פניני החכמה: פרה אדומה ומה שמסביב

מהי פרה אדומה? מדוע היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים? מדוע היא חוק שאי אפשר להבין ואף שלמה המלך ברוב חכמתו לא יכל להבין? מה הטעם של המצווה? מה מסמלת פרה מבחינה נפשית? מה הקשר בין הפרה לפנימיות התורה? למה משה רבנו כן השיג סוד פרה אדומה? מהו בין עגל לפרה? מהי תקנח את בנה? מהי טומאת מת? למה צריך לשרוף אותה?

א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ב זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ עֹל. ג וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. ד וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. ה וְשָׂרַף אֶת-הַפָּרָה לְעֵינָיו: אֶת-עֹרָהּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ וְאֶת-דָּמָהּ, עַל-פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. ו וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל-תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.
רש"י:
פרה אדמה – משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה כך תבא פרה ותכפר על העגל
"תנינן כל העוסקין בפרה מטמאים טומאת בגדים, והיו פוסלים אותה במלאכה, היא עצמה מטהרת טמאים, אלא אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי, שנאמר: זאת חוקת התורה" (פסיקתא פרה).

 

הסבר פניני החכמה:

מה כל-כך מיוחד בפרה האדומה? מה יש בה שאין בכל מעשה הקרבנות או דיני טומאה וטהרה? אחד ההסברים בנגלה הוא שהפרה האדומה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים! הטמא שמזים עליו מאפר הפרה, נטהר מטומאתו, ואילו כל הטהורים שהתעסקו בהכנת אפר הפרה הופכים להיות טמאים (נדה ט, א). 

יסוד חשוב: רוב מצוות התורה הם בבחינת משפט, דהיינו שאני צריך להשיג את הדבר, ושיתפשט ללב.

עם זאת, יש מצוות יסודיות באמונה שהם בחינת חוק ודווקא כל המשפט (המדע) מושתת עליהם. בלעדיהם זה כמו לקחת את החלל ולהוציא אותו מהחומר במציאות, הכל נאבד ואין לנו תפיסה בו – כל הבניין קורס. כמו לקחת את השורשים של העץ ולא משנה כמה גבוה הוא (כמה פרטים יש לו- דהיינו בחינת משפט) בהמשך בהרחבה למתקדמים נדון בזה באריכות, על ההבדל בין חוק למשפט.

 

מהי פרה אדומה?

בשונה משור, הפרה מייצגת דין רפה ,מייצגת התבטלות, התמסרות. אבל לא סתם התבטלות, אלא פרה אדומה, שכל ההתבטלות וההשפעה תבוא מטעם הרצון ליתר דבקות, ולא מטעמים אחרים.

במזרח למשל משתחווים כמדומני לפרות, סוגדים להם, כי זה מסמל להם את ביטול הרצון, מה שהם מאמינים בו, ביטול הבריאה ולחזור להיות האור.

ביהדות בחכמת הקבלה זה שונה, כל וויתור הרצון הוא רק על הצורה והוא בא מטעם הרצון ליתר דבקות, ולא מטעם הרצון להיות הבורא בעצמנו ודו"ק.

 

מדוע הפרה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים?

מדהים כוח הפנימיות, עובד הפוך משכלנו. ההגיון יגיד שאם אני טמא הפרה צריכה לשרוף אותי, ואם אני טהור לתת לי שכר. כמו למשל במצווה של אישה סוטה, אם שיקרה היא מקבלת דין רציני מהכהן..

אלא שמדברים בדרך עבודה, רשע צדיק, בינוני וכו', לא מדובר על גופים שונים, אלא הכל בתוך האדם עצמו.
אמרנו במאמר הקודם ששלמה המלך היה צריך את אשמדאי כדי לבנות את בית המקדש, כי חייב לגלות את ביסוס השלילה בטרם גילוי הטוב, ההעדר קודם להוויה. דייקנו שרשמנו חייב לגלות, כי זה עניין של גילוי, הרע, השקר נמצא פשוט צריך לראות אותו.

לכן כאשר האדם עושה עבודה פנימית בסוד הפרה, כפי שהרב"ש אומר שזה בחינת העבודה למעלה מהדעת, בעל מנת להשפיע– אז הוא לכאורה טהור {דהיינו חושב שהוא צדיק כי עושה מעשים טובים} אך פנימיות התורה- מדרגת הלשמה, האמא, שהיא התורה הקדושה,  מגלה לו שהוא בעצם טמא מאוד, בבחינת "מטמאת את הטהורים" דהיינו מגלה לו את האמת. שהוא גוף בלי נשמה מעשה בלי כוונה, וכל כולו פרטיות.

עכשיו שהגיע להכרת הרע, ורואה את האמת, רואה את הקלקול, יכול להתחיל לתקן, ואז היא "מטהרת את הטמאים" דהיינו "מתוך שלא לשמה יכול לבוא ללשמה" כי אם לא יודע שהוא בלא לשמה כיצד יגיע ללשמה?

אז אם כך מה הסדר?

קודם כל האמונה מגלה לו שהוא טמא, מראה לו את הרע. לאחר מכן מטהרת את הרע ומגלה את הטוב. דהיינו קודם גילוי השלילה, גילוי הלא לשמה, לאחר מכן, מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה.

מצד שני, אם לא יתחיל להתעסק בהכנת אפר הפרה, אפילו לא מתחיל את העבודה בכלל ולעולם לא יגיע להכרת הרע.


גם אם לפנימיות חס ושלום יש טעם של אפר מבחינתנו, וקל לברוח לדברים חיצוניים, למשל: פילוסופיה. או אפילו רק תורה ומצוות ומעשיים בלי כוונה ועבודה נפשית, או להסתפק בעבודת מידות חיצונית.. אין לנו לפעול כך, אלא עלינו לבחור במה שאמת ולא במה שנחמד בהתחלה, קליפה זה מלשון "קל ויפה" {הרחבה בעניין במאמר חכמת הקבלה והפילוסופיה פרי חכם}

 

אם כך מהי הפרה לענייננו? הכוח העצום של פנימיות התורה להראות לאדם את הרע ולתת לו את הכוח לטהר אותו.

"כפי הכתוב המאור שבה מחזירו למוטב" ודייק שבה, בתוכה בפנימיותה.

 

למה תורת הנגלה לא מספיקה כדי לטהר?

האמת מצד עצמה מספיקה, אבל בדור הזה אין לנו את הכוח, אנחנו לא מספיק חזקים, אנחנו כל כך עמוקים בלא לשמה שזה לא יעזור לנו, צריך תבלין רציני ביותר. אנו מחויבים ללמוד את הקבלה גם כי הסדר הקוסמי של העולם בנוי ככה שאנחנו בעקבי משיח, וזה זמן התגלות הקבלה, וגם כי התורה עצמה, הפנימיות קיימת תמיד גם בנגלה, רק כיום אין לנו גם כתלמידי חכמים, את הכוח לראות את הפנימיות. לכן אנו זקוקים לחכמת הקבלה, אך מצד האמת התורה כל כולה פנימיות.. 

אומר רבי חיים ויטאל בהקדמה לעץ חיים:

"כי לא על חינם, כפי רצונם, פסקו (חז"ל) טמא טהור, אסור והיתר, כשר ופסול אלא מתוך פנימיות התורה, כנודע ליודעי ח"ן"

אומר בעל הסולם:

פנים מאירות ומסבירות {הקדמות הסולם החדש} "כל דבריהם של חז"ל בנויים על הנבואה ורוח הקודש – שהיא רוחניות גמורה, למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, וכל מחשבתם היה עולמות העליונים, ולמעלה הרבה מעולם המלאכים אלא שמדברים בענייני העולם הזה, בענפים ועל פיהם מגלים אור חכמה בעולמות העליונים. ואפילו בעיני ההלכות…"  {להרחבה בנושא לחץ כאן כמו כן כדי לקרוא בהקדמה לתע"ס אותיות כב – כג בנושא}

 

 

למה שלמה המלך ברוב חכמתו גם לא יכל להבין את סוד פרה אדומה?

לעניות דעתי, גם הרצון לשלמות צריך לקבל את החוק בצורה מלאה, זה לעולם לא ישתנה! גם שנגיע לשלמות תמיד בראש יהיה זיווג דהכאה, תמיד נבחר ביתר דבקות, זה תמיד יהיה באמונה, תמיד צריך לכוון בעל מנת להשפיע, לכן גם במצב השלמות זה נשאר סוד, מעבר לכל מדע, מעבר לכל הפרטים, וזה הייחודיות והיופי והקסם שבזה.

 

למה משה רבנו כן השיג סוד פרה אדומה?

לעניות דעתי משה מייצג דווקא את האמונה למעלה מהדעת (לכן גם לא עלה לארץ ישראל) דווקא המדרגה הזאת ראויה להשיג את סוד האמונה- כי משיגים את האמונה רק למעלה מהדעת- אין מישהו ראוי יותר ממשה רבנו להשיג את סוד הפרה. 

 

מה הטעם של המצווה?

שהאדם גוי אין בה טעם, לאחר שהאדם עבר את התהליך וטיהר וזיכך וקידש את עצמו וגילה את בחינת ישראל שבו, יש לו המון טעם, הוא רואה דווקא שהאהבה היחד ההשפעה הרבה יותר טעימה מהפרטיות. כפי  שנראה בציטוט מהרב"ש בהמשך.  

בגדול, כאשר האדם מתחיל לקיים תורה ומצוות לשמה, אז מתחיל להרגיש את הטעם של המצוות, אבל בטרם ירגיש טעם של אפר פרה. זה בעצם סוג של שמירה שתאפשר לו מקום בחירה ואימון לקראת האהבה, אחרת היה חומס לעצמו את האמונה ולעולם לא היה יכול להגיע לתיקון הנרצה.

מהי תבוא אמו ותקנח הצואה?

הצואה מייצגת את הפסולת, {צא צא ואל תבוא, זוהמא- זו היא מה? האמונה} את הרעלים הנפשיים את הפרטיות, את המקבל בעל מנת לקבל, אם האדם מקבל על עצמו באמונה את פנימיות התורה, אז הפנימיות יכולה להציל אותו, אפילו לקנח את הפרטיות שלו ולכסות עליה בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב!" אבל זה רק בתנאי שמקבל על עצמו עבודה אמיתית באמונה. 

 

מה בין עגל לפרה?

עגל מלשון עיגול דווקא מייצג את הבעל מנת לקבל, הפרה דווקא מייצגת את התיקון של הבעל מנת לקבל, את הבעל מנת להשפיע – אבל לא סתם פרה, פרה אדומה, מטעם הרצון ליתר דבקות.

שנזכה להגיע מתוך שלא לשמה ללשמה- צריך תמיד שזה יהיה ברקע! שנזכה להתמסר לפנימיות התורה והיא תטהר אותנו בע"ה.

 

מדוע צריך לשרוף את הפרה?

אומר הרב"ש "שפרה אדומה היא מלכות מבחינת מצב הא' שהיא קו שמאל דבינה" , דהיינו שיש לה חכמה בלי חסדים לכן נקראת "פרה אדומה אשר אין בה מום" לכן צריך לשרוף אותה, דהיינו שמקבלת את מיעוט הירח, שמוכנה להיות קטנה ולעבוד בהדרגה עד שתשיג חסדים ותוכל להיות שלמה בחכמה וחסדים.


מהי טומאת מת?

מת נקרא מקבל לעצמו, כי הוא בשינוי צורה מהבורא, כל דבר המייצג נפרדות הנו צד המוות, המוות זה הסימן המובהק לנפרדות בעולם הזה, דהיינו נפרדות בין גוף לנשמה.
יש לנו טומאת מתים, כל דבר שאנחנו עושים זה בעל מנת לקבל מטעם חטא העגל, חטא אדם הראשון.

המוות הגשמי הוא סימן, עיקר המוות האמת מדובר על מוות רוחני, דהיינו שהאדם מרגיש מת מבחינה פנימית, אין לו מילוי בשום דבר, ובעיקר בתורה ומצוות. וסימן שמוות רוחני קשה יותר היא שאדם מתאבד הרבה פעמים, בוחר מוות גשמי חס ושלום על מוות רוחני חס וחלילה.  
ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה!

אם כך מה ההבדל בין מוות חיובי למוות שלילי?
מוות שלילי זה מוות מצד הנפרדות מצד הדין, מצד ריחוק מהבורא מחיי החיים, שינוי צורה.

מוות חיובי בתוך הדרך תורה, הכוונה שאני ממית את הפרטיות שלי את האגו והגאווה, מוות כזה הינו ברכה והדרך היחידה להיוולד לעולם הרוחני, בלי מוות אין לידה. ע"י מוות של הבעל מנת לקבל, ממילא החיים מתפשטים ומתגלים.
לכן עלינו למות מתפיסת העולם הזה ולהיוולד לתפיסת העולם הבא. (הפנימיות)

רואים שמדרגת הדומם, הזרע, רק ע"י שנרקב באדמה במקום חשוך ומאבד את צורתו הקודמת ,יכול להצמיח אח"כ דברים נפלאים.

אומר הזוהר שבטרם שהאדם מוותר על כל תפיסת העולם הזה לא יכול להשיג שום דבר רוחני!

רק מצוות האמונה שהיא המעבר לעולם הזה יכולה לטהר אותנו מטומאת מתים, מהפרטיות. שנזכה להיטהר! אמן

 

לסיום נביא מדברי הרב"ש הקדושים על פרה אדומה: {כדאי לקרוא גם אם הלשון קשה, שיכנס קצת לנפש- בהמשך למטה הרחבה לבעלי עיון בכל הנושא}

רב"ש דרגות הסולם:

"זאת חקת התורה". ופירש רש"י, "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתוב בה חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".

פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטרין, אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל. והכוונה שנתנו שיהיה הכל בעל מנת להשפיע.

הלשון לפי שהשטן ואומות העולם מונין וכו' משמע, שבשבילם היא חקה, זאת אומרת להם צריכים להשיב כך, שגזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. מה שאם כן לישראל אין זו חקה. ויש מאמר חז"ל, "לך טעם רק לאחרים חקה".

שאלת מה מצוה זאת, ומה טעם יש בה. לפי דרך הסוד הולך זה על הכוונה שצריכים לכוון שהכל יהיה בעל מנת להשפיע. ואז השטן ואומות העולם שואלין מה מצוה זאת. וכי הקב”ה הוא בעל חסרון חס ושלום שצריכים להשפיע לו הנאה ותענוג, הלא אדרבא, רצונו להטיב לנבראיו, ולא שהנבראים ייטיבו לו. ועוד שואלים, מה טעם יש בה.

איזה טעם יכול להיות לאדם אם אומרים לו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, הנקרא מקבל על מנת לקבל. היינו שהאדם צריך להגיע לידי דרגה שלא תהיה הנאה לשם הנאת האדם, רק להנות ה'. איזה טעם יכול האדם לקבל מעבודה כזאת, שתחייב אותו לעסוק בתורה ומצוות. הרי הם לא רואים בזה סיבה מספקת שיהיה גורם להסיבה הזאת שיעסוק בתורה ומצוות "בכל לבבך ובכל נפשך". להיפך, הוא מבין שהוא מוותר על תועלת עצמו מדברים גשמיים, שבשביל זה הוא ישיג עבור תועלת עצמו תענוגים יותר גדולים, אבל איזה טעם יכול להיות בכלי להשפיע.

ולזה באה התשובה, לפיכך כתוב בה "חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה". ופירושו, שאין לתת שום תשובה להגוף בזמן שהוא שואל שאלת השטן ואומות העולם, אלא יש לומר להגוף שזה כך, וזוהי גזירת שמים, שאסורה לנו הכוונה שעל מנת לקבל. ורק אז יכולים לא להכנס בויכוחים ואז יכולים לנצח.

אבל כשנעשה בחינת ישראל, אז להיפוך, אין לו הנאה וטעם רק בזמן שהוא יכול לעשות על מנת להשפיע. ובזמן שאין יכול לכוון על מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בעצמו לרע ולבחינת מות. כי אז הוא מרגיש "רשעים בחייהם קרויין מתים", משום שזוכה אז להרגיש טעם בדביקות ה'. ולהיפך מזה בזמן שנפרד מה'.

וזה פירוש לפי שהשטן ואומות העולם מונין לישראל וכו'. מה שאם כן כשנעשים בחינת ישראל, כשיוצאים מן השליטת אומות העולם, אזי להיפך, כל הטעם בחיים מרגישים דווקא בעל מנת להשפיע, שזהו המכונה דביקות.

וזה פירוש "תבוא האם ותקנח את בנה". שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל, אז הפרה מוחקת את ענין העגל. היינו שפרה נקראת בחינת הכוונה דלשמה, שהיא בחינת ביטול את עצמותו, שהוא בחינת שריפת הפרה. כמבואר בהסולם, שהיא בחינת "לכי ומעטי את עצמך", הנאמר בהלבנה, שהיא חוזרת לנקודה, שנאבד לה כל הקו שמאל, הנקרא בחינת חכמה. וממילא עובר החטא של העגל, והולך רק בכוונה דלהשפיע.

עד כאן לשון קודשו.



נהנתם? תנו לייק ושתפו  {רוצים הרחבה לבעלי עיון- דפדפו עוד למטה.

הרחבה לבעלי עיון:

blackhole

האם הקבלה היא מדע או דת?

נשאל על כך שאלות- האם אהבה היא מדע או דת? האם אהבה היא חוק או דבר פלאי?

אם נתתי למישהי שאהבתי את כל רכושי האם זה מחייב שהיא תאהב אותי?

אם מישהו הכי יפה בעולם מבחינה מדעית חיצונית, האם זה מחייב שיהיה נאהב?

את התשובה אני משאיר לכם.

על כן ודאי שהקבלה היא לא מדע, כיצד אהבה יכולה להיות מדע… טכניקה וחוק סגור?

אומנם יש לציין כמו שכבוד הרב אומר הרבה פעמים, "בתוך הכלל של חכמת הקבלה במסגרת האמונה

יש הקשרים של סיבה ותוצאה (מדע) מאוד מדוייקים, אבל הם רק פרט בתוך הכלל שנקרא אמונה"

דהיינו, צריך להביא לאשתי פרח, להגיד לה אני אוהב אותך, לזכור את היום נישואין צריך לפעול מבחוץ

צריך את החוק אבל הוא רק פרט תחת הכלל של האהבה האמונה.

אם נדבר בשפה קבלית ולא מדעית, אז כדי לדייק במושגים נסביר-

המדע מתייחס למושג חוק כמשהו שניתן להשיג ולהבין בדעת.

בקבלה אנו קוראים לחוק דווקא הפוך, מה שלא ניתן להבין בדעת- אלא באמונה.

מה שניתן להבין בדעת אנו קוראים בחינת משפט.

 

מביא הרב אדם סיני באחת הפרשות:

נביא ציטוט בעניין ונסביר:

"אשר ברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כיסא כבוד שאם יסתם אחד מהם או יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת"

נקב צריך לסתום, חלל צריך להישאר חלל.

יש בחינת חוק ויש בחינת משפט.

חוק נקרא שצריכים לקבל את הדבר למעלה מהדעת. זוהי בחינת אמונה.

משפט נקרא שצריכים לקבל את הדבר מתוך חקירה וידיעה בתוך הדעת. עד כאן לשונו.

דהיינו, יש חוק שזה בחינת האמונה, שהבורא ברא את הבריאה להיטיב לנבראיו והרצון ליתר דבקות שזה אמונה וחוק מבחינתו והיסוד של הכל. למה חוק? כי אי אפשר למלא את זה, לעולם לא נהיה הבורא או נבין למה הוא רוצה להיטיב לנבראיו ומה זה חסר לו, כי אני בריאה, רצון לקבל. על כן אין שאלה בעצמותו.

מה זה אין שאלה בעצמותו? אין חיסרון בעצמותו, שאלה היא חיסרון. על כן חלל זה אמונה. הרצון ליתר דבקות גם חלל מבחינתנו. ולמה? כי זה חוק זה מגיע מהעליון. רצונו להיטיב לנבראיו זה כמו החוק שמגיע מהעליון, והרצון ליתר דבקות כמו החוק שמגיע מהתחתון.

אומר האריז"ל "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

אין מה לדון כיצד אפשר להיות אנוכי ולהיות מאושר בחיים, או האם ניתן לנצל את הבורא, זה חוק! אי אפשר לקבל בדעת אותו. זה חלל שאסור שיתמלא, כמו בחינת הכלים דעיגולים, או במקרה שלנו קליפות, שהם מקבל בעל מנת לקבל ואין להם קיום זולת בקו.

אומר הרב"ש חי זצו"קל בשמעתי:

"והיות שהוא טענת גופנית, אין לו להשיב, אלא תשובה גופנית, שהוא "הקהה את שיניו, ואלמלא היה שם, לא היה נגאל", מדוע, משום שהרצון לקבל לעצמו, אין לו גאולה, אפילו בזמן הגאולה. כי ענין הגאולה תהיה, שכל הרווחים יכנסו לכלים דהשפעה, ולא לכלים דקבלה." עד כאן לשונו.

צמצום א' הוא חוק מבחינתנו, וגם תמיד ישאר כפי הכתוב "כל הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם"

שני החוקים הנ"ל הם היסוד של הכל וניתנים לתפיסה רק בצורה אמונית.

מכאן ולמטה, מהרצון ליתר דבקות ומתחתיו-  הכל מדע. אבל מדע שהוא נביעה של האמונה, שהוא רק בא לשמש את האמונה. מה זה מדע? סיבה ותוצאה קודם ונמשך,עילה ועלול, תהליכים. שזה נקרא נקב, {לא חלל} שנקב זה חיסרון שראוי להתמלא.

שזה נקרא משפט, הנקב מצווה למלא אותו. אבל הוא רק פרט שכפוף לחלל ובא לבטא את האמונה. אפילו מבחינה גשמית כסימן אנו רואים שאין תפיסה בחלל עצמו, רק דרך החומרים שנמצאים בו אנו יכולים לתפוס משו, למרות שלכאורה הכל מצוי בו אף על פי שהוא מצד עצמו לכאורה ריק גמור, גם טכנית אם מפרקים חומר גשמי הרוב בפנים זה חלל..

דוגמא לחוק ומשפט מבחינה פרקטית: למשל אסור לקבל לעצמי ולהגדיל את האגו והגאווה הפרטית שלי זה חוק ואין מה להבין למה פשוט צריך לקבל באמונה ולבצע.

כפי הכתוב: "הקהה את שיניו ואלמלא היה שם לא היה נגאל"

להנות מסעודת חברים או מהיחד זה מצווה להבין להרגיש ולהשיג את זה בדעת ובלב – וזה בחינת משפט.

גם העבודה מול רבו של אדם היא דווקא בעיקר בבחינת חוק. "עשה לך רב" {עשייה הינה למעלה מהדעת בבחינת נעשה ונשמע) והעבודה עם החברים היא בבחינת המשפט "קנה לך חבר" דהיינו היא צריכה דווקא להיות בתוך הדעת! אבל העבודה עם הרב למעלה מהדעת כי זה כנגד יראת הרוממות כנגד פרצוף אריך אנפין, אהבת חברים כנגד ישסו"ת, זה התפשטות לגוף ולדעת, אומנם כל האהבת חברים היא במסגרת ההתבטלות ונביעה שלה, כפי שהחוק תלוי במשפט כפי שהאהבה תלויה ביראה, והם תלויים זה בזה. כמו מים, אני צריך גם חמצן וגם מימן, לא יעזור לי רק חמצן, ולא תעזור לי שמש בלי מים.

לכן גם אין אהבת חברים אמיתית בלי התבטלות, והתבטלות לבד בלי אהבת חברים זה לא מספיק, צריך את שניהם.

49595011389099640360noכמו כן כל בחינת ראש הוא חוק ממטה למעלה, והגוף שנובע ממנו הוא בחינת משפט ממעלה למטה.

בגמר תיקון תמיד יהיה תמיד זיווג דהכאה ודחיית האור בראש (אומנם בגוף יתבטל הדחייה כי הכל יהיה מתוקן בבחינת משפט וקדושה ולא יהיה עשר ספירות דסיום אלא הכל רשות הקדושה)

אבל הראש תמיד ידחה את המקבל בעל מנת לקבל, רק הרצון ליתר דבקות יהיה כבר עצם, ולא יהיה בנין לקליפות כביכול מצד עצמם, אני תמיד יעורר את המקבל בעל מנת לקבל כי זה מבטא את השתוקקות העצמית שלי היחודיות שלי בתור נברא, רק זה יהיה שפחה של הבעל מנת להשפיע של האהבה.

הרצון לקבל מטבעו הוא חוק אין לנו השגה בו, זה פשוט ככה יש מאין – בא מהעליון. התפיסה הנכונה שלנו אותו היא דרך השוואת הצורה, דרך הבעל מנת להשפיע, שההתפשטות שלה לכלים היא בחינת המשפט.

עוד אפשר להוסיף שגם החומר מבחינתנו הוא חוק, כי הוא מגיע מלמעלה. גם המצב מגיע מלמעלה בדר"כ כחוק ואין לנו אפשרות לקבוע אותו, אבל ההתייחסות שלנו למצב על דרך הצורה, שהיא בחינת המשפט ניתן לשנות ולתקן. אפילו בחומר הרוחני כל תיקון החומר הוא תמיד אגב הצורה.

ושיהיה לנו בהצלחה בתיקון הצורה, ע"י התבטלות ואהבת חברים תורה ומצוות.

בונוס:


ולסיום שנזכה להתחזק קצת מבחינת עבודה נצוטט את הרב"ש שאומר בשמעתי:

"ויש לדעת בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו, ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים, ולא בויכוחים שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות, על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני", כלומר ע"י ריבוי התמדה, אז ההרגל נעשה טבע שני"

והרצון לקבל לעצמו, צריך תמיד להשאר בחסרון, כי המלוי של הרצון לקבל, הוא מות ממש. והסיבה הוא כנ"ל, כי עיקר הבריאה היה לכבודו, (וזהו תשובה, על מה שכתוב שרצונו להטיב לנבראיו, ולא לעצמו חס ושלום). שהפירוש יהיה, כי עיקר הבריאה, שיהא מגולה לכל, שהמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, הוא דוקא בזמן שהאדם אומר שהוא נברא בכדי לכבד את ה'. אז, בכלים האלו מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.

לכן מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה, בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' יהנה מזה, כמו שכתוב, לעשות נחת רוח ליוצרו. ועם הרצון לקבל, צריך להתנהג עמו ולומר לו, כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך, אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה, גורם פירוד וריחוק מה'. והתקוה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר, משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד, בגלל זה, בעליות וירידות. לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה', וזה כמו שכתוב "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". אותה,היינו השכינה הקדושה, ומבקש שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". הנה בית ה', נקראת השכינה הקדושה.

 

26645786

 

 

 

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו