פניני החכמה: אשמדאי או שלמה

מהי טומאה? מהי עוצמה? מיהו מלך השדים אשמדאי? מה אמת יין או יאנג? מהו מסע בזמן? מה המתנות שאברהם נתן לבנות הפילגשים? האם ניתן לקרוא מחשבות? מדוע היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש? האם שלמה המלך לא מספיק חכם למה צריך להתעסק עם שדים? מדוע אסור לבנות עם כלי ברזל את בית המקדש? האם אשמדאי גומל חסדים טובים? 

הסיפור המפורסם בין אשמדאי מלך השדים לשלמה המלך:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד א

שרִים וְשָׁרוֹת – אלו מיני זמר, ותענוגות בני האדם – אלו בריכות ומרחצאות, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת – בבבל תרגמו: שֵׁד זכר ושֵׁדות נקבות. בארץ ישראל אומרים: עגלה למרכבת נשים ושרים.

שֵׁד ושֵׁדות למה היה שלמה צריך? – שכתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" וגו', אמר להם לחכמים: איך אעשה? אמרו לו: ישנו שמיר שהביא משה לאבני אפוד.

אמר להן: היכן נמצא השמיר? אמרו לו: הבא שֵׁד ושֵׁדָה, ונעל אותם ביחד, אולי הם יודעים ויגלו לך. הביא שֵׁד ושֵׁדָה ונעל אותם ביחד. אמרו השדים: אנחנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע.
אמר להם: היכן הוא נמצא? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני.

כרה לו אשמדאי בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, וכל יום היה עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה, ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה, ובא ובודק את חותמו, ומגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך.

שלח שלמה לבניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה שֵׁם וטבעת שחקוק עליה שֵׁם וגיזי צמר ונודות יין. הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, והלך וישב בראש האילן.

כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אמר: כתוב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא שתה. כשהיה צמא מאוד לא התאפק, שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר השתולל. אמר בניהו: שֵׁם אדונך עליך! שֵׁם אדונך עליך!
כשלקח אותו ובא, חלפו ליד דקל. נתחכך בו אשמדאי והפילו. עברו ליד בית – הפילו. עברו ליד צריף של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא לשבור את הבית, ונשברה לו עצם. אמר: זהו שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

ראה עיוור שתועה בדרך – החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך – החזירו לנתיבו.
ראה חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק.

כשהגיעו לשם, לא הכניסו לשלמה המלך במשך שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: המלך נאנס מחמת שתיה. לקח לבינה והניחה על חבירתה. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: השקוהו שוב.

למחרת אמר להם: למה לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: נאנס המלך באכילה. לקח לבינה שהיתה מונחת על חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: מנעו ממנו מאכל.
בסוף היום השלישי הביאוהו לפניו. לקח קנה ומדד ארבעה אמות וזרק לפניו. אמר לו: כשאתה תמות לא יהיה לך בעולם הזה אלא ארבע אמות. עכשיו כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?
אמר לו: אינני צריך ממך כלום. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר.
אמר לו: השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים, ואינו נותנו אלא לתרנגול הבר (=דוכיפת?), שנאמן לו על שבועתו.

ומהו עושה בו? מביאו להר שאין בו ישוב, ומניחו על שן ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים של עצים וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חוצב ההר.
בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה. כשבא, רצה להיכנס ולא הצליח. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. זרק בו אבן והפילו. לקח את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו.

שאל בניהו: למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא.
ומדוע כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר: הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי לכלות את עולמו.
ומדוע כשראית את החתונה בכית? אמר לו: אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן יג שנים.

ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת? אמר לו: האדם הזה אין לו שבעה ימים לחיות, ומבקש נעליים לשבע שנים?
ומדוע כשראית את הקוסם צחקת? אמר לו: מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך. שיעשה קסמים על מה שמתחתיו.

המתין איתו עד שבנה את בית המקדש.
יום אחד מצאו כשהוא לבד. אמר לו: כתוב "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" אנו מסבירים: כתועפות – אלו מלאכי השרת, ראם – אלו השדים, במה אתם גדולים מאיתנו? אמר לו: הסר ממני את השלשלת ותן לי את טבעתך ואראה לך את גדולתנו. הסיר את השלשלת ונתן לו את הטבעת. בלע את הטבעת, הרים כנף אחת לרקיע וכנף אחת לארץ וזרקו ארבע מאות פרסה.

על אותה שעה אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".  "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". מהו 'וזה'? רב ושמואל, אחד אמר: מקלו, ואחד אמר: מעילו.

היה מחזר על הפתחים, מקום שהיה מגיע היה מכריז: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". כשהגיע לסנהדרין, אמרו החכמים: אפילו שוטה אינו תוקע עצמו לדבר אחד. מהו זה?
שאלו את בניהו: האם קרא לך המלך לאחרונה? אמר להם: לא. שלחו למלכוֹת: האם בא המלך אליכן לאחרונה? אמרו: כן, בא. שלחו להן: בדקו את רגליו. שלחו להם: הוא בא בכפכפיו, ותובע את נשותיו כשהן נידות, ותובע גם את בת שבע אמו.

הביאו את שלמה ונתנו לו את הטבעת והשלשלת שחקוק עליה שֵׁם. כשראה אותו, ברח. ולמרות זאת היה שלמה מפחד ממנו. וזהו שכתוב: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". עד כאן הסיפור.

הסבר: סיפור ארוך לכאורה אך אין מדובר רק על גשמיות, אנחנו לא נתמקד בכל הסיפור הרי התורה לא באה לספר היסטוריה אלא נתמקד רק בנקודה שבאנו ללמד עליה:

מדוע היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש?

שלמה היה צריך את אשמדאי לבניית בית המקדש (כי הרי בלי השתוקקות גדולה כיצד אפשר להגיע לאהבה? באהבה צריך השתוקקות אמיתית ומלאה) רק הבעיה שהשתוקקות לא מתוקנת היא גורמת לריחוק ולא אהבה.

רק הטבעת של שלמה, כוח ההתגברות הגדול, היכולת לנעול את החכמה – כוח הצמצום שמר עליו, {הטבעת זה סימן למסגרת ששומרת, לנעילת החכמה} איזקא דכיה , אבל רואים שברגע שלשניה אחת לא החזיק בזה, ישר נפל מכיסאו ע"י מלך השדים אשמדאי- זרק אותו ארבע מאות פרסאות- כנגד כל הרצון שהיה לו. {אשמדאי מלך השדים -מייצג את ההשתוקקות לחכמה האלוקית לתועלת הגוף, את הרצון הגדול לחכמה- כמו פילוסוף)

גם שלמה המלך היה חכם במדרגות עצומות, באמת היה לו קשר לרצונות הגדולים האלה בשונה מדוד המלך, אבל רוב התיקון שלנו הוא דווקא קניית היראה קניית ההשפעה, אבל בסוף הכל מתוקן לקדושה, ובלי הרצונות הגדולים שבקליפות לא ניתן להגיע לאהבה שלמה, לכן בתחיית המתים הם יחזרו, אבל כרגע הם טומאה גמורה. 

וזאת הסיבה שהיה צריך את אשמדאי, כי בלי הרצון הגדול אי אפשר לבנות את בית המקדש.

כמו כן חייב את ביסוס השלילה טרם גילוי החיוב, אם האדם לא יגלה את כל הרע, כיצד יתקן את כל הרע? אם לאדם אין רצון גדול לתת, כיצד יגיע לאהבה? אם האדם לא רואה את הרע איך יגלה את הטוב? אם אין גלות כיצד תהיה גאולה?  אם האדם לא רואה את השקר כיצד יגלה את האמת?  (לכן שלמה היה צריך את  עזרת מלך השדים) 

הטומאה מבוססת על הדעת, על המדע {מדע דהיינו שאני רוצה את הסיבות ותהליכים של התמורה עצמית שיש לי בדבר} הרצון לעוצמה ושליטה, הקבלה העצמית, קבלת האור ע"י הגדלת האגו והשתוקקות, כמו בלעם, כמו עזא ועזאל בהררי החושך.

דרך זו מפרידה מהבורא, מכיוון שצריך קשר של אהבה בין האור והכלי, צריך השוואת צורה, וכאשר האדם רוצה לקבל אך ורק לעצמו הוא נפרד מהבורא ובשינוי צורה מהקצה אל הקצה ממנו ית'. בגשמיות מרחק פיזי מפריד, ברוחניות אין לכך משקל, מה שמפריד הינו שינוי צורה, לבבות שונים, כוונה שונה, כוונתו של הבורא היא אך ורק להשפיע, כוונתו של הנברא לפני התיקון, כוונתה של הקליפה היא אך ורק לקבל לעצמה – יש ביניהם שינוי צורה רב.

מצד שני גם דרך הימין דרך הנתינה לא מספיקה, כי אז אין את צד האהבה צד הקדושה, אלא רק את היראה, רק את הקטנות, אתה עבד, ולא בן. אבל מרדכי קודם להמן, לכן קודם תיקון הבריאה אח"כ מטרת הבריאה.

לכאורה לטומאה יש טענה מאוד חזקה, היא באה מצד מטרת הבריאה שזה דבר מאוד אמיתי, גם הבורא רוצה שנהיה מאושרים ונקבל את כל החכמה והתענוג שיש. רק אם אנחנו מקבלים לפני שהכשרנו את עצמנו, לפני שהגענו לשותפות של אהבה, אז זה דווקא מרחיק מהבורא ולא מקרב, כי זה מגדיל את הפרטיות. בדומה למשל היפה של בעל הסולם עם הפצע שיש בהמשך המאמר- כשאדם מגרד בפצע נהנה אבל זה מזיק לו.

האם אשמדאי גומל חסדים טובים?

נחזור לרגע לסיפור, אנו רואים שבניהו שאל את אשמדאי מדוע עשית כך וכך? מדוע עשית כך וכך? מדוע החזרת את העיוור לנתיבו? מדוע בכית בחתונה וכן הלאה.. שלכאורה מצד המעשה זה היה נראה השפעה גמורה, אבל כאשר בדק אותו בניהו בן יהוידע ובדק את כוונתו, אנו רואים שהכל היה כדי לקבל לעצמו, כפי שאמר "למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא." לכן המון חכמה לכאורה, ולאשמדאי יש חכמה עצומה, ידע עצום – מסופר שלומד גם ברקיע של מעלה, אבל כל זה לא עוזר אם הכוונה לתועלת הפרטיות, לכן יש להגיד שפנימיות התורה פיקוח נפש בדור הזה, כי היא מתמקדת כיצד לטהר את הכוונה ולא את המעשה החיצוני רק. התורה יכולה להיות סם המוות כמו לאשמדאי או סם החיים כמו לשלמה המלך, במדרגות גבוהות הגבול מאוד דק – ברוך ה' פנימיות התורה הלב של התורה בדור הזה בעיקר – באה לכוון אותנו לתקן את הלב ההשקפה והכל בצורה נכונה, רק נשאר לבוא וליטול.

לכן חכמת הקבלה מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון, בזמן הנכון, במקום הנכון.  כיצד לקבל נכון בקו האמצעי ולא בדרך הטומאה שמפרידה מהבורא, לכן היא נקראת חכמת הקבלה, כי לומדים לקבל נכון, אבל לקבל בכלים שלובים באני המשותף, ולא בפרטיות.

מדוע אסור לבנות את בית המקדש עם כלי ברזל?

שנאמר: (ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:

כי ברזל הוא בחינת מלכות, בחינת בתוך הדעת. על האדם לבנות את בית המקדש, את הרצון והבית להשראת הקשר לבורא והקדושה ע"י אמונה, ע"י עבודה למעלה מהדעת. למעלה מהפרטיות, לא ניתן לבנות מקדש עם האגו.

מה האמת? ימין או שמאל? יינג או יאנג?

שניהם לא אמת, הקו האמצעי הוא האמת, לחבר בין ימין לשמאל- מדרגת יעקב.

ביהדות צריך גם את התכונות של הרצון לקבל וגם את תכונות האור המתרשמות בכלי בשותפות מלאה.

את זה לא ניתן להבין\להשיג בתורות המזרח מכיוון שהם בני אברהם ולא בני יעקב {כפי שכתוב שנתן אברהם מתנות לבני הפילגשים- דהיינו כוחות נפש} לכאורה יש חכמה עצומה במזרח וסודות גדולים, גם על הנפש – אבל יש המון קליפות המון טעויות ועבודה זרה גמורה ברוב המקרים. ולאו דווקא להשתחווה לפסלים או צלמים, אלא עצם התפיסה הזו החלקית הלא שלמה מפרידה מהבורא.

ולמרות כל הטעויות החיצוניות שלהם ניראת מאוד אמיתית ודומה, כולם אומרים שצריכים להשפיע, הם אומרים שהכל בתוכי, לכאורה גם היהדות אומרת זו- אבל יש שם המון טעויות מכיוון שהם לא ממדרגה שלמה, לא מכלל של קדושה, לא מהפאזל הרוחני השלם.  

רק היהדות נובעת מהפאזל הרוחני השלם וההרמוני- הכלל של כל התורות.

יעקב אבינו הוא השורש לעם היהודי ולא אברהם לבד, מאברהם יצאו גם קליפות, רק יעקב ובניו שנים עשר השבטים – שלמים.

לכן גם רק עם ישראל יכול להשיג את הקו האמצעי, ותפקידו להוביל גם את אומות העולם לתיקון השלם.

גם מיצחק שהוא קו שמאל דקדושה, עדיין בניו לא זכים לגמרי כמו יעקב. כי עשו, שהיה איש ציד, וציד בפיו, דהיינו, שרצה לצוד את החכמה – החיות והתענוג שיש במציאות {בעיקר במציאות הרוחנית- דהיינו החיות שבתורה ומצוות} לעצמו, לפרטיות. אבל יעקב, כל בניו קדושים בשורשם.

שכתוב שעשו צד לא מדובר רק שהיה רץ בשדה ואוסף בהמות, זה המשל הסימן, ציד הינו שהוא בא לצוד את החכמה, כל בהמה מסמלת חיות מסוימת בנפש האדם, והיה רוצה לצוד את החיות הזו לתועלת עצמית.

אפשר גם לקדושה, הוי עז כנמר, וגיבור כהארי כמו שאומרים כל בוקר, אך מצד שני כתוב גם "וישכם בלעם בבוקר" אפשר להשתמש בכוחות נטו לפרטיות..

נחזור למזרח – נראה על פניו שתורות המזרח בקבלה יהיו בחינת קליפת השמאל, כי הם רוצים לבטל את ההשתוקקות. כמו אברהם שהוא חסד, רק העניין שכל האבות היו כלולים בכולם, אברהם לא עמד בפני עצמו, גם אברהם כלול מג' קווים, רק החסד היה הצד הדומננטי שבו. קו ימין לבד זה קליפה, כמו קליפת ישמעאל שזה דווקא במערב, קליפת הימין.

בטומאה הגדולה רוצים לקבל ע"י השימוש בהשתוקקות הרצונות הגדולים של צמצום א', אבל אין אפשרות להשתמש בהם והם גורמים לפירוד ושינוי צורה מהבורא, הדרך היא דרך התורה, דרכו של מרדכי, ולא דרכו של המן. אלא להשתמש ברצון לקבל דרך ההשפעה, דרך מלכות שהתכללה בבינה, ולא דרך השתוקקות העצמית, כמו כן הקדושה מבוססת על פעולה למעלה מהדעת {למעלה מהפרטיות}.

כמו שאמרנו בשאלה הקודמת – הטומאה מבוססת על הדעת, על המדע {מדע דהיינו שאני רוצה את הסיבות ותהליכים של התמורה עצמית שיש לי בדבר} הרצון לעוצמה, הקבלה העצמית הגדלת האגו והשתוקקות, כמו בלעם, כמו עזא ועזאל בהררי החושך.

אומנם להיות רק משפיע גם לא נכון , כי מטרת הבריאה לקבל.  להיות רק מקבל גם לא נכון כי זה נוגד את תיקון הבריאה. השילוב בהם זה צד היהודי, וזה באמת משהו פלאי, נס. אבל לכל יהודי טמונה היכולת הזאת בתוכו, הנקודה שבלב שצריכה להתפתח.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם {ברכת שלום על התורה}.
ועל זה אמרו: "רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו' אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה" (אבות פ"ב). היינו שצריכים לשניהם, לחק ולמשפט. וכששניהם נמצאים במיזוג, אז נקרא זה קו האמצעי, וזהו בקדושה, שעל זה כתוב: "ורגליהם רגל ישרה", היינו שלא נוטים לשמאל, המכונה חכמה, אלא שומרים שיהיו שניהם שוים. אבל אם אין ביכולתו שיהיו שניהם שוים, אז הוא צריך להשתדל שהימין יהיה יותר גדול מהשמאל. אז "חכמתו מתקיימת" – וזה לשונם: "הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג', י"ב). עד כאן לשונו.

ממשיך ואומר בהמשך המאמר:

אבל תמיד הוא צריך לשים עיניו שלא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, כנ"ל. שזה נקרא "ורגליהם רגל ישרה", כמו שמבואר בהסולם, שקו הימין נוטה תמיד לחסד.
אבל לפי מה שמבואר בהסולם וזה לשונו: "פקודא, ליתן מחצית השקל בשקל הקודש. ושואל מהי מחצית השקל. ומשיב, הוא כמו חצי ההין, וזהו ו' שהוא ממוצע בין ב' ההין, אבן לשקול בה, הוא י', עשרים גרה השקל, הוא יו"ד העשירלא ירבה, זהו עמוד האמצעי… מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההי"ן, דהיינו חצי מדה. ומפרש ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי הו' הוא סוד קו האמצעי, שנקרא מתקלא, השוקל ב' אורות ימין ושמאל, שהוא סוד ב' ההי"ן, שלא יהיה השמאל גדול מהימין" (כי תשא דף ב').
משמע מכאן שגם הימין לא צריך להיות יותר גדול מהשמאל, אלא שניהם שוים, כמו שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל", אבל יש כלל תמיד מפרשים לפי הענין של הלשון אבל בהמציאות, הוא תמיד אותו המציאות, אלא שיש שינוי לשונות.

הסבר: אומר דבר חשוב וחזק ביותר- שהשמאל והימין צריכים להיות שווים, שהזכר והנקבה צריכים להיות שווים שהלב והשכל צריכים להיות שווים. הבורא והבריאה שותפים שווים, גם בזוגיות האיש והאישה שותפים שווים.

רק מכיוון שאנחנו בזמן תיקון, עיקר העבודה להרבות חסדים על החכמה- תיקון הבריאה. לכן נאמר גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. 

אבל כאשר אפשר להגיע לאהבה שלמה וודאי זה משובח יותר,  מטרת הבריאה מתיקון הבריאה. אבל חנוכה קודם לפורים. 

חכמת הקבלה מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון, כיצד לקבל נכון בקו האמצעי ולא בדרך הטומאה שמפרידה מהבורא, ומה שגם בסופה הורגת ומנתקת אותנו מהקשר לרוחניות.

שנזכה לקו אמצעי ולהשפעה אמיתית. אמן


שאר השאלות למעלה יקבלו תשובה בהרחבות למטה לבעלי עיון…
מהו מסע בזמן? האם ניתן לקרוא מחשבות? מהי טומאה? מהי עוצמה?

  1. הרחבה לבעלי עיון:   ציטוטים מהכתבים בתוספת הסבר קצר. 

(פנים מאירות ומסבירות אות יט)

בזה תבין, מ"ש בתוספות כתובות דף ק"ד, דעד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, ע"ש: והיינו, משום דצורת הקבלה העצמיית, שהוא ההפכי מהקדושה, מתרבה ומתגדל, בשיעור התענוג המושג לגופו, כנ"ל: וא"כ איך אפשר לו להשיג אור תורה לתוך גופו, בהיותו נפרד בהפכיות הצורה עד לקצה מהקדושה, ושנאה גדולה מצוי ביניהם, כערך כל ההפכיים ששונאים זה לזה, ואינם יכולים להמצא בכפיפה אחת: ופשוט הוא, שמחוייב מקודם להתפלל, שלא יכנסו המעדנים והתענוגים לתוך גופו, ולפי רוב המעשה בתורה ומצות, נמצא לאט לאט, זוכה להפך צורת הקבלה לע"מ להשפיע, ונמצא משוה צורתו למערכת הקדושה, וחזר להיות ההשתוות והאהבה ביניהם, כמו שהיה קודם חטאו של עצה"ד, וזוכה לאור תורה, להיותו נכנס למחיצתו של הקב"ה:

הסבר: דהיינו, אל תיגש לניתוח לב פתוח עם ידיים מזוהמות בטומאה.

אם אדם מקיים תורה ומצוות לומד תורה כל היום, אבל עושה הכל בעל מנת לקבל לעצמו, אז זה כמו שהוא עושה ניתוח לב פתוח עם ידיים מזוהמות, זה לא יעזור, אפילו יכול לגרום ליותר נזק, ראוי שקודם יטהר עצמו ואז יגש לניתוח.

עוד משל, אדם חולה רוצה להיות בריא? מה יעשה? אם יאכל מעדנים בזמן שחולה שיתחזק גופו לכאורה? האמת זה ירפא אותו? ממש לא, יחזק את הזיהום. אלא יצום יתן לגוף מנוחה להתעסק בניקוי רעלים במקום עיכול וקבלת רעלים חדשים, אחרי שהמערכת נקייה ממילא יבריא. אנו רואים גם שהכוח לא מגיע מאנרגיית יתר, אדם חולה יאכל וימלא את הכיבה לא יהיה לו יותר אנרגיה, עלול להיחנק למוות. אלא זה יותר מה אפשר לנצל ולהשתמש כאנרגיה

כאשר החכמה מרובה על החסדים אי אפשר להשתמש בה, והיא מזיקה. {כמובן לא להישאר במשל הגשמי}

לכן נאמר "כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת" כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת"

מכיוון שאם המעשה, שמעשה נקרא אור חסדים, השפעה הוא המוביל זה טוב. אם החכמה מרובה על ההשפעה זה מזיק, אי אפשר לעכל את החכמה והיא מזיקה יותר מאשר מועילה. יש לאדם הרבה חכמה בלי לב, בלי השפעה להכיל אותה- סם המוות. תמיד צריך איזון בין החסדים לחכמה וזה הקו האמצעי.

אותו דבר כאן, האדם חולה בפרטיות, לא משנה כמה מעשים יעשה, אם לא יטהר את כוונתו ימשיך להזדהם, גם אם יאכל הכי בריא שיש (יעשה את הפעולות הנכונות)  לכן על האדם לצאת מהפרטיות והלכלוך שלו, ואז ממילא טבע האור להתפשט והתורה תאיר לו, אבל אם בא עם ידיים מוזהמות לתורה, כיצד התורה תוכל להאיר לו? הרי יש ביניהם הופכיות מהקצה אל הקצה, יותר מזה, התורה תהיה חושך עבורו, סם המוות. והרי נאמר כבר לעטלף "למה לך אור ה' הרי הוא חושך ולא אור" וזה נקודה לא פשוטה. {יש משל יפה על אבק המרפא של בעל הסולם באיגרות קודש אולי נדבר עליו במאמר הבא)

ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה: ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך: להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי: והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים:

הסבר: הקטנים תפקידם להגדיל את הרצון ולהתפתח לכן נותנים להם אור בכל דבר כדי שיגדלו, כי התענוג הוא אבי החיים, ואם לא יהיה להם תענוג בזמן ההתפתחות לא יהיה להם סיבה להתפתח. 

כמו המשל עם עמי ותמי ובית הממתקים, המכשפה נתנה להם לאכול הרבה, אבל בעצם המטרה הייתה לא כדי שיאכלו אלא כדי שיגדלו שיהיה אפשר לאכול אותם. או משל יותר קרוב, בבית מטבחיים, מאכילים את הבהמות טוב, כדי שיהיה אפשר לשחוט אותם אחכ ויהיו יותר טעימים, לא כי יש להם מטרה שהבהמה תאכל הרבה..

להבדיל אלף הבדלות במקרה הזה, כאן המטרה היא להגדיל את הרצון כדי שיהיה אח"כ ניתן לטהר אותו ולהכניס אותו לקדושה, כי אם אין לנו מה לתת מעצמנו, כיצד נגיע לאהבה? אבל אחרי שהוא גודל הוא נהפך לחושך אם לא מכניסים אותו לקדושה. כסימן בהתחלה יש התלהבות בדברים חדשים, או הרגשה גדולה, אבל אחכ זה מסתלק מאיתנו.. כי אחרי שהגדלנו את הרצון, צריך לטהרו.  אז זה שני צדדים של המטבע, עד יג' מגדילים את הרצון, אחכ מטהרים אותו.

אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך:

איזה חוק? שאור התענוג הוא אבי החיים.

דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב, ובהתחילה שוב להתרפאות, נולדה עמה יחד, תביעה חדשה לחיכוך, ובמדה יותר גדולה מקודם, ואם עדיין אינו מושל ביצרו, ושוב משלם די התביעה, נמצא גם הלקותא הולך ומתרבה עליו, עד שמביאה לו טפה של מרה בסופו, שמרעלת כל הדם, שבאותו החי: ונמצא, שמת ע"י קבלת התענוג, מפני שהיא תענוג דפרודא, המקובל רק לחלק נבדל של הקומה, וע"כ פועלת המות בהקומה, בהפכי מהתענוג המושפע לכלל הקומה,

הסבר: כמשל מחלת סרטן שכל תא לא פועל כחלק מהכלל אלא רוצה לקבל תענוג פרטי בלי להתחשב בכלל הגוף.

כאמור: והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל: ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי: והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל: והיינו שאמרו שהמה"מ מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת: אשר חרבו של מה"מ, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל:

anti-matter

מתוך מאמר  חכמת הקבלה – והפילוסופיה – פרי חכם

אני שלמה

הנה הדבר דומה לאגדה המובאת בחז"ל: שאשמדאי דחה את שלמה ארבע מאות פרסא מירושלים, בלי כסף ובלי מאום, וישב על כסאו בדמות שלמה, ושלמה היה מחזר על הפתחים. ובכל מקום שבא, אמר אני קהלת, ולא האמינו לו. כך היה הולך מעיר לעיר ומכריז אני שלמה. כשבא אצל הסנהדרין, אמרו החכמים: הלא שוטה אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, שזה אומר הייתי מלך וכו'.

לכאורה, אין השם של האדם עיקר, אלא בעל השם הוא העיקר. ואם-כן איך אפשר שאדם חכם כשלמה, לא היה ניכר אם הוא בעל השם. ואדרבה האדם מכבד את שמו, והיה לו להראותם חכמתו.

שלש מניעות

ויש כאן שלש מניעות להכרת בעל השם. א. אשר מטעם אמיתיותה אינה מתבארת, רק על כל פרטי החכמה יחד. ואם-כן בטרם ידע כל החכמה, לא יוכל לראות אף הקצה ממנה, שע"כ צריכה לפרסום על אמיתיותה, כדי להאמין בה מתחילה שיהיה מספיק לפיזור הוצאה מרובה.

המניע הב', הוא כי אשמדאי השד, התלבש בלבושיו של שלמה המלך וירש את כסא מלכותו. כן הפילוסופיה ישבה לה על כסא הקבלה והשכלותיה יותר נוחות להבין, כי השקר מתקבל במהרה. ולפיכך הצרה כפולה ומכופלת. הראשונה, כי חכמת האמת עמוקה ומיגעת, והפילוסופיה המזויפת קלה להתפש. והשניה "שאין בה צורך", כי יש הרי בזה הספקה שלמה ויפה בפילוסופיה.

ג. כי השד טוען על שלמה המלך שהוא משוגע, כן הפילוסופיא שמתלוצצת ומבטלת את הקבלה.

אולם כל עוד שהחכמה מתעלה, כן מתרוממת היא ונבדלת מהעם. וכיון שהיה חכם מכל אדם, ע"כ היה מרומם מהאדם. ואילו החכמים המצויינים, לא יכלו לעמוד על סוף דעתו ולהבינו. רק אותם החברים, דהיינו הסנהדרין, שאותם לימד מחכמתו יום יום, ימים ושנים, המה שהבינוהו והמה שפרסמוהו ושמו הלך לפניו בעולם כולו. כי מושכל קטן מתבאר בחמישה רגעים, ועל כן הוא עומד להשגת כל אדם, ואפשר להתפרסם במהרה. מה שאין כן מושכל גדול, לא יתבאר כי אם באיזה שעות, ויש שצריך איזה ימים או שנים. דהיינו, לפי מדת השכל. וכן כל חכם גדול לא יבינו אותו זולת יחידי הדור, משום שהשכל עמוק ונבנה על הקדמות וידיעות מרובות.

לפיכך אין פלא על החכם מכל אדם שנגלה למקום שאין מכירים אותו, ולא היה לו שום אפשרות ויכולת לגלות חכמתו, או ליתן להם איזה מושג מה מחכמתו, עד שיאמינו לו שהוא בעל השם.

כן חכמת הקבלה בזמן הזה, אשר הטרדות והגלות שהתגברו עלינו הביאו לשכחתה (ואם נמצאים איזה אנשים אשר עוסקים בקבלה הרי זה להפסידה ולא לתועלתה, כי לא קבלו אותה מחכם מקובל). לפיכך היא נמצאת בדור הזה כמו שלמה המלך בגלות, שמכריזה וקוראת אני החכמה ובי כל טעמי התורה והדת ואין מאמינים לה.

ולכאורה יקשה, אם באמת חכמה תקרא, הרי ביכולתה לגלות עצמה, כמו שאר החכמות?

אולם, אינו כן, כי כשם ששלמה המלך, לא היה יכול לגלות חכמתו לחכמי מקומות גלותו, והוצרך לבוא לירושלים, מקום הסנהדרין, שלמדו והכירו את שלמה המלך והעידו על עומק חכמתו.

כן הדבר לעניין חכמת הקבלה, שצריכה לחכמים גדולים חקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה.

וכשם ששלמה המלך, עד שהגיע לירושלים, לא היה יכול למנוע את אשמדאי מלשבת על כסאו ולהראות כאילו הוא שלמה.

כמו-כן צופים חכמי הקבלה על התיאולוגיה הפילוסופית, וקובלים על כי גנבו את הקליפה העליונה מחכמתם, שאותה רכשו אפלטון וקודמיו היונים, בעוסקם הרבה עם תלמידי הנביאים שבישראל, וגנבו נקודות יסודיות מחכמת ישראל, והתעטפו בטלית שאינה שלהם, ועד היום הזה ישבה התאולוגיה הפילוסופית על כסא מלכות של הקבלה, וירשה את גבירתה.

ומי יאמין לחכמי הקבלה, בשעה שאחרים יושבים על כסאם, כמו שלא האמינו לשלמה המלך בעת גלותו, כי כולם ידעו ששלמה המלך יושב על כסאו – דהיינו, אשמדאי השד, וכשם שלשלמה לא היה שום תקוה לגילוי האמת, כי החכמה עמוקה, ואין לה פתחון פה להגלות על-ידי עדות, או על-ידי נסיון שינסו אותה.

ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם.

וכשם שהסנהדרין לא הכירו בשלמה המלך, כל זמן שלא התברר כזבנותו של אשמדאי – כן הקבלה לא תוכל להוכיח טבעה ואמיתותה, ולא תועיל לה כל מיני התגלויות שיהיה די לעולם להכירה, בטרם תתברר אפסותה וכזבנותה של התיאולוגיה הפילוסופית, שירשה את כסאה.

ועל כן, לא היתה עוד תשועה לישראל כבעת שהתגלתה הפסיכולוגיה המטריאליסטית והכתה על קדקודה של התיאולוגיה הפילוסופית מכה ניצחת.

ומעתה כל מבקש ה', מוכרח להחזיר את הקבלה על כסא מלכותה – ולהחזיר את העטרה ליושנה.

תוך פרי חכם מאמר "תוכנתה של חכמת הנסתר בכללה" (מאמר קשה למתקדמים- מצורף הסבר כללי בין קטע לקטע)

השכלה שימושית מטבע המדרגות ההם, אשר המשיג מוצא בהם תענוג ונועם בשיעור מופלג מאד בעת השגתם, אשר דבר זה נמשך בפשיטות מתוך ביאתו ברצון העליון יתברך. כי דרכי השגחתו בקיום העולם, אינו יותר אלא על-ידי שתי כוחות שוים שהרוצה בעשייתם, מושך אותם על-ידי תענוג בשעת מעשה, אשר התענוג הזה מכריחם לדבר, ומה שרוצה שלא יעשו, הוא מרחיקם על-ידי יסורים, שהנברא מתיסר בעשיה. ועל-כן הוא עוזב אותו. וחוק זה שמור על שלימותו במיני בעלי החי, ובמין האדם, להיותו עומד לתכלית. ועל-כן הנהגתו מסתבכת, ומוכרח לתמורות בכל שעה ורגע. לפעמים מקופח החוק על-ידי חוק ההרגל שעושה הטבע שני בעדו. טבע המדרגות טבע המדרגות למשיג כטבע בעלי חי, כלומר, שחוק שכר ועונש שמור מאד, ולא יעבור, וגם ההרגל לא ישנה אותו. ב' חלקים במחקרים חומריים במחקרים חומריים יש שני חלקים: א. הוא המציאות. הב'. הוא קיומם: הכמות והאיכות של פרנסתם, ואופן השגתם: על-ידי מי, ועל-ידי מה. ולפיכך נמצא טעם מר גדול בחללים שבין מדרגה למדרגה, אשר המשיגים יקוצו בהם מאד, והוא עשוי ונמשך כן עליהם, כדי שלא ישארו שם בתָוֶךְ, כמו שנוהג עם בעלי חיים הפשוטים. אולם יש לפעמים שהמשיגים חוזרים אחורנית בזכרם הטעם והעונג, שנמצא שם. קליפה: אין חזרה ברוחניות והנה כשחוזרים הרי כבר היא מדרגה אחרת, ונקראת קליפה ביחס למדרגה הראשונה.

הסבר: כמו שבגשמיות יש חוקים של שכר ועונש, אם נגעתי באש נשרפתי וכו' אם אכלתי רעל נפגעתי, כך גם בנפש האדם. זה מוחשי ומעל עיכוב הזמן בעיקר לבעלי השגה.

במחקר החומרי יש שני חלקים, המציאות עצמה, למשל אני רעב, והקיום של המציאות אני צריך לאכול, עצם הסעודה. בין סעודה לסעודה צריך יגיעה, גם כאשר אני רוצה להשיג סעודה יותר טעימה, אני צריך להכין את הסעודה, אין מיקרוגל ברוחניות, על כן נדרשת יגיעה בין המדרגות. יש לי את האפשרות להישאר לאכול זרעונים טעימים ברוטב עליון, או להתקדם לחיטה משובחת יותר משוחה בשמן, אבל עליי לשלם על המעבר.

המרירות בין המדרגות מחייבת אותנו להתקדם ולא להיתקע, כל העולם נע ע"י דרך תורה ודרך יסורים. אבל לעיתים אין כוח להתקדם ומסתפקים במועט, אבל מכיוון שבקדושה תמיד מתקדמים, אני לא יכול לחזור אחורה זה כבר לא יספק אותי, על כן זה יהיה כבר קליפה מבחינתי.

שני חלקים בהשכלה שימושית בהשכלה שימושית יש שני חלקים. הא' היא קדושה. הב' היא קליפה. והיינו, כי לפעמים, משום איזה צורך, גם החכמים חוזרים למקום שנמצא שם טעם של תענוג גדול, כדי לפעול מה. אולם מיד יוצאים משם ונכנסים למקומם, ועל-כן גם החזרה נקראת קדושה. אמנם על-פי-רוב חוזרים לשם רק המפחדים ובעלי רצון חלשים, הרוצים להמנע מעבור דרך שבין המדרגות המר להם, והם נשארו תקועים שם, כי לא יכלו לעלות אל מרום פסגתם הנרצה.

הסבר: חכם חוזר אחורה במידה ושכח לתקן משו או כי מחפש עבודה, רשע או בעל רצון חלש יחזור אחורה כדי לברוח מעבודה חדשה וכביכול להישאר עם מה שמתוקן כבר.

דרך פעולה בשמות דרך הפעולות בשמות, הוא המשכת הנועם במדה מרובה, שאז יכול להמשיך אותו הרוח גם בחברו המתפעל מאד, ובזה יכול לרפאותו, או לצוהו ולכופו לקיום רצונו.

רצון בעליון חוק בתחתון, על כן בעל רצון חזק, יכול להשפיע על מה שמתחתיו.

ב. קבלה מעשית ההפסד מכל ריבוי בארנו לעיל בעניין השכלה שימושית. שהנרצה מה' מכריח לנברא עם אור תענוג העשיה שמתלבש בו. והאינו רצוי מה' ימנעהו עם אור של יסורים המתלבש בו. וזה עניין ההפסד מכל ריבוי. "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. משום שיש גדר לכל רצון ה', להיותו רוצה בעשיות מרובות במעלות הסולם של התפתחות. ואם לא היה גדר על כל תענוג, היה הנברא משתקע בעשיה אחת כל ימיו, ולא היה מטפס על המעלות. לפיכך, ההשגחה מגדרתו עם מכאובים המסובבים מתוך כל ריבוי תענוג.

פרעון בהמי ופרעון אנושי ויש תענוג קרוב שאינו נוהג בו עניין של תקוה, אלא נפרע על יד, ויש אמנם תענוג רחוק "מקווה", שזמן פרעונו הוא מקווה בזמן מאוחר. הראשון נקרא פרעון חושי. והשני נקרא השכלי. הראשון מוכשר לכל חי, ודרך ההנהגה בטוחה ובלתי משובשת. והשני אינו מוכשר רק למין האדם בעל העיון והדרכים משובשים. כי מתוך שזמן פרעונו הוא במאוחר, ממילא נעשה מוכשר להפרעות ולמניעות המבלבלים אותו בעבודתו.

כח-התשלומי "כח סבתי" פרעון מדעת, פרעון מחושים: שהם פרעון אנושי ופרעון בהמי, שהמה ב' כוחות ההשגחה, שעל ידיה עושים בעלי החיים את התפקיד המוטל עליהם מהשגחתו יתברך כנ"ל באורך.

אמת המידה בבעלי החכמה אמנם יש מדרגות רבות גם במין האנושי עצמו, כי דבר זה נמדד בחוש ההתפתחות של כל אחד, ובמידת נסיגתו מעולם הבהמי – לעולם האנושי. כי האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.

מהו התפתחות? ולפיכך תראה מרבית המלומדים, תיכף בעת השתלמותם, שיוכלו להנות ולקבל שכר עמלם, מניחים את הלימוד ויוצאים לשוק לסחור עם העם ולקבל שכר. אבל היחידים מתאפקים וממשיכים להשתלם בלימודם, כל אחד לפי כשרונותיו המפותחים, משום שרוצים לקבל מחיר יותר גבוה, כגון, להיות מגדולי הדור, וממציאי המצאות. וכמובן שלאחר זמן חבריהם מקנאים בהם לא במעט.

כח המטרה ותדע שזהו אמת המידה של התפתחות הדורות. דהיינו, בכח ההתאפקות להאריך זמן פרעונו, ולבחור בסכום היותר גבוה. ועל-כן בדורות הללו, התרבו הממציאים, בעלי שיעור קומה, היות שנמצאים בדורינו יותר בעלי סגולה מסוג זה, שהפלגת עמלם היא לאין קץ, משום שחושיהם מפותחים ביותר להתאפקות, הן בהארכת הזמן, והן בכח העמל.

כח חוזר או "כח סבתי" כי אין לך תנועה בכל בעלי החיים, שתהיה בלתי נפרעת, שהוא המכונה כח המטרה, והמדרגות אינם משוערים רק לפי הרגשת השכר. דהיינו, בהתפתחות. שכל המפותח יותר הוא בעל הרגש ביותר. וממילא כח המטרה הוא פועל בו בשיעור גדול ביותר, ויש בכוחו להרבות ולגדל עמלו ביותר. והשנית היא האמורה לעיל. דהיינו, כח החכוי (הציפיה) לזמן פרעון – באופן שכח סבתי הזה משוער בשנים, שהם: הא' הרגש היקר, אשר ההרגש הזה, הוא הסכום של המחיר, אשר בעל הרגש גבוה נמצא המחיר גבוה, וכח הסבתי מרובה. והב', הוא כח ההמתנה לזמן מאוחר, אשר אפילו למחיר היותר גבוה צריכים גם-כן לגוף מפותח שיהיה לו הרגשה מן הריחוק. וכל התפתחות המגולגלת ובאה על מין האנושי, אינו רק שתי ההרגשות האמורות: הרגש יקר, והרגש מרחוק. שמידת החכמה מטפסת ועולה על ידיהם לשיא גובהה.

הסבר: ככל שהאדם מפותח יותר הוא יכול להאריך את שכר פרעונו, ואין מדובר על משו חיצוני, אלא ככל שהוא מפותח וזך יותר ממילא יכול להשיג אור יותר גבוה כמו כן כוח הדחייה שלו גדול יותר ויכול להמתין זמן רב עבור דבר גדול. כמו כן מדרגה גדולה יותר דורשת תשלום גדול יותר. כמו שכאשר אני רוצה לקנות בניין גדול יותר צריך יותר כסף, ככה זה במדרגות הרוחניות.

אבל כאשר רק הצד הפרטי פועל אנו רוצים מילוי מיידי כמו ילדים קטנים ובעלי רצון חלש תינוק בוכה מיד אם לא מקבל מה שרוצה, לא מבין מה יהיה בעוד חמש דקות. ככל שהאדם גודל ומתפתח שכר פרעונו גודל ויודע לפעול על דברים גדולים יותר, כפי שהביא משל פועל בנין מקבל לכאורה משכורת מיידית באותו יום, הקבלן בסוף הפרויקט, אבל מי מרוויח יותר באמת?

הביא גם דוגמא יפה שבדור הזה הרצונות מאוד מפותחים נשמתית ופוטנציאלית אז כביטוי בגשמיות התרבו בעלי ההמצאות, מכיוון שחושבים לטווח ארוך יותר ומפותח יותר.

קליפה זה מלשון קל ויפה, הקליפה מציעה לאדם להשיג מהר ובקלות תענוג, אבל על תענוג רוחני צריך לשלם ביגיעה ולעבור תהליך להשיגו, אומנם מתקבל בצורה שלמה ולא מכבה את הרצון כמו תענוג גשמי.

כישוף קבלה מעשית ותדע ששליטת הרגשות האמורות, מורגשות בעיקר בבעלי השגה, בהיות הנעים של כל מדרגה רבה מאד, וממילא שכרו סמוך אליו תמיד, ולמה לו להצטער ולטפס למדרגה יותר גבוהה.

רוח התענוג, ועונג שכלי ולא עוד, אלא שיש כאן בחינת רוח, ובחינת חכמה, והמה אחת. אלא לגבי מקבל הכלול מגוף ושכל, מורגשים כמו שתי כוחות: לגוף, רוח נייחא. ולמוח, שכל רב. ועל-כן צריך הגוף להפסיד מרוחו, בעת שעולה לקבל השכלה ודעת.

הסבר: שליטת הרגשות מורגשת בעיקר בבעלי השגה, כי יש להם על מה להתמקח, התמקחות על ההפרש בין גלידה בבוקר לגלידה בצהרים, זה לא רציני. שמתעסקים באורות רוחניים ניכרת העבודה. שהגוף עולה לקבל מדרגה חדשה לכאורה זה הפסד כי מוותר על מה שיש לו, וגם כדי לקבל מדרגה חדשה צריך לוותר על הקודמת, הויתור מתבטא בזה שמעבר בין מדרגה למדרגה יש טעם מר, אז לכאורה הגוף מפסיד מרוחו, אבל לאחר מכן ודאי יצא שכרו גדול.

ההמון ואף המדע מנסים להבין מה זה קבלה מעשית, (לפחות כפי שנתפסת בחמשת החושים) אומר בעל הסולם שהם חוקרים במקום הלא נכון ממילא לא ימצאו תשובה.

ג. מהות המסתורין ואגפיה להלן ברצוני לתת למעיין, מושג בהיר להבין, את האיסור להשתמש בקבלה מעשית, וכן בכשפים וכל מיני מיסתורין (מיסטיציזם) הנהוג בעולם, וזאת כדי להמציא בסיס נאמן להמשיך ממנו מחקר מדעי. על מדוכה זו התקבצו בימינו הרבה מלומדים, המתאמצים להביא העניין תחת מחקר מדעי נסיוני והרבה מחשבה הקדישו לחכמה זו. ולפי ידיעתי, לא מצאו עדיין בזה כל בסיס מדעי הראוי לשאת ולתת בו. והוא, מטעם חסרון ידיעתם במקור של המסתורין הללו, שאין שכל אנושי יכול להגיע שם. ומה שהביאני לגעת במקצוע הזה, הוא מחמת שראיתי אי ידיעתם של ההמון, להבחין במידת מה בדברים כגון אלו, והם מערבים כל מיני מסתורין בקערה אחת. ועל-כן באתי הפעם להראות את מקורם ואת בסיסם של המסתורין ממין הזה. כבר ביארתי בחלק א', אשר שלושה חלקים נמצאים בחכמת הנסתר, שהם, השכלה החומריית והצורתיית והשימושיית. ובחלק השלישי הנקראת השכלה שימושיית, ביארתי איך בעלי הקבלה המעשית פועלים פעולות שלא כדרך הטבע, שהוא מתוך חזרתם אחורנית, לאותם המדרגות הראשונות, שנמצאים בהם הרבה נועם ומתיקות, אשר מתוך זה, מתרבים מאד רוח החיוני שבהם, בדוגמה שתראה אצל אנשים פשוטים, אשר בעל הרצון החזק מפעיל את בעל הרצון החלש הימנו, ומכריחו לפעולות כרצונו, ובלי שום כח שכלי או הבנה, או תועלת בשבילו, הוא הולך ומציית לו לכל אשר ירצה. על-דרך-זה, כשבעל השגה מתאמץ להשיג אותם המדרגות המביאים חיות ורוח גדול, המה יכולים להפעיל בשיעור מסויים גם בחבריהם. כי טבע הרוחני, כטבע הדגים בים, אשר הגדול בולע את הקטן, בשעה שהוא חושב ממנו. ומחשבה לבד פועלת כאן, ויתר אמת אינו מחשבה, אלא רצון ורוח, כי מחשבה אינה מועילה להניע גם בעל המחשבה עצמו, ואיך תניע את חברו? אלא שהרצון מקבל ומצטייר מדמות מחשבה ההיא, של בעל הרצון הגדול, ופועל אצל הקטן ממנו, אשר בעלי הפסיכולוגיה מגדירים זאת בשם "כח של מחשבה", והוא טעות, כי הוא רצון, ולא מחשבה. ותדע שכח הפועל הזה הוא כל-כך אמיץ, עד שיכול להוליד דמיונות אצל חברו, ממש באותו שיעור שכל אדם שולט לצייר דמיונות במוחו עצמו, ומבחינת השליטה הוא תקיף יותר לאין שיעור, מהמצייר דמיונות במוחו עצמו. כי המצייר בעצמו – הרי יש לו לעומת הדמיון בחינת כח הבקורת השכלי, ואם הוא מכחיש את הדמיון, הרי הדמיון ההוא נחלש, ואינו יכול לפעול כלום. מה-שאין-כן בהמתפעל מחבירו, הריהו נמצא אז במצב של אנרכיה בלי שום פעולת מכונה שלו, שנקרא מוח. ועל-כן לא יארע לו לעולם כח הבקורת, אלא אותו הדמיון שהשיג מיד חברו הולך ופועל בו, כמו שהיה מוסכם לו מכבר, בהחלט גמור, ולמעלה מבקורת כמו, הסוג של דעה קדומה. ולא עוד, אלא שיכול להתלבש ולשאוב את רוחו של חברו לתוכו, עד להרגיש בשיעור מה, את הרגשותיו ואפילו את זכרונותיו ולעשות בהם משא ומתן, ולברר מהם את הנרצה ולהודיע לו. וז"ש: שמכחישין פמליא של מעלה. כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות, ומגדילים רוחם החיוני יותר מחכמים אמיתיים.

הסבר: באופן כללי בעלי ההשגה יכולים לחזור אחורה בזמן למדרגות עליונות, יכולים לפעול מלב אל לב, ללא מעבר שדרך השכל הישר – ישירות על תת המודע, שזה נקרא כוח מיסטי. העניין שהכוח הזה לא נועד לשימוש בקביעות, רק כדרך אגב, כי עיקר העבודה צריכה להיעשות דרך השכל הישר, דרך המודעות. יש מצבים שהחכמים משתמשים עם כוח הזה כמסייע, בטומאה מנסים להשתמש בכוח הזה בקביעות.

בצורה המיסטית לכאורה אפשר להשיג הרבה דברים כי אין את ההגבלה של השכל הישר. ואז האדם יכול לפעול על עצמו ועל החברים שבתוכו (שאר הרצונות והפרטים הנובעים מהם) המון דברים שאי אפשר לפעול בצורה רגילה. ניתן לחדור לרצונות מאוד עמוקים שבתוכנו רובדים שבדכ אנחנו לא מודעים אליהם ולהשיג הרבה דברים, יש בנו בתת מודע עולם שלם, גלגולים קודמים, התפעלויות שיש לנו מאחרים בתוכנו, עולם ומלואו קיים בנו. אבל שמשתמשים עם זה בקביעות ונשארים שמה, זה נקרא מכחישין פמליא של מעלה, כי הכוח המיסטי לא בא בשביל עצמו, רק כדי לסייע לשכל הישר, כשהוא עומד בפני עצמו זה כמו גוף בלי ראש ונהפך לנבלה. כפי שאמר "כי הגם שהגיע להם רק הנובלות, עם-כל-זה נשארים ומשמשים עם-זה בקביעות"

פתחתי שהקבלה לא מדברת על גשמיות וכן אמת לאמיתה הדבר. אבל כדי לסבר את האוזן, אז הדברים האלה מתבטאים גם בחיצוניות או לפחות יכולים להתבטא כסימנים בעלמא. אנו רואים הרבה פעמים שאדם עם רצון מאוד חזק למשל, משפיע על אנשים אחרים, וזה לא משו חיצוני או כמות של ידע, או הרבה מחשבות, אלא פשוט אווירת נפש שהוא משדר.

הרבה פעמים שאנשים קרובים לעיתים קורה שהם חושבים אחד על השני לפני שיש טלפון, למשל הרבה פעמים לפני שהרב אומר דבר תורה יוצא לי לחשוב על זה, וכו' כל אחד במקומו.

כי השוואת הצורה מקרבת הרוחניים. כסימן מחשבה דומה או הרגשה דומה מחברת.

כסימן לדבר יש כוחות מיסטיים בעולם, לכאורה אנו רואים גורואים או כל מיני אנשים בעלי כוחות, אבל העוצמה לא בהכרח מייצגת את האמת. הרבה פעמים יש לנו רצון לקרוא מחשבות , לקרוא רגשות של הזולת, וזה משו שקיים במציאות למשל שני אנשים שאוהבים או איש ואישה יכולים להרגיש מה השני מרגיש, דבר מצוי, יותר מזה, רוב הידע בלימוד עובר דרך המחשבה ולא דרך המילים כידוע ליודעי חן.

אבל באופן רגיל אנחנו בקושי שומעים את המחשבות של עצמנו איך נקרא מחשבות של אחרים? דהיינו לא תמיד אנו יודעים מאיפה אנו פועלים באמת? אנחנו רוצים לישון, לכאורה רוצים משו חיצוני, אבל באמת השינה היא רק ביטוי למשו פנימי שאנו רוצים להשיג, אנו רוצים מתוק שאנו בדיכאון, או אוכלים כפיצוי נפשי וכו', הרבה מהדברים שאנו פועלים אין אנו מודעים להם, אלא עושים אותם בצורה טכנית או מחמת הרגל או ברובד הדומם\המעשה בלבד.

האם אנו באמת קוראים את מחשבתנו או פועלים כמו בהמה או עלה נידף ברוח? כמו כן רובנו טמאי מתים, אם נקרא מחשבה של מישו אחר ממילא נפרש אותה באגו הצר ואם את המעשה שלו אפילו אנו לוקחים לביקורת והתנשאות, אם היינו קוראים את המחשבה שלו לאן היינו לוקחים את זה?

כדאי שנדע לקרוא את המחשבות של עצמנו לפני שאנו רוצים לקרוא מחשבות של אחרים. אבל קיים כוח מיסטי כזה במציאות, אבל אין עניין בעוצמה בלי אמת. אסור שהמיסטיקה תעמוד בפני עצמה, אמר ללבנה לכי מעטי את עצמך , כל הכוח המיסטי רק דרך השכל הישר.

יש כאלה שנולדים עם האינטואיציה הפנימית הזאת ויש אנשים שבאמת אולי ככישרון נרכש או דרך אימון יכולים להשיג כוח מיסטי וכביכול לקרוא מחשבות של אנשים להרגיש אותם, אפילו להשפיע להם על הדעות והמחשבה, אם כי רובנו מלאים בטונות של קליפות, אז כל הכוחות מיסטיים האלה מעורבבים בהרבה לכלוך ודימיונות וממילא די לבא מן הדין להיות כנידון. 

יש לדייק שאף על פי שקיימים כוחות כאלה בעולם רוב האנשים העוסקים בזה מעורבבים בדמיונות קשים ואין להם מושג מימינם ומשמאלם בנושא, אלא הכל הבל ורעות רוח, דמיונות כוזבים כצל חולף ברוח ואיננו.

כמו כן כתוב שכישוף\עין הרע לא שולטת בצדיקים, מי שיש לו רצון ושכל חזק ממילא הכוח המיסטי לא פועל עליו, או בכלל הפרעות חיצוניות. צריך להגיד גם שכל הכוח הזה שאחד מנסה להפעיל על השני יכול לפעול רק על הנפש הבהמית של השני ולא על הנפש האלוקית. השאלה כמה אנו מונחים בנפש האלוקית..? …

בכל מקרה נחזור לענייננו, כל זה רק סימנים מאוד רחוקים, עיקר הכוונה בגוף אחד, האם אתה יודע לקרוא את המחשבות של עצמך? האם הרצונות האמיתים והגדולים שבך משפיעים על הרצונות משנה? האם אתה משתמש במיסטיקה כדי להגדיל את השכל הישר או כדי לברוח ממנו? האם אתה פועל דרך הבינה? ובעיקר האם אתה עלה נידף ברוח שבורח מעבודה?

Gardens: starsג' שלישים בהסתר החכמה שלשה שלישים יש בהסתר חכמת האמת. הא', הלא נחוץ. הב', האי אפשר. הג', כבוד אלקים הסתר דבר. ואבארם אחד לאחד. שליש הא': הלא נחוץ חלק זה כמובן אין בו משום הפסד כלל, זולת עניין של נקיות הדעת יש כאן. כי את המה בכך, מצאנו משחית היותר נורא במשחיתים. וכל מבלי עולם, אינם אלא אנשים בעלי מה בכך. כלומר, מסתכלים בדברים שאין בהם צורך, ומודיעים דברים שאין בהם צורך. ועל-כן לא יקובל אצלינו תלמיד בטרם נשבע שיסלק עצמו מסוג בעלי החורבן האלו.

מהות הקליפה היא עודפים של שקר ולבושים המסתירים את האמת, על כן דבר חמור להגיד דברים שאין בהם צורך לתיקון, רובם לא ברי עיכול ונהפכים לפסולת בתודעת האדם, על כן הם אחד המשחיתים הגדולים ביותר.

שליש הב': האי אפשר על חלק זה כמובן שאינו צריך שבועה, אולם לפי שאפשר לגלותו בלשון מוטעה, ולהתנאות בו בעיני ההמון, לפיכך, גם הוא נכלל בשבועה.

אפשר להביא אותו בדרך רמז, או לגלותו בצורה מעוותת בבחינת ריבוי הקנקנים מפיג טעם היין, או לנסות לקבל כבוד על הלא ידוע.. על כן גם הוא נכלל בשבועה.

שליש הג': כבוד אלקים הסתר דבר חלק הזה הוא היותר חמור בדבר ההסתרה, כי רבים חללים הפילו. ותדע, אשר כל המכשפים שהיו בעולם, ובעלי הערמה הם רק ממיני גילויים כאלה יצאו, אשר תלמידים שלא שימשו כל צרכם, טעו בענינים, ויצאו ללמד לכל הבא בידם, בלי השגחה אם הם ראויים לכך. והמה שיצאו ושימשו בחכמה למטרת אנושיית לתאוה וכבוד. וקודשי ה' הוציאו לחולין ולשוק. והיינו שקוראים קבלה מעשית.

הסבר: "כבוד אלוקים הסתר דבר", דהיינו שלקחו רק את המטרה וזרקו את האמצעי ואת דרך התיקון. ובנוסף לזה חטאו כפליים שעוד הלבישו את המטרה העליונה בלבושים חיצונים גשמיים כדי למצוא חן בעיני ההמון ופספסו ועיוותו לגמרי את העניין.

כידוע רוב שאר התורות בעולם והפיסלוסופיות והחכמות שדדו מהיהדות, הן מצד אברהם, הן מצד משה הן מצד הנביאי אמת, הן מצד אליהו הנביא, והן מצד חכמינו.. לקחו את החכמה הטהורה, עשו אותה יפה בעיני ההמון, לקחו את הטפל וזרקו את העיקר, דבר זה הוא פגם חמור ביותר וביזוי הגבירה. דברים אלה נוהגים בדור הזה עוד, שמשתמשים בקבלה לתמורות מעשיות בזמן ומקום חלילה, והרי כל הקבלה באה על מנת להשיג מעבר לזמן ומקום. וע"י שהיא משמשת למטרות אנושיות במקום מטרות אלוקיות, פספסו לגמרי את העניין, וכדי בזיון וקצף

 שנזכה להשפעה מעשית. בהצלחה.

 

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו