בואי כלה – מטות תשע"ו

שיעור שמע:

בואי כלה – פרשת מטות, תשע"ו
הפרשה מחברת אותנו עם התפיסה של ההבדלה הגמורה בין קודש לחול. גם מצד דברו של האדם, וגם מצד הכלים שבהם הוא משתמש, וגם מצד האנשים שאיתם הוא בא במגע. גם מצד לא יחל דברו, שהאדם צריך לא צריך לעשות את דיבורי הפה שלו לחול, שהם צריכים להיות דבר קדוש, וצריכים להבדיל בין קודש לחול גם בדיבוריו, וכן, צריך להילחם במדין מכיוון שהם מחטיאים את ישראל והם מבחינת הדין.
כאשר לוקחים את הכלים ממדין צריך לטהר אותם כי אי אפשר להשתמש בדברי גוי. וגם כשבאים לארץ ישראל, למקום הקדוש הזה, צריך לעשות את זה במלחמה. כל ענייני הטהרה שיש לנו במטות, זה צד מה שמטה את האדם לצד הקדושה מצד הטומאה.
ההטיה הזאת היא ההטיה של משה רבינו, שהוא צד האמונה, ולמרות שמשה רבינו הוא זה שצריך להטות אותם, והוא אומר להם את החוקים, אנחנו פוגשים שגם אהרון מלמד אותם את דבר השם למשה, ומגדיל להם את הידיעות בטהרת הכלים, מכיוון שמשה כעס עליהם, על כך שהם החיו נקבה, והחיו את הזכרים אבל בעיקר את הנקבות שהם החטיאו את עם ישראל.
אומר רש"י שבגלל כעסו נשתכחה ממנו ההלכה, ומביא עוד מקומות כמו שהיכה על הסלע. לכן אדם צריך לראות שהמקום שמביא לטהרה שמוציא אותנו מהטומאה ומביא אותנו לטהרה, בכל המסגרות שדיברנו, מחייב את האדם לצאת מעבודה זרה, מנקודת הכעס, שהיא בחינת מצרים. הכעס בא דווקא מתפיסה של עבודה זרה, לכן זאת בדיוק נקודת השינוי, כי הכעס הוא מקום של גאווה מאד גדולה של האדם. זה צד הגויים, זה צד מצרים, והיות ואנחנו רוצים לצאת מהתפיסה הזאת אז אנחנו צריכים לבוא למקום החדש הזה שאנחנו מוכנים לוותר על כל מה שנהננו ממנו שנבלע בתוכנו במציאות של עבודה זרה. מה שבא באש בעבודה זרה, צריך להיטהר. הדבר, שמשה רבינו שכח זה דווקא את הגיעול של הכלים. את זה שצריך לטהר אותם במים ,את זה זכר, אבל להגעיל אותם, דהיינו, כדרך בולעו כן פולטו, זה לא אמר.
יש בזה נקודה משמעותית בנפש האדם, שלעיתים אנחנו רוצים לעשות את עבודת ה', אבל אנחנו מתחמקים בכל מיני תירוצים ופתאום אנחנו לא יכולים, ובורחים לאיזו שהיא נקודה פרטית ואומר, זה מכיוון שהאדם כועס.
מה זה הכעס הזה? הכעס זה לא רק שהוא מתרגז וצועק, הכעס שהוא לא יודע להתחבר, שהוא לא יודע לבוא להשתלב, שהוא לא מוכן לוותר על המקום הפרטי שלו ולא יודע לעשות את העבודה.
במקומות הללו שאדם רודף אחרי פרטיותו, במקום הזה הוא עלול לבוא לכעס. הוא עלול לבוא למחשבה שמעוותת את התפיסה הא-לוקית שלו לגמרי, ואז הוא לא יודע איך להיטהר. ואם הוא ינסה להיטהר בדרך הלא נכונה, הלא ראויה, הוא לא יוכל לצאת מתפיסת הגוי שלו, לתפיסת היהודי שלו. כי מה שבא באש התאווה, צריך בתאוות השם לצאת. מה שבא במים צריך להיטהר במים, וכל דבר צריך להיטהר כדרכו. אין אפשרות להתחמק מהעבודה אין אפשרות לעשות הנחות בעבודת השם ובמיוחד במקום הזה של הטהרה.
והיות ואנחנו רואים שהכעס של משה רבינו הסיט אותו מהזיכרון של המקום, אז אנחנו מבינים שעבודה זרה או תפיסה עצמית פרטית לא נותנת לנו את האפשרות להיטהר. ואם נצרף גם את המחשבה של משה רבינו למקום הזה של הטהרה, נבין שיש פה עבודה מאד מאד רצינית של טהרת האדם, שצריך להטות את עצמו למקום הראוי והנכון, הן מצד דבריו, הן מצד מחשבתו, הן מצד כליו, הן מצד האנשים שאיתם הוא בא במגע, הגויים, הן מצד הארץ, הן מצד הבגדים, הן מצד הכלים, בכל הדרכים אדם צריך לראות שהוא נלחם כדי להשיג טהרה, גם אם הוא שייך למקום כמו גד, ראובן וחצי שבט המנשה, שאח"כ הצטרף, (נלמד לפי צמצום ב') גם הם צריכים לצאת חלוצים למלחמת הטהרה נגד צד הגוי שבנו.
אם אדם יבין זה, את המלחמה הזאת לטהרה, הוא יעשה קרבה גדולה בכניסתו למקום הזה שנקרא עבודת הקדושה. אם הוא לא עושה את הטהרה ולא מבין את זאת העבודה הוא יכול ליפול.
לכן, הפרשה הזאת היא פרשה נפלאה שממש יכולה לחבר אותנו בנפש, למעבר הזה מהחול לקודש. מהחילוניות שהיא חול לקדושה שזה עבודת ה'. זה לא תלוי רק בדברים החיצוניים. זה תלוי בעבודה פנימית עמוקה עם הסכמה פנימית למקום הזה.
בע"ה, שנזכה לעשות זה, בשבת הזאת ונתעצם מהכוחות כדי לעשות את זה, נראה קצת בכתבי האר"י בע"ה, איך וכיצד לעשות את זה העבודה עד שנגיע בע"ה ללבושי החשמל.
ל ח י י ם

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו