החברים כותבים: פרשת קרח – מהי מחלוקת בנפש האדם, בעבודת ה'?

בס"ד
פרשת קרח תשע"ו
[במדבר פרק ט"ז פס' א' – ג'] "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם. ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'."
בפרשה זו עוסקים אנו במחלוקת המפורסמת בין קרח ועדתו (וביניהם דתן ואבירם) ובין משה רבינו. טענתו של קרח הייתה: מדוע תתנשאו על קהל ה'? ובאמת מהי ההתנשאות הזו של משה ואהרון? לכאורה, זו היא טענה מוצדקת. ומדוע אם כן חטף קרח עונש כזה קשה?
מפרש רש"י על "ויקח קרח" – "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה, לעורר על הכהנה."
רואים אנו כי מחלוקת זו חמורה היא עד כדי כך, שעליה נאמר בפרקי אבות "איזו היא מחלוקת שאינה לשם שמיים? זו מחלוקת קרח וכל ועדתו."

ואנו נשאל –
מהי מחלוקת בנפש האדם, בעבודת ה'?
כותב בזוהר הקדוש בפרשת קרח [ובהסולם אות ה'] "קורח הלך במחלוקת. מהו מחלוקת, הרחקה ודיחוי הרחקה ודיחוי מלמעלה ומטה. ומי שרוצה לדחות תיקון העולם, יהיה נאבד מכל העולמות. מחלוקת היא הרחקה ודיחוי של השלום ומי שחולק על השלום חולק על שמו הקדוש, משום ששמו הקדוש נקרא קדוש."
פוגשים אנו לא פעם בחיינו, מחלוקות רבות. כוחות הופכיים הפועלים עלינו, אם מצד השכל או מצד הרגש, ומרגישים אנו שאין בכוחנו להכריע, היכן נמצאת האמת, ומה עלינו לעשות?
ובכלל, האם מחלוקות אלו טובות הן, או רעות?

המשנה במסכת אבות [ה' יז']
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים."
מהו השורש למחלוקות המתקיימים בנפשינו?

האדם נברא, רצון לקבל. וככזה נמשכו אל הנברא ב' סוגי המשכות מהבורא ית'. האחת היא בחינת הקבלה שהיא בבחינת חידוש "יש מאין" היות ואין בבורא רצון לקבל. והשניה היא ההשפעה, שהיא בבחינת "יש מיש" ונמשך ישירות מהבורא אל הנברא. וכהתבטאות לב' סוגי המשכות אלו נתהוו בנברא ב' סוגים של כלים, של רצונות. רצון לקבל ורצון להשפיע. ובהכרח כלול הנברא משני סוגי רצונות אלו.

היות וב' רצונות אלו מנוגדים הם בשורשם, קיימת תדיר באדם מחלוקת, איזה משני רצונות אלו יוביל את האדם. האם צד הגוף או צד הנשמה? בעצת מי לשמוע, יצר הטוב או יצר הרע? האם לאפשר לשמאל לשלוט או לימין? המדע או האמונה, עם מי מהם לעבוד? ועוד כהנה וכהנה מחלוקות פנימיות, המעוררות מלחמה בנפש האדם בבואו לעבוד את ה' ית'.
האם נועדנו לחיות תדיר במצב זה, כפי שכתוב בספר שמואל ב' [ב' כ"ו] – "הלנצח תאכל חרב"?

כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"מחלוקת זו יצר הבורא, כדי שהאדם יוכל להגיע לשלמות, שהיא השלום. דהיינו מיזוג ב' הדעות. לקבל בעל מנת להשפיע. זוהי השלמות. אם כל צד ישאר בדעתו לא יהיה שלום."
ושואל – "איך מקרבים את השניים לשלום ביניהם, להיות אחד?
כותב הרב – "התחברות השניים לנושא משותף שלישי, היא המביאה את השלום. האדם, בלוקחו את שני רצונותיו המנוגדים, מחד הרצון לקבל ומאידך הרצון להשפיע ומאחדם, בשאיפה לעשות את רצון הבורא, מחויבים הם להתחבר לאחד, אם כופפים דעתם לדבר שלישי זה. כך כל צד יכול להתכלל מדעתו של האחר."

עוד מלמדינו הרב כלל חשוב ביחס שבין המלחמה והשלום וכך כותב –
"מלחמה היא דבר טוב מאד, כאשר מטרתה היא שלום."
" שלום הוא דבר רע מאד, כאשר מסתיר הוא מלחמה."
"יוצא מכל הנ"ל שהאמצעי בין מלחמה לשלום הוא, מלחמה שמטרתה היא השלום."

עתה נחקור, מה היה חטאו הגדול של קרח ומה צריכים ללמוד אנו מסיפור זה בעבודת ה'?
כלל הפרשה באה ללמדנו על תיקון השמאל שרוצה לפרוץ (הרצון לקבל לעצמו). קורח, כאשר התברר לו שלא יקבל את הכהונה, התעורר בו רצונו הפרטי במידה כזו שלא יכול היה להסכים בדעתו שכך הוא רצון העליון. ופעל כפי שמחייב אותו שכלו הפרטי. כפי שכותב בזוהר [קרח, הסולם אות ד'] "לקח עצה רעה לעצמו". ומלמדינו הזוהר כלל חשוב – "כל הרודף אחר שאינו שלו בורח הוא מפניו, ולא עוד, אלא מה שיש לו נאבד ממנו."

כאשר מתקיימת מחלוקת בנפש האדם, כאשר מרגיש האדם קונפליקט עם המצב בו נמצא, עומדות בפניו ב' אפשרויות התייחסות עיקריות המנוגדות האחת לשנייה. האם לקחת לעצמו עצה המלובשת בתוך הדעת הפרטית המורגשת בו. או לקבל זאת מעל הדעת, הנקרא עצת ה'?
והרי ידוע הוא שרק, "עצת ה' לעולם תעמוד".
על כן עלינו לדעת שהיות ואנו נמצאים בזמן תיקון ועדיין לא הגענו לשלמות הרצויה, עלינו לחזק בתוכינו את הכוח הנפשי הנקרא, "אמונה מעל הדעת", היות וזו דרך האימון הטובה ביותר אשר סידר לנו הבורא ית', בכדי להידבק בו, ולהגיע לשלמות המטרה.

מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"בעזרת ה' נגיע גם למציאות של גמר תיקון בו גם בחינת קורח תתוקן. המחלוקת תתוקן, כך שתהיה לשם שמים. הרצון לקבל יתוקן גם בבחינת לב האבן ובחינת רפ"ח ניצוצין יתחברו יחד עם לב האבן בבחינת ש"כ ניצוצין, שנפלו בשבירת הכלים. וכולם יהיו בע"ה מזוככים מתוך הקליפות בבחינת [ישעיהו כ"ה פס' ח'] "בילע המוות לנצח".
עושה שלום במרומיו – ביראת הרוממות, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו, אמן."