פרשת מסעי תשע"ו – מהי אחריות אישית של האדם, בעבודת ה'?

בס"ד

פרשת מסעי תשע"ו

[במדבר פרק ל"ג פס' א' – ה'] "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם, ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם. ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ויסעו בני ישראל מרעמסס, ויחנו בסכת."

 

פרשת מסעי, מסיימת את ספר במדבר ועוסקת היא, במסעותיהם של בני ישראל, מיציאתם ממצרים ועד הגעתם לירדן ירחו לפני כניסתם לארץ ישראל.

מסעות אלה המסופרים לנו בתורה, באים ללמד אותנו את מסעיו של האדם בחייו.

האדם יוצא מנקודת המוצא שלו אל מסע חייו.

והיות וברור לנו שתורתינו הקדושה, מתארת לנו סדר נפשי מדויק, אשר אנו מחויבים לעבור, מתוך שותפות מלאה עם הבורא ית', בכדי להגיע לשלמות הרצויה. על כן נבוא לחקור – מה תפקידנו במארג האין סופי המשתלשל ממעלה למטה מאת הבורא ית'.

 

ובעיקר נשאל –

מהי אחריות אישית של האדם, בעבודת ה'?

 

פעמים רבות אנו רואים כאשר באים לפעול את אשר אנו מאמינים שנכון לעשות, קמים כנגדנו מחשבות, ובעיקר מעכבים נפשיים, אשר מנסים להניא אותנו ללכת בדרך האמת. מצד אחד רואים אנו שקיים בנו באופן טבעי הרצון לתנועה התפתחותית. ומצד שני מרגישים אנו שאנו נשלטים על ידי כוחות נפש שליליים, אשר לכאורה מונעים מאיתנו את לקיחת האחריות על התנועה הנדרשת.

 

או אז על האדם לשאול את עצמו – מי אשם במצבי?

 

כותב על כך הרב אדם סיני שליט"א בספרו –

 

"היות האדם נתון לסד אנכיותו, מגלה הוא בתוכו את רצונו העז, שהסביבה תשתנה כל העת עבורו.

האנוכיות המפעמת בקרבו, מבקשת הנאה. נטילת האחריות האישית על הצורך בפעולה, מותירה את האדם לעיתים במצב של חוסר חיות, היות והאדם נהנה להצליח, קשה לו לאדם, לוותר על היותו מצליח.

באדם טבוע הרצון לגדילה. היא בחינת הצומח שבתוכו. מאז היותו ילד קטן, מפעם בו הכוח הצמחי שבו, להיות גדול, בכל מה שמונח לפניו.

קיימת תכונה נוספת של האדם, רצונו במנוחה. מדרגת הדומם שבתוכו.

האדם מעדיף לעשות כמה שפחות מאמץ. להיות מוצלח, דורש מאמץ. האדם הנעלה מוכן להתאמץ, כדי להיות מוצלח. מוכן לכפוף את הדומם שבתוכו לצומח שבתוכו.

היות וכך נמדד האדם, לא רק בהצלחתו, אלא גם ביכולת שלו לוותר על העצלות שבו, כדי להגיע לגדילה.

 

מה כל זה נוגע ללימוד התורה?

הדרך ללמוד את התורה היא לראות את משימותינו בתוך התורה. לחפש בלימוד, מה מציבה לנו התורה. צריכים אנו להסתכל מתוך אחריות אישית של יוצרים. של בני אדם בעלי יכולת ביצוע. ללמוד מתוך השתוקקות לדעת, מה עוד עלי לעשות. עליי לכוון לכך, שמטרת השינוי היא בנפש פנימה, בתפיסת הבורא שבי." [עכ"ל]

 

לפיכך, היות ומטרת הבריאה, שהיא להיטיב לנבראים, חייבת היא להתקיים. והיות האדם צריך להיות שותף מצדו ולהשוות צורה עם הבורא ית'. על כן אם נשים ליבנו לפנימיות הדברים המרומזים בתורה הקדושה. נוכל בדרך זו לקצר את זמן הגאולה, לחסוך מעצמנו ייסורים מיותרים ולקיים את חלקנו.

בפרשת השבוע יכולים אנו לראות, הכרה עמוקה של האני האמיתי שבאדם. סדר מופלא של עבודת האדם בבואו לקיים את הרצון הנשמתי שבתוכו, את רצונו לפתח את הצד הרוחני המפעם בו, דרך כלים נפשיים המוצבים מול עיני כל אחד מישראל, אם רק ירצה בכך.

 

אחד הדברים הבולטים בתחילת הפרשה הוא עניין שינוי הלשון, שפעם כתוב מוצאיהם ואח"כ מסעיהם, ופעם מסעיהם מקודם ואח"כ מוצאיהם.

 

מה באים ללמדנו ב' הסדרים הללו?

כותב על כך הרב"ש זצוק"ל בספרו על התורה –

 

"עניין יציאה היינו יציאה מהיכל המלך. היינו שמרגיש בחינת חסרון במדרגה זו, לכן יש לו ההכרח לנסוע למקום אחר שיש שם יותר שלמות. נמצא שהיציאה היא הגורם לנסיעה, כי לולא זאת לא היה עושה תנועה ממקום למקום. נמצא שמקודם מרגיש את החסרון, ואח"כ הוא עושה את הנסיעה. לכן כתוב מקודם: "מוצאיהם – למסעיהם".

ויש לפעמים, שאין האדם מרגיש שום חסרון במדרגתו שבה הוא נמצא, ומכל מקום הוא מוכרח לעשות נסיעה, אלא אח"כ בעת הנסיעה יש לו ההיכר שמצבו הקודם היה חסרון. לכן כתוב: "ואלה מסעיהם – למוצאיהם", היינו שהמסע היה צריך להיות מקודם, ואח"כ ההרגש של החיסרון." [עכ"ל]

 

רעיון מופלא מראה לנו כאן הרב"ש. שהמסע הרוחני אשר צריך לעבור האדם בחייו הרוחניים, מחויב הוא.

יכול האדם מתוך אמונת חכמים, לבחור לנסוע בדרך המובילה לאהבת ה', זאת אומרת שקובע בליבו חסרון לדבר. במידה ואין האדם מרגיש חסרון מצד עצמו, יקרה הדבר על פי ה', והאדם יחל את מסעו הקבוע לו בכדי להביאו למטרה, לאהבת ה'.

 

כל אחת מנקודות החנייה המופיעות בפרשה, באה להורות לנו על סדר עבודה המבוסס על כוחות הנפש הטבועים באדם, מעצם בריאתו.

כאשר האדם מואס בחייו בצורתם הגשמית, רוצה הוא לצאת משליטת מצרים, מהצורה האנוכית הקיימת בו.

מוכן הוא לעזוב את רצונו לעוצמה הגשמית, מוכן הוא לוותר על פרטיותו. אז מתחיל האדם את מסעו.

אחת השאלות הראשונות שעולות באדם, היא – מדוע הבורא נסתר ממני?  מדוע אינו מתראה אלי?

האדם מרגיש שמוכן לעשות כל אשר הבורא יבקש ממנו, אם רק יאמר לו זאת מפורשות.

התשובה לכך היא אחת – הבורא רוצה שנאהב אותו מתוך אמונה!

לכן נקודת החנייה ההתחלתית של האדם במסעו, הינה, "סכות". סוכה היא נקודת אמונה, והיא גם נקראת, "צילה דמיהמנותא", צל האמונה.

ללא נקודת אחיזה מחויבת זו, של אמונה, אין האדם יכול להמשיך במסעו. ועוד, שעלינו לחזקה בכל אחד מהמצבים המתראים לנו ובכל המקרים שנפגוש במסע מופלא זה.

 

עלינו רק לשנס מותניים, לקחת אחריות אישית על חיינו, ולהיות מוכנים ללכת באמונה שלמה, בדרך אשר יורה לנו הבורא ית', בכדי לקיים את חלקנו בשותפות הנדרשת לשלמות הרצויה.

 

 

מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –

 

"אל תחכו חברים יקרים, שמלכות שמים תכריח אותנו לפעולה. מלכות שמים רחמנית דיה, כדי להיות אכזרית במלוא מאודה.

התרוץ אין לי די כוחות, אף הוא מוכיח את חוסר אמונתנו בבורא עולם, שיודע היטב את הכוחות הדרושים והראויים כדי שנעשה את הפעולה הנצרכת, שהיא המסע לדבקות בה'.

מאחל אני לכולנו לעשות את מ"ב המסעות הנפשיים, כיחידים בתוך קבוצה, עד להגעה לדבקות בבורא עולם, כולנו יחד וכל אחד כפרט לטובת הכלל."

 

אמן.

 

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו