סעודת פסח שני – תשע"ו

209


{מבוסס על דברי הרב בסעודה}
פסח שני שמח לכולם
אנחנו רוצים קצת להבין מה עושים כאן
לשם מה ניתן פסח או הזדמנות שניה.
פסח זה כניסה ליהדות
פסח זה יציאה מעבודה זרה.
ישנן ב' דרכים:
הכוח של ההתחברות הנפשית, ההתמזגות להיות אחד עם הדבר, להיות כל כולך מתמזג, משתלב עם הנקודה הפנימית שאני צריך להיות במקום הזה.
ובגלל זה אתה אומר אני לא יכול להיות במקום השפל של התפיסה הגשמית.
 
כאשר אתה לא יכול מתוך השתלבות אתה חייב לעשות את זה דרך הכוח של גבורה.
 
אין אפשרות לא לוותר על עבודה זרה.
או שתעשה בדרך של התחברות כמו אברהם,
או בדרך התגברות כמו יצחק, שאתה מוותר על כל כולך.
זה דרך לא פשוטה פסח שני, פסח שני יותר מתאים לעולם הזה.
 
למדנו בדף היומי, שאומר בעל הסולם שהכוח שהבורא נתן לנו שהוא רצון לקבל, נפסל מלהיות כלי קבלה.
הכלי שמחליף אותו הוא כלי דאור חוזר.
מה זה הקליפות? שלא רוצה ללכת בכלי דאור חוזר, אלא ברצון לקבל לעצמו.
רק הכלי דאור חוזר מחבר לבורא.
הבריחה מהקשר האמיתי לבורא נקראת מוות, קליפות.
מה ממית את האדם?
שהוא לא נאמן לעצמו, למחשבות לרגשות למהוויים הפנימיים שלו.
הדבר שחוסם אותו, זה אותו אל זר שנקרא מה יאמרו.
אבל לא רק, מה עוד? למשל העצלות.
 
לעיתים כאשר האדם צריך לפגוש את האני האמיתי שלו, הוא מעדיף לשחק משחקים.
היכולת של האדם להיות פשוט, זה מפחיד מאוד..
כשאנו משחקים יותר מידי ואנו רוצים להראות משהו כדי שהשני יראה; אנו יוצרים שקר פנימי.
 
איך אדם רוצה שיאהבו אותו על מה שהוא לא?
ואם השני לא יאהב אותו על מה שהוא מציג את עצמו, הוא עוד כועס עליו שהוא לא מקבל תשקר שלו.
אם אני לא יודע, מה יותר פשוט מלומר אני לא יודע? למה לשחק משחק?
מה יותר פשוט מלאמר לא?
 
יש דברים משמעותיים בחיים שלנו, שכאשר נהיה פשוטים ונאמין אחד לשני נוכל ליצור נקודה של קשר ממקום אמיתי.
אבל לצורך זה צריך ברית.
שכל אחד יכול לקבל את השני בלי לעשות עליו ביקורת יותר מידי.
 
מותר לא לא לרצות.
אני לא אומר לא להתחשב, לא לוותר, ולהיות מנומס וכו..
אלא אני מדבר על כך שהאדם יכול לחדור לנקודה הפנימית שלו, ולראות מה יש שמה באמת.
 
למדנו שמה שמאפשר את הירידה ללב, זה ע"י שהמוחין עולים למקום גבוה.
האדם מבקש, אני רוצה להבין באמת מה האמת.
אנחנו בד"כ לא רוצים להבין את האמת כי אנו חוששים שנצטרך לפעול אותה.
והנקודה הזאת יכולה להיות לנו בפסח שני נקודה משמעותית.
היכולת שלנו לחדש את הברית בלי פחד.
גאווה בדרך, לא גאווה מזויפת, גאווה במי שאתה.
אתה מחשיב את זה שאתה חומר גלם כזה, ואתה מוכן לעבוד איתו.
 
לא תמיד צריך להראות כל דבר לכל אחד, אבל במקום שאתה צריך לבנות אהבה, אל תזייף.
אם אתה רוצה להיות נאמן עם חברייך נאמן עם האמת, אז אתה צריך להיות פשוט!
חברך יקבל אותך הרבה יותר אם תהיה פשוט.
 
היום קיבלנו דוגמא מהחבר שאמר בצורה אמיתית ופשוטה..
תראו כמה אהבנו אותו עם המקום הכל כך אמיתי.
יכל להגיד הרבה יותר מלומד אנליטי מסודר וכו, ויכול להיות שזה היה לספר יותר טוב..
אבל מה הרגשנו? אמת, פשטות.
הנקודה היא האם אנו יכולים להיות ככה?
צריכים להשתדל.
 
זה משחרר הרבה עול מהכתפיים, הרבה מהגאווה שלנו.
זה מוריד הרבה מהכעסים והתסכולים ונהיים אנשים פשוטים.
עוד נקודה חשובה:
רבי מאיר בעל הנס
יש לי קשר מיוחד איתו שאני לא יודע מה הוא.
אמא שלי מאוד קשורה, והיא תורמת לשמה קבוע.
אמרה יש לי התחייבות, הוא שומר עלייך.
איך? היא אומרת ככה זה. נוסעת מתמידה, כל שנה.
היא אומרת לי, לך יש קשר מאוד חשוב עם רבי מאיר בעל הנס.
שדברי תורה אלו יהיו לבריאותה.
 
סיכום:
פסח שני הוא הזדמנות שנייה שנמצאת איתנו כל הזמן ואומרת לנו אתה צריך לצאת מעבודה זרה או בימין או בשמאל.
בשתי הצורות אתה צריך לצאת מעבודה זרה.
אחת הצורה היא: שהאדם לא נאמן לעצמו, לא נאמן לאמת הפנימית.
במיוחד במקום שהוא צריך לנהל קשרים, שיבוא ממקום אמיתי.
 
כדי לייצר קשרים צריכים להיות משוחררים פתוחים, לבוא מנקודה אמיתית.
בע"ה שנצא ממצרים, נצא מהנקודה של עבודה זרה, ויחד ניקשר לה' יתברך

הרחבה:

פסח שני שמח לכולם.
אנחנו יושבים בסעודת פסח שני ואנחנו רוצים להבין מה אנחנו עושים כאן.
לשם מה ניתן פסח, או הזדמנות שניה?
פסח זה כניסה ליהדות. פסח זה יציאה מעבודה זרה.
ישנן ב' דרכים להיכנס ליהדות, להיכנס למקום אמתי שמבקש לצאת מעבודה זרה.
א. יש את הכח של ההתחברות הנפשית, ההתמזגות היכולת להיות אחד עם הדבר, להרגיש אותו, להיות כל כולך מתמזג ומשתלב עם הנקודה הפנימית העצומה שאתה אומר: אני צריך להיות במקום הזה! אתה מרגיש מבפנים בכל ישותך שאתה מחובר עם הנקודה היהודית שבך, ובגלל זה אתה אומר אני כבר לא יכול להישאר במקום השפל הזה של התפיסה הגשמית, של הרצון לקבל לעצמו.
ב. אבל יש פעמים שאתה לא מסוגל ללכת בדרך הזאת כי אתה מת. אתה טמא מתים. תכף נסביר מה זה, אבל, כאשר אתה לא יכול מטעם אותה השתלבות, אתה חייב לעשות את זה בכוח של גבורה, כי אין לך אפשרות לא לעשות את המעבר הזה ליהדות. אין אפשרות לא לוותר על עבודה זרה. או שתעשה את זה בדרך הכי טובה שיש שזה בדרך של קו ימין, של אמונה, של התחברות, של אהבה, של אברהם אבינו, או שתלך בדרך של התגברות ותהייה מוכן לעקוד את עצמך כמו יצחק אבינו, ותהיה מוכן ללכת בדרך של מסירות נפש גם כאשר אתה מוותר על כל כולך. בגבורה, כשאתה לא מסכים, כשאתה לא יכול, זו דרך לא פשוטה, פסח שני. פסח שני יותר מתאים לעולם הזה שלנו.
למדנו היום בדף היומי, בתע"ס בעמ' יח' יט' בחלק א', שאומר בעל הסולם בהסתכלות פנימית, שהכלי שנתן לנו הבורא ית' שהוא כלי של רצון לקבל, הוא נפסל מלהיות כלי קבלה. והכלי שמחליף אותו הוא הכלי דהאור חוזר. והרצון לקבל הזה, הוא השורש לכל הקליפות.
מה זה קליפות? זה אותו שורש, אותו רצון של האדם, שלא רוצה ללכת בדרך של הכלי החדש שנוצר – של אור חוזר, ורוצה ללכת רק עם הכלי הזה של הרצון לקבל לעצמו. אבל הכלי הזה הוא בנפרדות מהבורא, ורק הכלי דהאור חוזר, הוא הכלי שמחבר אל הבורא. כאשר אדם הולך עם הכלי הזה של העיגולים כלי שניתן מלמעלה, נוצר מצב שהוא לאט לאט יורד לקליפות והוא מזין את הקליפות כל פעם מחדש.
הבריחה מהקשר האמתי עם הבורא, היא נקראת מוות – היא קליפות ורגליה יורדות מוות.
על הנקודה הזאת, בעיקר, רציתי לדבר בפסח שני. נקודה אחת מני רבות אבל חשובה מאד שהיא היכולת של האדם לא להיות מת!
מה ממית את האדם?
אחד הדברים העיקריים שבגינם האדם מת זה מכיוון שהוא לא נאמן לעצמו. הוא לא נאמן למחשבות שלו, לרגשות שלו, למאווים האמתיים שלו, לתודעה הפנימית שלו. משהו חוסם אותה. הדבר העיקרי שחוסם אותה, זה אותו אל זר שנקרא "מה יאמרו?" אבל לא רק! יש עוד דברים שמניעים את האדם. למשל: העצלות. לעיתים כאשר האדם צריך לפגוש את האני האמתי שלו ולהסכים איתו, זה מצריך ממנו עבודה, וקשה לו עם העבודה הזאת. אז הוא מעדיף לשחק משחק כאילו הוא אדם אחר, גם בעיני עצמו, לא רק בעיני הזולת, והוא מחשיב את עצמו כדבר שהוא לא הוא. היכולת להיות אדם פשוט בלי תסבכים בלי פוליטיקה, להיות פשוט אתה, זה מפחיד מאד. לומר את האני האמיתי שלך. כשאנחנו משחקים יותר מדי ורוצים להראות משהו כדי שהשני יראה אותנו ככזה ולא כאחר, אז אנחנו יוצרים שקר פנימי. איך יכול להיות שאדם רוצה שיאהבו אותו על מה שהוא לא? איך זה יכול להיות שהוא מוכן לשקר באופן כזה? איזו מי עבודה זרה זו שהוא רוצה שהשני יסכים לשקר שלו ואם השני לא יאהב אותו על מה שהוא רוצה להציג את עצמו, אז הוא גם יכעס עליו שהוא לא אוהב אותו על מה שהוא משקר לו. איך יכול להיות כזה דבר?
זה מכיוון שאנחנו לא נאמנים לעצמנו. אבל אם נהיה נאמנים לעצמנו לא נפחד משום דבר שיקרה מחוצה לנו אם הנאמנות הזאת מופגנת החוצה. אם אני לא יודע משהו מה יותר פשוט מלהגיד אני לא יודע. למה אני צריך לשחק משחק ולהראות כאילו אני יודע מאיזו שהיא נקודה אחרת. מה יותר פשוט מלומר לחברי שאומר לי "אתה רוצה ללמוד איתי?" ואני אומר לו "לא, איתך אני לא רוצה ללמוד". מה יעזור אם אני אשקר ובסוף אני אלמד את עצמי לא להיות אני.
יש דברים הרבה יותר משמעותיים בחיים שלנו, שאנחנו חיים במאין עלטה כזאת. וכאשר נהיה פשוטים אחד לשני, גם נאמין אחד לשני ונוכל ליצור מבפנים נקודה של קשר מאותו מקום אמתי. אבל לצורך זה צריך ברית. לצורך זה צריך הסכמה של שניים. לא תמיד אבל כשיש הסכמה של שניים שאחד יכול לקבל את השני בלי לעשות עליו ביקורת יותר מדי. אם הוא אומר לך אני לא רוצה ללמוד איתך, ואתה מוכן לקבל את זה שהוא לא רוצה ללמוד איתך, זה בסדר, אתה לא שופט אותו על זה שהוא בן אדם רע. מותר לו לא לרצות, כמו שאתה מכיר בעצמך שלפעמים אתה לא רוצה, ומה זה עוזר אתה משקר ואתה אומר אני כן רוצה ואני לא אומר לא לוותר ואני לא אומר לא להתחשב, ולא להיות מנומס ואני לא מדבר על הפראות החברתית הזאת שכל בן אדם אומר הכל בפרצוף כאילו הכל משוחרר, לא על זה אני מדבר על כך שאדם יכול לחדור לנקודה הפנימית שלו ולראות מה יש שם.
על זה למדנו היום בדף היומי בזוהר, על ע"ב שמות. למדנו שמה שמאפשר את הירידה ללב של אותו כח רוחני, זה ע"י כך שהמוחין של האדם עצמו עולים למקום גבוה, דהיינו לנשמה הפנימית שלו, שאדם מבקש, אני באמת רוצה להבין מה היא האמת, בלי כל התסבוכת שיש בתוכי. אני רוצה לשים אותה בצד. באמת להבין את האמת. אנחנו הרבה פעמים לא רוצים להבין, כי אנחנו חוששים שאם נבין נצטרך לפעול אותה. האם לחברינו, לאישה שלנו, האשה לנו, אנחנו יכולים להגיד את האמת או שאנחנו? חוששים אולי הצד השני לא יקבל את זה כראוי. האם הצד השני אומר לנו את האמת? האם האהבה יכולה להבנות עם הבורא ית' לא מתוך זה שנדבר אליו, לא מתוך משחק: הקדוש ברוך הוא אני אוהב אותך, להגיד לו הקב"ה אני אגיד לך את האמת, אני לא רואה אותך, קשה לי איתך. לראות אם אני באמת יכול להיות אותנטי עם עצמי כשאני מדבר איתו לבד בלי שאף אחד שומע, אם אנחנו לא מגיעים לנקודה הזאת, אז אנחנו לא יכולים להיות אמתיים,
הנקודה הזאת יכולה להיות לנו בפסח שני מאד משמעותית. היכולת לבוא ולחדש את הברית עם הנאמנות האישית שלנו עם היכולת שלנו לגלות את עצמינו החוצה בלי פחד. אם ישאלו אותך אם אתה דתי, ואתה בחברה חילונית, אל תתבייש. אני מדבר על נקודות הגאווה בדרך. לא גאווה מזויפת. גאווה במי שאתה, הגאווה היא אומרת שאתה מחשיב את המקום הזה שלך גם אם אתה חומר גולם לא מעוצב. אתה מחשיב את זה שאתה מכיר את זה שאתה חומר גלם כזה, ואתה מוכן לבנות את עצמך. זה לא אומר שאתה לא טוב. זה אומר שאתה מכיר את מקומך. לא תמיד צריך להראות כל דבר לכל אחד, אבל במקום שאתה רוצה לייצר אהבה, אל תזייף, כי אם שם אתה מזייף, זה בסוף מתגלה. וכשזה מתגלה, מתגלה חוסר נאמנות גם החוצה וגם לך עצמך.
אם אתה רוצה להיות נאמן עם חבריך, נאמן עם הבורא, אז אתה צריך להיות אדם פשוט. בלי יותר מדי מסכים שמסתירים את האמת, והגאווה מפריעה לנו בדרך הזאת. כאשר אדם מבקש בצורה אמיתית את הנקודה הפנימית שלו, כשהוא מעלה ביקוש כשהוא רואה כאוס בחיים, רואה גם מימין וגם משמאל, צד אחד טוב וצד אחד רע, ובאמת מבקש לדעת איך זה משתלב, כי זה ברור שהבורא אמתי. אם הוא משתדל ומבקש את הנקודה הפנימית הזאת, ומתחייב לחיות אותה, אז זה יעזור לו להביא ללב את הנקודה האמתית הזאת ולהפגין החוצה את הפשטות הזאת. זה אני! זה אני!
האם אנחנו באמת יכולים להיות ככה, כנים? צריכים להשתדל! אני יודע שזה קשה, אבל אנחנו צריכים לראות שצריכה להיות לנו נקודת שאיפה למקום הזה, זה משחרר הרבה הרבה עול מהכתפיים. הרבה מהגאווה שלנו שנמצאת לנו על הכתפיים כדי לשחק משחק אחר. יכולה לרדת, ואנחנו יכולים להיות הרבה יותר משוחררים, ולחיות את מי שאנחנו. זה מוריד הרבה מאד מהכעסים ומהתסכולים, ונהיים אנשים פשוטים, ומי שלא מקבל את זה, זה גם בסדר. זה אני, רוצים טוב. לא רוצים, אין לי מה לעשות. לשקר אתכם זה לא יעזור לי. כי לאט לאט אני רואה שגם אני משקר את עצמי.
בואו נסכם את הדברים:
פסח שני הוא הזדמנות שניה שנמצאת איתנו כל הזמן, שאומרת לנו – אתה צריך לצאת מעבודה זרה, או בקו ימין או בקו שמאל, או באמונה והשתלבות כי אתה מרגיש כך מבפנים או בהתגברות גם אם אתה לא רוצה ואתה לא מבין, אתה צריך לעשות את העבודה. בשתי הצורות אתה צריך לצאת מהעבודה הזרה הזו. אחת מהעבודות הזרות שאני רואה, שאדם לא נאמן לעצמו. והוא לא נאמן לאמת הפנימית, הוא גם לא נותן לעצמו לראות אותה, וגם כשהוא רואה אותה, הוא לא מספיק פשוט החוצה ולא מגלה את עצמו באופן פשוט, במיוחד במקומות שצריך לנהל קשרים שיבואו ממקום אמתי. זאת נקודת עבודה זרה שממנה אנחנו רוצים להפטר, כדי ליצור קשרים אמתיים צריכים להיות משוחררים, פתוחים ומכילים אחד את השני כדי שזה יוכל לבוא לידי קיום.
אני מאחל גם לנו כקהילה, שנשתדל להיות אמתיים נבוא מנקודה אמתית ואם למישהו קשה יותר או פחות, גם את זה נקבל, אבל כל אחד שכן יגלה את הנקודה האמתית שלו, לא בחוצפה, לא בהשתלכות, הנה אני יכול להגיד הכל, רק בעדינות נפשית, לומר אותה בצורה אמתית איתה נוכל באמת להתקשר למקום אמתי אוהב יותר, בע"ה, שנצא ממצרים ונצא מהנקודה של עבודה זרה ונתאחד בקשר אמתי יחד ולהשם ית',
ל ח י י ם.