טעימה רוחנית מסדר ההגדה

ברכת החג מאת הרב אדם סיני
יהודי יקר,
 מעתה ביושבך על שולחנך המפואר בליל הסדר, ביום קדוש ונשגב זה, חפש את אליהו הנביא שבנפשך. פתח את הדלת לרווחה וכוון אל דלתי לבך הפתוחות לרווחה ליהודי שבך, לרצונך לצאת ממצרים, מתוך האגו הצר, אל מקום של בחירה אמיתית בדבקות בה' יתברך, בבחירתך בחיים מתוך הסכמה לוותר על כל החמץ והאגו, ובהקדישך את נפש היהודי שבך לגדלות ה' יתברך. 
 
כוון יהודי יקר אל וויתורך על העבודה הזרה, המיוצגת בתפיסה הגשמית המבוטאת בזמן ומקום, ולהסכמה לשבר את כל הפסלים, את התפיסות הכוזבות כפי שמקבלות ביטוי בשכל המדעי. 
בקש שכל אמוני מתוך הסכמה שאברהם הוא אבינו, שיציאת מצרים מתקיימת בנפשך כאן ועכשיו והנה אליהו הנביא כבר בא.
 –
 
חג פסח שמח.
טעימה מתוך מאמר בספרו של הרב:
 הכוונות בהגדה של פסח
 ההגדה מבקשת לשרטט בפנינו סדר שלם, שהוא מעל הזמן והתקופה, של יציאת האדם מעבדות לחרות, ממוות לחיים, מאנוכיות לרצון להשפיע נחת רוח לבורא. בסדר ההגדה אנו צריכים לראות עצמנו נמצאים במסע נפשי מרוכז, אשר מטרתו לגאול את נפשנו מעבודה זרה – שהיא הדבר המפריד בינה לבין הבורא.

הנה כמה ציוני דרך במסע אותו עוברת הנשמה בליל הסדר.

קדש

נכנסים בפעם אחת, מתוך קדושה גדולה, כאילו קפצנו אל תוך נהר אור של הקב"ה: אנו יוצאים מהאגו, מההחשבה העצמית, ומכוונים לכך שכל ישותנו נתונה לבורא יתברך. האמירה הפנימית היא: "אני פנוי לעבודתך, לכל אשר תורה לי – תהיה העבודה אשר תהיה".

ורחץ

יש לכוון לטהרת המקווה, ולחוש שמורידים מעלינו את השיירים המועטים של האגו שעוד נותרה בנו. הרגשת הקלה, כמו לאחר טהרה גדולה. הידיים רומזות על המעשה, ובטהרתן יש לכוון על כך שכל מעשה הסדר, ובעיקר מצב הקטנות שאליו נגיע מייד לאחר הרחיצה, ב"כרפס" – יהיה ללא גאווה.

כרפס

על האדם לכוון לראות את חסרונותיו, ובעיקר את נקודת גאוותו, מתוך גדולה. גדולה זו צריכה לעורר בו שאיפה לתיקון ולדוחפו לבקש גם את מה שנראה בכלתי אפשרי… צריך האדם לקבע בלבו את הגעגוע לשלמות הגאולה.

יחץ

אני הנני יהודי המציב מחיצה מפני החיצוניים לבל יפריעו לי בעבודתי ומקבל על עצמי לבטל את העבודה הזרה. כמו כן, אני מבקש לקבע בנפשי שאני עובד באופן חלקי על תיקון האני, תחילה על הרצון להשפיע שאני מבקש להביא לקדושה, ואת הרצון לקבל בגדלותו משאיר לסוף הסדר.

מגיד

הסיפור מהעבר חי ופועם בתוכי, ומשנה את נפשי ליציאה מהגאווה האישית, מהעבודה הזרה, ומעורר בי תקווה אמיתית לגאולה תמידית. ההגדה מפגישה את נפשי עם אור עצום המעביר את נפשי בדילוג אל מעבר לתפיסה הגופנית, הזמנית והמדעית, ומאפשר לי להכיר את ה"אני" האמיתי שלי, ה"אני" היהודי.

רחצה

אני מקבל על עצמי לקבל את המוחין של אכילת המצה בטהרה. אני מרים את ידיי הנטולות מעל ראשי ומכוון לקבל על עצמי שעבודתי כיהודי חייבת להיות למעלה מהדעת, בבחינת "נעשה ונשמע".

מוציא מצה

"מוציא מצה" הוא המרכז התודעתי של כל הסדר מצד העבודה. ההסכמה לקבל מוחין מצד העניות מבטלת לגמרי את פרטיות האדם (באופן זמני), ודומה לצד של אברהם אבינו במעשה העקדה.

יש לכוון שצד האמונה יהיה נשגב ויוביל את צד הפרטיות ולא להפך חלילה. לשם כך צריך להסכים לוותר על פרטיות זו, בבחינת החמץ. עבודה זו נעשית באופן זמני, שכן בהמשך צריכים להשתמש בפרטיות זו במסגרת עבודת ה'.

מרור

על האדם להרגיש באכילת המרור את המרירות שבגאוותו, ולהעצים את הצורך שלא להתפעל ממנה. לחוש מרירות בעצם הלעיסה והרגשת הפרטים. הפרטים מייצגים את העולם הזה. אדם החי בתפיסת העולם הזה בלבד צריך לחוש את המרירות בתפיסה זו. הרגשת המרירות היא בחינת הירידה לצורך עלייה, היא שתאפשר לו את הצורך בהמתקת הדין, דהיינו להעביר את שאיפותיו למטרות נשמתיות ולא חומריות-גשמיות.

כורך

חייב אדם לכרוך בחייו שלושה דברים: המרירות (בבחינת הרגשת הרע), המוכנות לעבודה (בבחינת מצה) והמטרה אליה יש לשאוף (בבחינת פסיחה). כאשר כורך שלושה דברים אלה יחד, יכול הוא להיגאל.

שולחן עורך

יש לכוון שהגענו למקום הזיו העליון עם המלך, שהוא תוצאת המסע אותו עשינו עד כה, ונאכל סעודתנו מתוך כוונה של גאולה ושמחה. נראה בסעודה זו מצוות עשה דאורייתא לקיים את שמחת החג.

צפון

באכילת האפיקומן נכוון על כך שאנו מודעים לקיומם של רצונות עמוקים שאינם גלויים לנו ואשר צריך עוד לתקנם. ברור לנו שגאולת מצרים היא רק שורש לגאולות העתידות, ואנו מקבלים את המתווה לצורת הגאולה של יציאת מצרים גם ביחס לשאר הגאולות.

אומר לעצמי כך: "אני מחויב לעומק, ואיני מוכן להסתפק ברדידות קיומית. חיפושי צריך להיות לעומק נפשי, ואעשה כל שביכולתי כדי לחדור לעומק זה, כדי להוציא עד כמה שאפשר באופן מודע את רצונותיי – אף אם יבואו בלבוש כוזב – כדי לתקנם. האפיקומן הוא העתיד שלי, ואשיגו רק למעלה מהדעת. יש לחפשו, משום שאינו נמצא בגלוי, ורק אם אקטין עצמי אוכל לחפשו מתוך התלהבות ואמת, ולא אצליח למוצאו מתוך גאווה כאילו גדול אני, אף אם חש אני בגאולה."

ברך

התחושה הראויה בברכת המזון היא של גאולה שלמה מעבודה זרה, מהגאווה המציבה אותנו כפרטים בעולם. במקום זאת יש להפנים שאנו שייכים לעם אשר טמן בפנימיותו את שורש הגאולה העתידה, המתפעמת בו ברגע זה במלואה מתוך קשר שלם ורצוף עם הבורא.

הלל

אנו מבקשים לומר : "למרות האור העצום שאנו זוכים לו בניסים העצומים שאתה מרעיף עלינו בטובך ובחסדך הגדול, איננו מבקשים לנצלו לטובתנו האישית, לצד הגוי שבנו, אלא רואים בכך ביטוי לאהבה שלמה, שאליה אנו מחויבים, בבחינת השכינה הקדושה. אנו מבקשים שבכוח ההארה הגדולה והעצומה של הנס נשכיל להשתמש כדי לחזק את האהבה בינינו, להעריך אותה ולגדלה. אנו מחויבים לאהבה זו, ואיננו רואים את האור כמטרה, אלא כסימן לקשר של אהבה איתך. אין אנו מבקשים את המתנה, אלא רואים בה סימן לקשר איתך, שנתת אותה".

נרצה

המסע הנפשי שעובר אדם בליל הסדר אמור לסדר את כוחות הנפש כראוי, כך שהמארג הנוצר מכוחות הנפש יהיה ערוך באופן הראוי לביטוי צד האדם שבו… כאשר אדם פועל מתוך שלמות פנימית, מתוך כוונה אמיתית לקיים סדר זה בנפשו, אזי יכולה להתפעל ולהתפעם נפשו להרגשה האמורה, דהיינו שנרצה הדבר. ה"נרצה" אינו רק תוצאה, אלא הוא עצמו עבודה כחלק מהמסע השלם, המסיימת את הנדבך האחרון בבניין הנפש של יציאה לחירות.

 מתוך הספר "מועדי ישראל, האדם ומה שביניהם"

את המאמר השלם ניתן לקרוא בעמ' 48-78, כרך א', פסח – סדר המסע מגלות לגאולה. 


שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו