בואי כלה – כי תצא תשע"ו

118

בואי כלה, פרשת כי תצא, תשע"ו
כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' בידך.
אומר רש"י במלחמת הרשות הכתוב מדבר.
מלחמת הרשות היא מלחמה על הכוונה. ונשאלת השאלה, איך האדם עושה מלחמה על הכוונה? כי הרי הוא אומר: אני ראיתי בשביה, דהיינו ברצון, איזה שהוא דבר יפה, אבל, אני לא יודע לחבר אותו.
איך אני עושה? האדם צריך לדעת שמקור כל התענוגות, אף אם הם נראים לנו כמפוזרים, כנמצאים בלשונות אחרים, שנמצאים בחטיבות אחרות לגמרי מחיינו, שמפוזרים לכאן ולכאן, כאשר אין קשר ביניהם, הם אינם כאלה, אלא משום שאנחנו מפרשים אותם דרך צרכי הגוף. אבל ההנאה בטבעה היא הנאה אמיתית שהיא באה ויונקת את לישדה מהנשמה הטהורה. והיות ומשם היא יונקת את התענוג, אז כדאי לנו לקבל את התענוג הזה זך ונקי. ואז, כאשר נקבל את התענוג הזה, כאשר הוא זך, ונבדוק אותו מהנשמה ולא מצרכי הגוף, אז נוכל גם בצרכי הגוף לקבל את אותו תענוג כמו שהוא בנשמה. אבל צריך לזכך אותו.
 
איך מזככים את הגוף? רק על ידי כך שאומרים, אני ינבל. ינבל הכוונה היא אני יעשה את הגוף לא חשוב בעיני. אני יעשה בו כיעור ואם למרות זאת אני רוצה את הדבר, אז אני רוצה אותו כדבר פנימי.
זאת אומרת שאני אוותר על הגופניות לגמרי, ואז אם אני מוותר עליה לגמרי, אז אני רואה שאני רוצה את הדבר הפנימי, כפי שאנחנו עושים ביום הכיפורים. כי אם אני מרגיש אחרי עשרת ימי תשובה, רצון עצום וגדול, אז אני צריך לרצות לוותר על הנקודה החיצונית ולבוא לנקודה הפנימית.
לא כל אדם יודע לעשות זאת. לכן, אדם שהולך בדרכי ה', שהוא יהודי, וחש שיש בו תענוגות, ורוצה תענוגות מדברים אפילו חיצוניים, אפילו רחוקים, אפילו שהם לא במסגרת ההלכה, ידע שהם גם באים מהנשמה. ואם הוא יסכים לנבל את אותו מעשה שדרכו הוא מקבל את התענוג, הוא ילך למקום הנשמה. ואז יוכל לקבל אותה משם. אבל בתנאי שיוותר על הדברים החיצוניים.
דבר נוסף שראינו בפרשה, שאם אדם בונה גג, הוא צריך לשים מעקה. זו נקודה מאד מאד חשובה בנפש האדם. גג, זה בחינת, אומר בעה"ס, כתר. כתר, למדנו, שזה אמונה. כאשר יש לאדם אמונה הוא חייב לשים מעקה. כי באמונה אפשר ליפול.
מדוע מאמונה אפשר ליפול? הרי ברור לנו שמגג אפשר ליפול. אמונה, אומר הרב"ש, היא שונה משכל. שכל אפשר לצרף דבר לדבר, כי אני יכול לשמור את הדבר הקודם, כי הוא דבר קבוע.
 
אמונה זה דבר המתחדש, שכל פעם צריך מחדש לבנות אותו. אם אני צריך מחדש, אז אני צריך שמירה עליה. השמירה החזקה ביותר על האמונה, היא ברית. המעקה, הוא ברית. ולכן חייב לעשות מעקה סביב הגג, כדי לא ליפול מהאמונה.
אם יש לבן-אדם אמונה, עשה ברית מילה. אומר: אני יהודי, אתה יהודי? תעשה מעקה. מצוות התורה. ההלכה הם מעקה, כדי לא ליפול מהאמונה. ואם בן-אדם קופץ מעל ההלכה ועושה לעצמו "קונצים" אז הוא יפול גם מהאמונה הזאת, אפילו אם הוא ילך בדרכי ההלכה. כי הרי למה היא נועדה, ההלכה? לחבר אותנו, שאם אני אמצא אשת יפת תואר, שהיא השכינה, אני אמצא אותה, אבל היא שבויה בקליפות, שאני אוכל להוציא אותה משם.
מדובר על כוונה פנימית שיש לאדם, לכן זה מלחמת הרשות. ואם אדם לא יעשה מעקה לגגו, אז הוא יוכל ליפול.
לכן שני הדברים האלה, אנחנו רוצים להדגיש.
 
א. אתה מרגיש תענוג – תוותר על הנקודה החיצונית, תנבל את הנקודה החיצונית, תבוא לנקודה הפנימית. אם תשיג אותו משם אח"כ אתה תוכל לפרוט אותו גם למעשים. אבל מעשים שמבטאים את הרציפות של הנשמה, את הקשר עם הבורא ואז, זה יהיה במקום אמיתי.
ב. אם יש לך אמונה, יש לך גג שנקרא כתר-וזה אמונה בכוחות הנפש, אז אתה חייב לעשות ברית כי המעקה שהוא הברית הוא מחזיק את בחינת האמונה. נכון שזה מעיק על הנפש, הברית. כי הנפש רוצה תענוג. היא רוצה תענוג ושמים לה מעקה. אבל הוא רוצה חופש. אבל זה יוצר לו מועקה. לכן המעקה מפריע לך, כאילו, באמונה אבל זה גם שומר עליך שלא תיפול.
אז לא פעם, הגבולות האלה שומרים עלינו. לכן, אדם צריך לעשות את הגבולות האלה באמונה. כל אחד יבדוק מה האמונה שלו. אני מאמין בבורא, אני מאמין בתורת ישראל, יבדוק מה האמונות שלו, ולפי האמונות שלו ישים לעצמו מעקה.
ל ח י י ם