פרשת דרכים שבועית: צו – היכן על האדם לעשות את השינוי הגדול בחייו?

 
בס"ד
פרשת דרכים שבועית
פרשת צו תשע"ז
[ויקרא ו, א–ב]
"וידבר ה' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה, היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו."
 
הפרשה עוסקת בדינים ובנושאים הקשורים בעבודת הכוהנים על המזבח. הקרבת קרבן עולה אשר שונה משאר הקרבנות. וחבת האש שתמיד צריכה להיות יוקדת על המזבח.
 
כדי לברר הדברים על דרך עבודת ה', נבדוק מהו עניין "צו" על דרך העבודה בנפש האדם? מיהו הכהן בפנימיות האדם? ומדוע חובת העלאת קרבן עולה, חלה על הכהן ובניו?
ראשית, נאמר שבאופן רגיל האדם נמצא במצב שאינו רצוי לו. ישנם שינויים רבים שהאדם יכול לעשות, אך השינוי החשוב ביותר והמשמעותי ביותר הוא במחשבתו. טבעו המורגש הרגיל של האדם הוא הרצון לקבל לעצמו. זו המחשבה הטבעית המורגשת בחיצוניותו של האדם, וזו עצת היצר הרע. ואין לאדם באופן טבעי חיסרון נעלה יותר מהחיסרון לקדושה.
 
לכן נשאל –
 
היכן על האדם לעשות את השינוי הגדול בחייו?
 
"צו את אהרן" –
 
מפרש רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום, שיש בו חיסרון כיס."
 
על דבריו אלו של רש"י, כותב הרב"ש זצוק"ל בספרו על התורה:
"ומדוע לא אמר: במקום שיש חסרון כסף או חסרון ממון, אלא אמר חסרון כיס?
כיס – הוא הכלי שנותנים שם את הממון.
חסרון כיס – חסרון כלי, דהיינו חסרון רצון. כי אין אור בלי כלי, אין מילוי ללא חסרון.
כשאין לאדם חיסרון לשלמות, על זה יש ביותר לזרז את עצמו ולעשות כל מה שבידו להשיג רצון."
 
אומר הזה"ק: "אין צו אלא עבודה זרה, דהיינו סיטרא אחרא" [צו טו].
הרגשת האדם מקורה במחשבה. מצד טבע האדם המחשבה הטבעית היא "מה יצא לי מזה?", ולא הרצון לקשר עם הבורא, לאהבה. על כן האדם צריך לוותר על רצונו העולה בו על פי טבעו האנוכי המוכר לו, ומתוך בחירה מודעת להקריבו ולשרפו באש ולהעלות בפנימיותו חיסרון לקדושה, לרצון נעלה יותר.
מהו קרבן עולה?
"באוצר המדרשים (עמוד רכ"ב) מובאים דברי חז"ל על קורבן עולה, עליו אומר הקדוש ברוך הוא: רצוני שלא יזוז מן המזבח מפני שקורבן זה חביב עלי מכל הקורבנות!
למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו שמחה, והיו אריסין ובני ביתו ואוהביו מביאין לו מתנות והיה המלך מסלקם. הגיע אדם ובידיו סל מלא פירות יפים. שאל אותו המלך: מי אתה? אני – ענה האיש – אריסו של המלך! אני מטפל בפרדסי המלך והבאתי דורון מפירות ההדר המתוקים הגדלים שם.
אחריו הגיע אחר ובידיו טלה רך. מי אתה? – שאל אותו המלך. אני – השיב האיש – הממונה על עדרי צאן המלך והבאתי דורון למלך מהוולדות החדשים שהמליטו הצאן.
בא אחד ובידיו מתנה למלך. מי אתה? – שאלו המלך – האם גם אתה עובד בשירותי? אני אינני עובד עבור המלך – השיב האיש – לא אלא שהבאתי מתנה כדי לכבד את המלך! לשם כך באתי.
דורון שהביא זה – אמר המלך – לא יהא זז משולחני! אדוני המלך – שאל אחד השרים המקורבים – מפני מה חיבבת דורון זה יותר מכל הדורונות? כל אלו שהביאו דורונות – ענה המלך – הם חייבים לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאיננו אריסי ולא בן ביתי אלא כיבדני חינם, דורון זה חביב עלי מכולם!                                      אם חטא אדם מביא קורבן חטאת, ואם אשם מביא קורבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הקורבנות." (הרב יעקב חן)
 
אחד מכוחות הנפש אשר קיימים באדם, הוא כוח הכהן שבתוכו. כהן הוא קו ימין, צד הקדושה שבאדם.
היות שהכהן בפנימיות האדם, מנותק מפרטיותו של האדם, מהרצון לקבל לעצמו, רק בכוח הכהן יכול האדם למגר את יצר הרע, לעבוד בהתבטלות, לפעול מעל הדעת.
כל ניסיון לפעול זאת בכוח אחר, יכשל.
 
כדי להקריב קרבן עולה על האדם להאמין שקיים בו הכוח לפעול בקדושה מעל הדעת בכוח הכהן שבו, אשר רק דרכו יכול האדם להתגבר, ובאמצעותו הוא יכול למגר את מחשבת היצר הרע ולבנות חיסרון אמיתי לקשר, ל"יחד", לאהבת הבורא.
אנו צריכים את העצות הנכונות, כדי לנהל את המלחמה נגד יצר הרע, לפעול בהתנגדות לאוטומט המפעיל אותנו. עצות אלו, הם העצים אותם צריך הכוהן להוסיף בכל פעם לאש, הפנימית כדי שלא תכבה.
 
לשם כך צריך האדם לזכור את המטרה שלשמה בא לעולם ולנתב בסביבה הראויה את החיכוך הפנימי, המתקיים בנפשו, כדי שיוכל מרצונו לבנות את הכלי הראוי, כלי של קדושה לאהבת הבורא.
 
הרב אדם סיני שליט"א מסכם בספרו:
 
"על האדם לזרז עצמו ליצירת ההתלהבות לעבודת ה' כנגד להבת יצר הרע. עליו למצוא תחבולות ראויות לעורר את הכהן שבו, את קו ימין שבתוכו, ללכת למעלה מהדעת הרגילה, המורגשת שלו.
התחבולה הכללית היא שמטרתו תבער בתוכו תדיר. על האדם למצוא מדריך וסביבה, שיגרמו לו לאי שקט, שיכריחו אותו לעבודה. העבודה היא הקרבת רצונו באופן שלם, עד להגעה לדבקות אמיתית בבורא עולם."
 
אמן.