חברים כותבים: פרשת נשא – מהי הבדיקה של האישה בפנימיות האדם?

בס"ד

פרשת נשא תשע"ו

[במדבר פרק ד' פס' כ"א – כ"ג] "וידבר ה' אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון גם הם, לבית אבתם למשפחתם. מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמשים שנה תפקד אותם, כל הבא לצבא צבא לעבד עבדה באהל מועד."

בשבוע שעבר בפרשת במדבר, ראינו שהתורה מונה את שמות הנשיאים, ובפרשתנו, פרשת נשא, אנו קוראים על קורבנותיהם, פרשתנו מאריכה מאוד בתיאור קורבנות הנשיאים. המקום הרחב שהתורה נותנת להם, מעיד על חשיבותם הגדולה של קורבנות אלו.

בהמשך הפרשה –

[במדבר פרד ה' פס' י"א – י"ד] "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה והוא לא נתפשה. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והוא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה."

וממשיכה התורה לתאר את פעולות הכהן.

בהמשך [פס' י"ט – כ"ב] "והשביע אתה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אתך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה. ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אשך. והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן."

כאשר קוראים אנו פסוקים אלו, עלולים לעלות במוחינו מחשבות שכלל אין מדובר עלינו. לכאורה יכול האדם לחשוב, מה הסיפור המוזר שמספרת לנו התורה? האם האדם נענש מיד כאשר נבדק הוא? ננסה בהמשך להתייחס לשאלות אלה. אך ראשית נשאל –

מהי הבדיקה של האשה בפנימיות האדם?

צד האשה שבאדם הוא הרצון לקבל, אשר באופן רגיל קיים באדם בצורתו המקולקלת, דהיינו בצורה האנוכית, רצון לקבל לעצמו, לפרטיותו. במצב זה האדם נמצא בפירוד מן הבורא, ותפקידו בעולמו הוא לתקן את רצונו, בהשוואת צורה עם העליון, בבחינת ההשפעה.

על כך כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –

"רצון האדם נע במדרג מהרגש לשכל. ישנם רצונות רגשיים וישנם שכליים. שכל האדם נחשב, בהיותו נקי, לשופט אמיתי, לא משוחד, לכזה היכול להוביל את הרגש לנקודת אמת, לרגש נכון. זיווג בין הרגש לשכל, הוא המצב בו מאחדים אנו את המצוי והרצוי לדבר אחד. דהיינו, מביא האדם את עצמו לידיעתו. אם שכלו אינו נקי, נגרם הדבר, משום שאף שכלו נתון לרגש קלוקל, לנטיית לב. המצב זה על האדם לנקות שכלו עפ"י דעת חכמים.

בדיקת הרגש של האדם היא בדיקתה של האשה הסוטה. אם כך, נשאלת השאלה, מדוע על האדם להביא את אשתו אל הכהן? עליו להביאה אל השופט, שישפוט אם סטתה אם לאו. אך מלמדת אותנו התורה, שהכהן, בהיותו קו ימין, שהוא מנוקה מאחיזת יצר הרע, הוא היחיד היכול לבדוק את האמת שבאשה. כפי שאומר הזוהר הקדוש – "אלא ודאי רק הכהן ראוי לזה, משום שהוא שושבינה של המטרוניתא, וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל."

בכל מצב שבו נמצא האדם, עליו לבדוק, האם נקודת הרגשתו נתונה היא לטבעו הפרטי, מתוך רצונו לקבלת תענוג. או האם יכול הוא לדחות את קבלת התענוג ולבדוק האם נכון הדבר אם לאו. האם חוקי הבריאה תואמים הם להרגשתו. זאת ניתן לעשות, רק כאשר בודק זאת ממקום טהור, מוך טהרת הלב, מתוך רצון אמיתי. חייב האדם לבצע בדיקה מתוך שכל נקי וזך, ללא נטייה עצמית. השפיטה האמיתית מחוייבת להיות מחוץ לרצון, בכוח הבינה שבתוכו. היות וכאשר יבדוק האדם את עצמו מתוך רצונו, לא יוכל לשפוט כראוי, שהרי ודאי שיהא משוחד בבואו לשפיטה.

כותב הרב"ש זצוק"ל [ספר שמעתי] בשם כ"ק "בעל הסולם" זצוק"ל –

"ועל בחינת מוחא צריך להיות הכנה, באותו עבודה המתיחס לבחינת אמונה. זאת אומרת, שאם הוא מתרשל בעבודת האמונה, הוא נופל למצב, שהוא רוצה רק בחינת ידיעה. שזה קליפה, שהוא נגד השכינה הקדושה. לכן עבודתו הוא להתחזק בכל פעם, לחדש את בחינת מוחא.

וכמו כן בעבודת הליבא: אם הוא מרגיש התרשלות, אזי הוא צריך לחזק את העבודה, המתיחס  לבחינת ליבא, ולעשות פעולות הפכיות. זאת אומרת בחינת סיגופי הגוף, שזהו בחינת ההיפוך מהרצון לקבל.

ההפרש מהתרשלות עבודת מוחא לעבודת ליבא הוא, שיש קליפה רעה נגד בחינת מוחא, שבכוחה להביא אותו לידי מצב של "תוהה על הראשונות". לכן צריך לעשות פעולות הפוכות. היינו בכל שמחדש את בחינת מוחא, שיקבל על עצמו חרטה על העבר וקבלה להבא. והמקור להגורם לזה הוא יכול לקבל  מבחינת הדומם. וענין התלבשות האמונה הוא דבר תמידי ונצחי. לכן תמיד יהיה לו זה לבחינת מדידה אם עבודתו נקיה או לא. כי אין ההתלבשות השכינה מסתלקת, אלא מפגם או במוחא, או בליבא."

כאשר מתגלים באדם הרצונות הרוחניים ומרגיש את ההשתוקקות אליהם, אזי מתחיל הוא את עבודתו הרוחנית. זהו תנאי ראשון לעבודה. לאחר מכן צריך האדם להשוות צורה עם העליון, עם הרצון להשפיע. להכין כלי מזוכך לקבלת האור. זהו תהליך של עבודת נפש תמידית, בכל רגע בחיינו, בו בודקים אנו ונבדקים אנו על פי החוקים הרוחניים הקבועים. על כן עלינו ללמוד את המפה הרוחנית העליונה בכדי שנדע לבדוק עצמינו בצורה אמיתית. עלינו לפעול בתוך עולמינו הגשמי מתוך כוונה לפתח את הנקודה הפנימית שבנו. את עולמינו הרוחני.

מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –

מלמדת אותנו הפרשה, מהי שפיטה אמיתית. השפיטה היא של האשה שבתוכנו. השפיטה צריכה להיות מתוך מוכנות לקבל את הדין בצורה הנחרצת ביותר, עד כדי ויתור על כל האני הקיים, האני המורגש, כדי לקנות אני חדש, אני אמיתי. מלמדת אותנו הפרשה, שההתייחסות לאני הכוזב היא כאל רגש שסטה ממסלול האמת. נקודת האמת בתוכנו, המתבטאת בנקודת ההשפעה, בכהן שבתוכנו, היא זו שבודקת, היות והיא מבטאת נקודה אובייקטיבית מחוץ לעצמנו, היא הקשר בינינו לבין הבורא.

יכול האדם לבחור בדרך של הודאה בטעותו, הודאה במציאותו הכוזבת. אם כך יעשה, יהיה בבחינת מודה ועוזב ירוחם. זו כמובן הדרך המובחרת, אך לא תמיד אפשרית היא.

נתפלל בעזרת ה', שכולנו נגיע לאמת הפנימית, כך שלא נחשוש לבדוק את עצמנו פעם אחר פעם במים המרים, מתוך מוכנות לבטל את כל מה שהבנו וחיינו עד כה. רק מתוך גישת אמת כזו, נוכל באמת לקבל תורה."

אמן.