא זו שמחזיקה, אם מדברים בדרוויניזם על ברירת מחדל, לא מי שחזק בקיום שלו – הוא מתקיים. מי שחזק בתכלית שלו – הוא מתקיים. לכן עם ישראל, שיש להם תכלית כל כך חזקה, אינסופית, דבקות בבורא עולם, הם מתקיימים. כל מי שרצה להתקיים רק מבחינה גשמית, ראיתם, ממלכות גדולות עצומות וחזקות, לא יכולות להישאר, לא יכולות לשרוד.
אני מאחל בע"ה שכל עם ישראל יעלה מחיל לחיל, ילמד יותר את דרך בעה"ס בצורה יסודית, אמיתית, עם יסודות רוחניים. בע"ה נתאחד כולנו, כל מי שהולך בדרך בעה"ס, כל ישראל, באחדות אחת, אמיתית, ולעזוב את כל המחלוקות שלפעמים הן ממש טפשיות, ולבוא לאהבת ה' יחד. כי היחד הוא זה שיכול בע"ה לנצח. לחיים!

קורות חייו ומפעליו- הרחבה:

יחיד בדורו – מרן האר"י החי – בעל הסולם זצ"ל

בעל הסולם 
נפתחו השערים – בשנת תרמ"ה נולד בוורשא שבפולין, רבי יהודה ליב הלוי אשלג זצ"ל, המכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר. פיתח שיטה חדשה ללימוד קבלה, המיוסדת על קבלת האר"י ז"ל. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ג. כיום מספר חצרות חסידות ממשיכות והולכות בדרכו.
בה' בתשרי תרמ"ה || 24/9/1885 (נפטר ביום הכיפורים תשט"ו || 7/10/1954)
תולדות נעורים – נולד בליקובה שבפולין (אז האימפריה הרוסית). בצעירותו למד בישיבת גור בוורשה, כבר אז ניכרו בו כושר התמדה ושקדנות וכן כשרונות עילויים נדירים, לעתים לא חזר לביתו במשך כל השבוע חוץ מן השבתות בלבד. אשר רק בגיל 14 כבר ידע ושלט בכל חלקי הש"ס על בוריו עם המפרשים, וכבר בגיל 17 הוסמך להוראה ודיינות ע"י גדולי רבני ווראשה, ושם שמש בעירו כמורה צדק ודיין במשך ט"ז שנה. לצד זאת מסר שיעורים יומיים לקבוצת נערים חריפים שלמדו אצלו בעיון שולחן-ערוך חושן-משפט. התבטא פעם אחד ממקורביו כי דקה אחת בשבילו שלא להגות בתורה ובדברי קדושה, גרוע לו יותר ממה שבאים לשחטו.
תולדותיו וייחוסו  גדל וחונך בבית פשיסחא, אביו ר' שמחה הלוי היה מחסידי האדמו"ר מקאלושין, נכדו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא. בעל להסולם קיבל תורה וחסידות מהאדמו"ר מקאלושין. לאחר פטירתו נגלה לבעל הסולם בחלומו והורה לו להמשיך דרכו בצל בנו האדמו"ר מפאריסוב, שהעריכו והחשיבו מאוד למרות גילו הצעיר, ובנוסף הסתופף בצילם של האדמורי"ם מבעלז, והרה"ק רבי יחיאל מאיר מאוסטרוביץ' זיע"א.
חיי פולין – בנוסף לכל לימודיו ועיסוקיו בלימוד הש"ס וההלכה, שיעורים שהעביר ועסקיו כמורה צדק, עיקר התעסקותו ואהבתו הייתה לחכמת האמת. עוד בישיבה נהג להחביא דפים מספר "עץ החיים" בין דפי הגמרא, וכן בסך הכל, רב ככל עיסוקו היה משקיע הרב בלימוד חכמת הקבלה, ובספר הזוהר וכן בכתבי האריז"ל, הרמ"ק והרמח"ל.
מדרגותיו והשגותיו – התגיע למעלה מהכח האנושי בשקידה עצומה. ידיעותיו הרבות בקבלה תמהו רבים והדבר הינו בגדר תעלומה עד היום הזה. מתוך השיח עם מקורביו ומשפחתו וכן מתוך כתבי קודשו אולי יהיה ניתן להאיר מקצת את האפלה סביב סיפורו המופלא והאיום שיתברר בהמשך.
שכן לימים העיד לבנו בכורו ר' ברוך שלום: "במשך ט"ו שנים שיקעתי עצמי במסירות נפש בלימוד חכמת הקבלה, ללא שהייתה לי כל השגה בפנימיות העניינים. לילות שלמים ישבתי ורגליי טמונות בקערת קרח או כשתחתיהם גחלים, פן אנמנם והם יעוררוני, כולי היה תפילה לבורא שיאיר עיניי בתורתו, עד שזכיתי למה שזכיתי."
וכן מתוך כתביו יהיה ניתן לחוש את עוצמת הדברים, וזו לשון קודשו מילה במילה: " בי"ב ימים לחודש מרחשוון בשישי בשבת בבוקר בא אלי איש אחד נתגלה לי שהוא חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות ותכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלוקים בקרבו וכל דבריו בהפלגה גדולה בהתפארות עצמית. עכ"ז האמנתי מאד בכל קומתי וחושי. והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת בכל מילואו, ועסקתי עמו כמו ג' חדשים בכל לילה אחר חצות בביתו ורוב העסק היה בדרכי הקדושה והטהרה ורוב העסק היה בדרכי הקדושה והטהרה. אמנם בכל פעם הפצרתי אותו לגלות לי איזה סוד מחכמת הקבלה, והתחיל לומר ראשי דברים, ושוב פעם לא השלים לי. והיה לי בזה געגועים עזים כמובן. עד שפעם אחת אחר הפצרה גדולה השלים לי סוד אחד, והיתה שמחתי עד אין קץ. ומיני אז התחלתי לקנות בעצמי מעט ישות, וכאשר נתרבתה הישות שלי כן נתרחק ממני מורי הקדוש, וגם בזה לא הרגשתי. ונמשך זה כמו שלושה חודשים, עד שבימים אחרונים לא מצאתי אותו בביתו כלל, בקשתיו ולא מצאתיו. אז הרגשתי שבאמת נתרחק ממני, ונצטערתי מאוד, והתחלתי להטיב דרכי. ובתשעה לחודש ניסן בבוקר מצאתי אותו, ופייסתי אותו הרבה על הדבר, ואז שוב נתפייס כמקודם ממש, וגילה לי סוד גדול וכולל במקוה שנמדד ונמצא חסר, ושמחתי עלתה למעלה ראש כמובן. אמנם ראיתיו כמו מתחלש, ואני לא יצאתי עוד מביתו, ולמחרת בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר. וגודל צערי אין להעלות על הכתב, כי לבי היה מלא תקוה לזכות בחכמה ודעת כחד מן קמיא.והנה נשארתי בעירום ובחוסר כל, ואפילו מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב. ומיני אז והלאה דלו עיני למרום בגעגועין וכסופין עד אין קץ, לא נתתי דמי לי אף רגע אחד ביום, עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי יתברך ויתעלה, וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי, ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך ורב כמעיין נובע. גם נזכרתי בחמלת השי"ת כל הסודות שקיבלתי ממורי ז"ל. ברוך ה' שהחייני וקיימני … ומורי הק' ז"ל הנזכר הי' מתפרנס ממסחרים גדולים והי' מפורסם בכל העיר כסוחר נאמן אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה ולא נתן לי רשות לגלות שמו … ע"כ לשונו. (מכתב מיום עשרה בטבת שנת תפר"ח, לגיסו מוה"ר אברהם מענדיל שו"ב בראונשטיין זצ"ל)
רבינו זכה למדרגות נשגבות להפליא אשר אין לנו בהם שום קצה של תפיסה, כמו שהיה ניתן לראות מכל הכתוב לעיל, וכן במכתבו משנת תרפ"ז, וזו לשון קודשו: "והנה תראה, שבכל פעם לא הגיע ליד המסדר אלא חלק שליש מכללות הכתבים, שהמה ביחד עצם אחד ובנין אחד, והלואי שיספיק, וכיון שלא היה בידם אלא מיעוט קטן מהכתבים. לא הבינו עומק החכמה אז ובלבלו ביותר את הדברים במה שלא הבינו איך לסדר. ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין שיטת האר"י ז"ל על שורשו, כי היה ביותר קל להשיג מח גדול וקדוש פי שנים ממש מהאר"י ז"ל, מאשר להבין את שיטתו, ששלטו בו ידים רבות, מבעל השמועה והכותב הראשון עד המסדרים האחרונים, בו בעת שעוד לא השיגו הדברים על מכנם בשרשם העליון, שכ"א היפך ובלבל בדברים. והנה ברצון עליון ית', זכיתי לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון, שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי בזה לדבר בנפלאות".
תלאות ונדודים רבים ידע בעל הסולם בחייו, אך הוא בגודל דביקותו בבורא העולמים לא נע ולא נד ליבו להפרעות העומדות בדרכו. אחר שנגלו לו השגותיו העצומות בתורת האמת, הפסיק בעל הסולם בעבודת הרבנות בה עסק שעות ספורות ביום, והקדיש את זמנו אך ורק לעיסוק בחכמת הקבלה. בד בבד התקבצו סביבו קבוצה מצומצמת של תלמידים מובחרים.
שינוי והפתעה
בשנת תרע"ט / 1919 עם תום מלחמת העולם הראשונה, החל בעל הסולם לעורר מודעות בין מכריו לכך שיהדות אירופה נמצאת בסכנה. הזהיר רבינו זצ"ל מ"העננים השחורים" שעולים על אירופה. ימי החורף שנת תרפ"א היו ימים קשים לעם ישראל, כאשר החליט בעל הסולם לעזוב את העיר וורשה מקום מגוריו, ולעלות לארץ הקודש. באותם ימים, הזהיר שוב שצפוי להתרחש על יהודי אירופה אסון כבד, ושעם ישראל נדרש לעלות לארץ ישראל הלו היא ארץ הקודש. לא ממניע ציוני אלא בכדי להמנע מאסון, יהודי פשוט שעולה לארץ הקודש. רבינו לא עלה ארצה ביחד עם אף תנועה, אלא הוא ומשפחתו בלבד.
בשנת תרפ"א / 1921 אמר רבינו בעל הסולם לאשתו הרבנית, שחייבים הם לעלות לארץ ישראל, באשר גמר את תיקון נפשו לגמרי, ואם לא יעלו לארץ ישראל, אין לו עוד מה לחפש בעוה"ז ועליו להסתלק מן העולם. כאשר קיבל אישור כניסה לארץ, מיהר לממשו. הם ארזו בבהילות את חפציהם, הוא לא התחשב בכך שרעייתו עמדה בימי הריונה האחרונים. וכך, בחיפזון עזב את פולין,  ומרוב חפזון השאירו כמה מילדיהם בוורשא, והילדים הצטרפו אליהם אח"כ.
בסוכות תרפ"ב / 1922 לאחר טלטולים רבים הגיע בעל הסולם עם כל בני משפחתו לנמל יפו, ומשם עלה מידית לירושלים עיר הקודש, והתיישב ברובע היהודי שבעיר העתיקה. כשבלבו  ההחלטה להסתיר את זהותו ולהתפרנס מיגיע כפיו, ניסה להתפרנס מישלוחי יד שונים, וכל זה בכדי לא להשתמש בכתרה של תורה. אולם יהודים שהגיעו מפולין הכירוהו כדיין וכמורה צדק, וברצון עליון נתגלתה אישיותו עד מהרה ויצא שמו הטוב ברבים, ובמהרה נתגלתה גדלותו, וידיעתו הכבירה בכל מקצועות התורה, ועל כולם ידיעתו המבהילה בחכמת קבלה. הוא החל ללמד בישיבת חיי עולם, ליד ככר השבת, שם קיבל לירה אחת לו ולבני ביתו. סכום זה הספיק אך בקושי ללחם ושמן ולעיתים למעט ירקות. במהלך הזמן ייסד שיעור קבוע מביתו של לימוד הזוהר הקדוש ולעיתים בספר עץ החיים.
מיד נתקבצו סביבו אנשים בעלי שיעור קומה רוחני, מיקירי ירושלים דאז. ונתקשרו עמו בעבותות הערצה והערכה, נתמנה כרב המקום ומורה צדק ע"י הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל אחד מכינוייו של הרב זוננפלד את בעל הסולם היה: "הכהן הגדול בלימוד הקבלה". וכן כתב הרב זוננפלד בהסכמתו לספריו של בעל הסולם: "…מאז בואו לקבוע דירתו בעיר קדשינו עד עתה לא זזתי מחבבו עד שהוקרתיו לאח ואחות וצחצחות כי אמר לחכמה אחותי את"
לאחר מספר חודשי לימוד, הבינו תלמידיו שמדובר באיש אלוקים קדוש. הם הגיעו אליו במסירות נפש בכל יום בשעה אחת, אחר חצות ולמדו עד אור הבוקר. תלמידיו הלכו אחריו במסירות נפש. ואפילו בתקופות שהדרך מירושלים לגבעת שאול הייתה מסוכנת בגלל הערבים. הם הגיעו לשיעורים בלילות הקשים ובימי החורף תחת סערות וגשמים, רק כדי לשהות במחיצתו ולשמוע את דבריו הקדושים. תלמידיו המסורים היו צועדים לילה לילה, מרחק שעה הליכה מהרובע היהודי ועד גבעת שאול. הוא הקפיד לבל יאחרו, והתנה עימם תנאים שיבטיחו את נכונותם להקריב את עצמם ביגיעה בעבודת ה', והם מצידם התמסרו לכל דרישותיו. התלמידים שראו בבעל הסולם לא רק כרב ומורה בתורת האמת, כי אם אדמו"ר לכל דבר ואיש אלוקים קדוש. מהם שפוטרו מעבודתם ובאו עד פת לחם ממש, מהם שנודו מבני משפחתם. אולם כולם התאמצו בחיבור סביב רבם.
הבולטים שבתלמידיו היו: בנו, כ"ק אדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג. גיסו, הרב יהודה הרש ברנדויין, הרב משה יאיר ווינשטוק, הרב דוד מינצברג, הרב משה ברוך למברגר והרב יצחק אגסי, זצ"ל.
התגורר ביפו כשבאותם שנים עמל רבינו זצ"ל על חיבוריו לכתבי האר"י  מדהים הדבר, כי את כל ספריו וחיבוריו הדורשים יישוב הדעת מוחלט, חיבר בעל הסולם תוך תנאי נדודים. במשך יותר משלושים שנותיו של בעל הסולם בארץ ישראל, לא היה מנוח לכף רגליו, הוא עבר מדירה שכורה אחת לדירה אחרת מידי תקופה, בירושלים, בבני ברק (שם נוצר קשר מיוחד בינו לבעל החזון-איש), בתל אביב וביפו, וחוזר חלילה, מתוך תנאי עוני ודלות, ובהמשך, תוך כדי ייסורים ומחלות..
מלאכת הכתיבה
בשנת תרפ"ו (1926)  נסע רבינו בעל הסולם ללונדון, ושם כתב את חיבוריו הנפלאים: פנים מאירות, ופנים מסבירות על ספר עץ חיים. וכעדותו של יהודי שזכה שם לשמשו, שאמר שמראהו כמלאך ה' צבאות, והיה יושב בחדרו שקוע ללא הפסק בכתיבה, כותב מידי יום שמונה עשרה שעות ויותר, כשהוא פרוש מכל עניני העולם ממש. בלונדון שהה רבינו זצ"ל עד לשנת תרפ"ח ואז שב לארץ ישראל. הפירוש נדפס בארץ וצורפו לו הסכמותיהם של ראש המקובלים הספרדים רבי חיים שאול הכהן דוויק, רבי יוסף חיים זוננפלד, ורבי אברהם יצחק הכהן קוק היה זה חידוש גדול בעולם הקבלה, דעד אז לא נתפרסם על הספר "עץ חיים" פירוש כה שיטתי, המציג שיטה בעלת עקרונות וחוקיות נפלאים ובהירים.
בשנת תרצ"ב עבר רבינו זצ"ל לגור בעיר בני ברק ושם הקים את בית מדרשו. בבני ברק הקים רבינו גם מאפית מצות שכל גדולי העיר היו באים אליה, וכן שם גם נוצר קשר מיוחד בינו לבין בעל החזון-איש. לאחר מכן עבר לגור חזרה לי-ם בשכונת הבוכרים. שכהבעת הערכה לו ולפועליו הנציחו רחוב על שמו וזכרו. ולאחר תקופה עבר רבינו זצ"ל לגור בתל אביב אשר שם התגורר עד יום פטירתו.
מאוחר יותר, החל בעל הסולם בכתיבת פירוש מקיף ונגיש יותר על כתבי האר"י "תלמוד עשר הספירות", עליו שקד בין השנים תרצ"ג – תרצ"ז (1932/3-1936/7). המצב הכלכלי לא איפשר להדפיסו, והוא הוקלד במכונת כתיבה ושוכפל (סטנסיל) במספר עותקים מצומצם לתלמידים. (יצוין, כי הרב שלמה יוסף זווין ז"ל, עורך האנציקלופדיה התלמודית, העריך כי בכתיבת ספר כה מורכב זה, השתתפו צוות עורכים של 25 איש. הוא סירב להאמין, כי הספר נכתב על ידי אדם אחד בלבד תוך תקופת נדודים). בסיימו לכתוב את "תלמוד עשר הספירות" החל בכתיבת "בית שער הכוונות" עם פירוש "אור פשוט". בהקשר לכך, בסעודת ראש חודש תמוז אמר לרבי ברוך שלום, בנו, כך: הדבקות בספרים אמיתיים פועלת על האדם ומביאה לו את הרצונות והכוחות, אשר היו למחברי הספרים. מטרת הלימוד איננה הידע, אלא הידע הוא אמצעי להביא רצון דקדושה, היינו רצון להשפיע, בלב האדם. וזה כל האדם וזה המודד של קומת האדם."
בשנת תש"ג (1943) החל בעל הסולם בחיבורו הענק: פירוש "הסולם" על ספר הזוהר הקדוש. על אף ולמרות דלקת פרקים שהסבה לו יסורים קשים, הוא הקדיש את כל יומו לכתיבת פירוש זה, וכתב מעל שמונה עשרה שעות ביממה. הוא אמר אז, שע"י הפירוש הזה יוכלו ללמוד את הזהר כפי שלומדים חומש עם רש"י. עוד אמר – שמאה וחמישים שנה לאחר חיבור פירוש "הסולם" ילמדוהו ילדים בתלמודי תורה. רבינו ראה בו את תמצית מפעל חייו, הוא ראה בכתיבת הפירוש שיביא ללימוד ספר הזוהר תרופה למצב הקשה של כלל ישראל, ככתוב בזוהר הקדוש להדיא:
אמר משה רבינו לרבי שמעון בר יוחאי:
"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג) בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר. ואילין לא צריך נסיון, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזוהר, יפקון מן גלותא ברחמים.
תרגום: והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע (דניאל יב, ג), בחיבור זה שלך, שהוא ספר הזוהר… באלה לא צריך נסיון [רצונו לומר: כי הלומד בספר הזוהר לא יסבול חבלי משיח, כי לא יהיה לא נסיון קשה], משום שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים, שהוא ספר הזוהר הזה, על ידו יצאו מן הגלות ברחמים. (פרשת נשא בהסולם, רעיא מהימנא, עמ' כ"ו, אות צ'. ובזוהר מחולק קכ"ד:)
וכך כתב אודות ביאורו זה: "וקראתי הביאור בשם 'הסולם', להורות שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא 'סולם' לעלות בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו, כי אם תנוח במדרגות הסולם ולא תיכנס אל העליה, אז לא תושלם כוונתך. כן הדבר בביאור שלי על הזהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזהר גופו, כי רק אז תושלם כוונתי בביאורי זה"
בעל הסולם סירב להתחיל בכתיבת כרך נוסף בטרם יודפס הקודם לו, מתוך חשש, שאם ימשיך בכתיבה – יתרפו התלמידים במלאכת ההדפסה על כל קשייה. רק את שני הכרכים האחרונים כתב בזה אחר זה – ביודעו כי כבר הגיעה עיתו – והם הודפסו אחר הסתלקותו. לסיום כתיבת פירוש לכל כרך מהזוהר, ערך בעל הסולם סעודה משופעת בכל טוב והשמחה נהרה. לבנו, הרב"ש, אמר שאת ההקדמות לספריו כתב בצורה כזו שתראינה פשוטות מבחוץ וזאת בכוונה תחילה, בכדי שרק מי שראוי, יראה את העומק האמיתי המונח שם. מימון ההדפסה של פירוש 'הסולם' נעשה ע"י תלמידי רבינו במסירות נפש, כי הימים היו ימים קשים, ימי השואה באירופה, ימי השילטון הבריטי בארץ ישראל, ימי מלחמת העצמאות, בימים ההם לא היה מה לאכול, ובכל זאת השיגו תלמידי רבינו כספים, ע"י שמכרו את כל אשר להם, וע"י שלוו הלוואות ענק. בשנת תש"ו לקה רבינו בעל הסולם בשני התקפי לב קשים מאד, אבל הוא לא הרפה מעבודתו החשובה. הוא אמר אז שיסיים את עבודתו ויהי מה. המתבונן ביצירה זו עומד משתומם נכח תופעה על אנושית זו. קשיים רבים עמדו בדרכו כשגם העניות שבתה בתקופה ההיא בביתו של רבינו זצ"ל אך למרות כל זאת ולמרות היוקר הרב שהיה כרוך בהדפסת ספרים עמד במשימתו הקשה והקדושה.
כעשר שנים עמל ויגל רבינו על יצרתו זו פירוש הסולם על ספר הזוהר הקדוש עד שבשנת תשי"ג (1953) נפתחו השערים והסתיימה המלאכה, כאשר חתם "בעל הסולם" זצ"ל את כתיבת פירוש "הסולם" על הזוהר הקדוש. החיבור נפרס על עשרים ואחד כרכים, השמחה היתה עצומה אין לשער ואין לתאר. ובאותה השנה ערך בעל הסולם במירון על יד קברו של הרשב"י זיע"א סעודת סיום והודיה, בל"ג בעומר תשי"ג (3/5/1953). רקדו ופזזו לכבודה של תורה עם הספרים בידים. שמחה זו נשמכה במשך שבוע ימים בסעודות מצוה שערך ריבנו זצ"ל ידי ערב בביתו. לאחר מכן כתב את פירושו על ה"זוהר חדש".
פועלו והסתלקותו
בה' באייר תש"ח (1948) כאשר הוכרז על כינונה של מדינת ישראל, באו לבשר על כך לבעל הסולם, וסיפר בנו אדמו"ר הרב"ש שמעולם לא ראו על פניו איזה מבע חיצוני של התרגשות, כי הסתיר הכל פנימה. אולם כאשר בישרו לו על ההכרזה ניכרה התרגשות גדולה מאד על פניו הקדושות, ואמר: "אכן הרגשתי הרגשה של יום טוב, זוהי אתחלתא דגאולתא (תחילת הגאולה), ואין ספק אשר כינונה של המדינה לא יתבטל עוד לעולם ועד"
עוד אמר בעל הסולם: ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. ופירוש הדבר: אשר למרות שמצד נתינת הקב"ה, אזי יש כאן ודאי הוכחה גדולה בפועל לאהבתו אותנו, כי לאחר אלפיים שנות גלות החזירנו לארץ מכורתינו ונתנה לנו. מ"מ בכדי שאנו נקבלה לידינו הרי אנו צריכים לעמול קשה לתיקון עצמינו. א) מפני שאין עצמאות מדינית ללא עצמאות כלכלית, וזו לא תיתכן אא"כ יקבל עליו הציבור את העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". ב) כל זמן שהרוחות הנושבות בארצינו הן רוחות של אומות העולם, הרי מן הצד הפנימי, אין כאן כלל עם ישראלי שיקבל את הארץ הזאת, אלא עם נוכרי בלבד. ואת אותו הכלל אמר גם לגבי הגילוי הגדול של פירוש "הסולם", דזוהי ודאי נתינה נפלאה מצד השי"ת, אבל עד שאנו נשכיל לקבל מתנה זו יעבור זמן, כי אנו צריכים לקדש ולטהר את עצמינו, בכדי שנהיה ראויים לגילויים הגדולים הללו.
רבינו בעל הסולם נפגש עם מנהיגי הציבור דאז, בין השאר נפגש מספר פעמים עם דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, עם ברל כצנלסון שהיה ממנהיגי תנועת העבודה, עם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, אשר ביקש להתקבל כתלמיד אצל רבינו ואף ביקש, לחזור בתשובה, אולם נאלץ ליסוע לניתוח בוינה ממנו נפטר, בטרם הספיק לשוב בתשובה שלמה (עפ' הספר 'הסולם' של הרב גוטליב, שם עמ' קפ"א). וכן עם זלמן שזר שהיה נשיא מדינת ישראל. הוא נפגש עם אותם מנהיגים כי רצה לשכנע אותם להנהיג משטר סוציאליסטי, שיהיה על בסיס חוק התורה – "ואהבת לרעך כמוך", כי סבר שאם ענין זה יהיה מסודר על פי חוקי המדינה, יקל אח"כ להעביר את כלל האומה לפסים אמיתיים של אהבת הבורא ג"כ. אולם מאמציו אלו לא נשאו פרי, ואמר כי עדיין אין הזמן מתאים ובשל לכך.
וכן ניתן למצוא כבר את הרעיון החברתי של רבינו בכתבי חז"ל רבים, כגון בעל חובת הלבבות, האברבנאל, רבי אליעזר מווארמס, רבי יהונתן אייבשיץ, היעב"ץ ועוד..
פטירתו
רמזים רבים נתן רבינו זצ"ל בשנתו האחרונה. רבינו אמר לתלמידיו כי בשנה הבאה יישב בסוכה שאותה עין לא ראתה, וכן התבטא כי לתלמידיו לא נותר זמן רב לשמוח עימו, וגם ביקש להקים את הסוכה עוד בטרם יום הכיפור. בעצם יום הכיפורים, שנת תשט"ו ציוה להקדים את התפילה בשעתיים, והתפללו על יד חדרו של רבינו זצ"ל. ב11 בבוקר, ובשעה שהגיע החזן בתפילה לפסוק "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" מסופר שלא יכול היה להמשיך הלאה, ושב על המילים שוב ושוב, עד שנקרא לחדרו של בעל הסולם, אשר שם נודע כי יצאה נשמתו הקדושה והטהורה של הרב, ודבקה בכור מחצבתה, בהיותו בן שישים ותשע בלבד. ובמילים אלו החזיר נשמתו לקונו.
בשעה 11:00 בבוקר עת החזיק בעל התפילה בבית המדרש הצמוד לביתו ברחוב בלפור בתל-אביב באמירת המילים "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", מסופר שלא יכול היה להמשיך הלאה ושב על המילים שוב ושוב, עד שנקרא לחדרו של בעל הסולם, ושם נודע לו כי בעל הסולם השיב את נשמתו למרום.
יחודו – החידוש  בפעולתו הרוחנית של בעל הסולם, היא סלילת דרך רוחנית (סולם רוחני) המאפשרת לכל אדם הרוצה מאד, להתקדם במדרגות הרוחניות. דבר, שבעבר אפשרי היה רק ליחידי סגולה, והתאפשר רק בדורנו המכונה דור אחרון. הסיבות לכך מפורטות בכתבי בעל הסולם, התבוננו וראו בעוצמת הדברים.
 

מצגות על האדמו``ר בעל הסולם נר ישראל זצוק``ל:

תהילים לעלייה לציון

תמונות הרב והחברים מציון בעל הסולם



שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו