בואי כלה – תזריע-מצורע תשע"ז

123

בואי כלה שבת תזריע-מצורע, תשע"ז
כאשר אדם מוציא שם רע, ומקבל צרעת אז הכהן הוא זה שמכריז עליו שהוא מצורע ומוציאים אותו ממחנה ישראל. אבל, מכל שלושת המחנות. אם הוא טמא מת אפילו או זב לא מוציאים אותו כל כך רחוק אלא רק מצורע מוציאים אותו ממש מחוץ למחנה ישראל, מחוץ שלושת המחנות.
יש הנחה שהכהן הוא זה שאומר עליו שהוא מצורע.
נשאלת השאלה מה יהיה אם הכהן יהיה כהן עם הארץ? כי זה גם יכול לקרות. לא כל הכוהנים מלומדים גדולים.
מה עושים? אז החכם הוא צריך לבדוק ולראות עפ"י כל הסמנים ואז הוא אומר שהבן אדם הזה מצורע. אבל, לא מספיק להגיד אלא הכהן הוא זה שצריך להגיד שהוא מצורע. הוא צריך להוציא בפה. ואם הכהן לא מוציא בפה אז הוא לא מצורע. או, עוד לא נקבע שהוא מצורע.
נשאלת השאלה. בשביל מה צריך את המשחק הזה?
אם החכם יודע ועם הארץ והכהן לא יודע, אז שהתלמיד חכם הוא זה שיגיד. אלא, שכאשר יש נגע, צרעת לאדם, ומוציאים אותו מחוץ למחנה ישראל, חייב לעשות את זה מתוך מידה של השפעה גדולה. מתוך מידה שהאדם יודע שהוא בעל מידה של קו ימין כמו של כהן.
מה יעזור הכהן? הוא לא צריך להיות חכם גדול, רק צריך להיות אדם טוב, שאכפת לו מכל אדם ואדם. שאכפת לו שיש לו מידת השפעה גדולה ואז, כאשר יבוא אותו חכם ויאמר שיש לו נגע ויתחיל לשאול, יתחיל לחקור, לא בגלל שהוא מבין, אלא בגלל שאכפת לו מהאדם.
כשאנחנו מדברים על נגע צרעת צריכים להבין מה הרעיון של נגע.
מה זה נגע שמוציאים אותו מחוץ למחנה? אלא שלמדנו שנגע זה היפוך של ענג. יש הרבה תענוגות לאדם. לא כל תענוג הופך להיות נגע כזה שמוציאים את האדם מחוץ למחנה. אלא עפ"י החכמה למדנו, יש נגעים ששייכים ללב האבן. יש נגעים ששייכים לרפ"ח ניצוצין, כל הנגעים ששייכים לרפ"ח ניצוצין אז הכהן בודק, מסתכל, מחפש אם יש אפשרות לתקן, לא מוציאים אותו. אם אין אפשרות לתקן אז אין מה לעשות עם האדם. חייב להוציא אותו למקום לב האבן. מקום לב האבן לא מתתקן עד גמר תיקון. לכן מוציאים אותו מחוץ למחנה.
כל אדם צריך לראות שבתוכו קיימים כל המרכיבים הללו. המרכיבים הללו של צד הכהן כשאתה אומר שם רע, זה אומר שאתה הולך על נקודה פרטית שלך. ולא הולך על נקודת הכלל. זה מוציא שם רע. שהולך נגד הכלל והולך עם נקודה פרטית שלך. אתה יכול גם לחפש רוחניות פרטית. זה מוציא שם רע על הכלל.
כאשר יש לאדם צד של השפעה בתוכו, הוא יחפש את טובת הכלל ולא את טובתו הפרטית. כאשר הוא מוציא שם רע על הכלל או הקב"ה, והוא הולך בדרך של פרטיות, זה דרך של גויים. לגויים אין את הכח להיות בתוך מחנה אחד, ואם יש מחנה זה מחנה להרע.
לכן, בעם ישראל נותנים לאדם הזדמנויות. מהחוץ אל הפנים. בהתחלה נגע הוא רק בבית, לאחר מכן הנגע נכנס יותר פנימה ללבוש. לאחר מכן, זה על גופו. כשזה על גופו אין ברירה אלא להוציא אותו אל מחוץ למחנה. וגם כשיש לו נגע בודקים אותו. נותנים לו הזדמנות, שמים את זה בסגירות. רואים אם הוא השתנה. נותנים לו אפשרויות לתיקון. רק אם ממש רואים שהנגע הזה כבר הפך להיות לחלק ממנו, אז אין ברירה אלא להוציא אותו מהמחנה.
יש כל כך הרבה בדיקות עד שמוציאים אותו מחוץ למחנה שאנחנו צריכים לחשוש להוציא איזה אדם מהמחנה. ולכן, יעשה אדם טוב ויפתח את מידת הכהן שבו כדי שהוא לא יצא מחוץ למחנה.
אגב כך, כל אחד צריך לראות האם הוא פועל למען התחברות לכלל, לכלל אמיתי, או לא? דווקא פרשת מצורע זה המצורע אוי לו לאדם לעשות חשבון, אם אני נבדל מהכלל, למה זה? האם בגלל שאני יהודי אני נבדל מהכלל? או בגלל שאני בן אדם שלא יודע להתחבר והולך בצורה גאוותנית אל מחוץ לכלל.
כל קהילה צריכה לבדוק את עצמה, אם אנחנו נבדלים מהכלל, האם זה בגלל גאוותנו או בגלל שזאת דרך אמת. או כמה יש מהצד הזה, כמה מהצד הזה. אבל זה נקודה שצריך לקחת בחשבון וצריך לתקן.
כי אם זה בא מצד לב האבן, אז לא יהיה אפשר לתקן זה. אבל אם זה בא מצד קדושה, אז צריך לאמר שאנחנו דווקא בעד הכלל. וודאי שירמיהו הנביא היה בעד הכלל. ואם הוא היה בעד הכלל אז גם אם רדפו אחריו, וגם שמו אותו בבור, בבית כלא, זה לא אומר שהוא נגד הכלל, גם אם רדפו אחריו. גם אם רדפו אחרי אליהו הנביא, זה לא אומר שהוא היה נגד הכלל.
אבל, זה לא פתרון גם לאמר, אז אולי בפנימיותי אני בעד הכלל. אלא אדם צריך להתחיל לעשות מעשים בנפשו פנימה לטובת כלל ישראל. ולעשות אותם גם מבחוץ. הוא צריך להיות שלם עם עצמו, להיות תמים עם השם א-לקויו ולהראות שאכפת לו מהכלל.
התורה הזאת, חייבת ללמד אותנו שהמצורע הוא דבר כל כך קשה, להוציא שם רע, ולדבר לשון הרע, שאדם צריך זהירות מאד מאד גדולה מזה. וגם אם הוא שומע, שתמיד ישתדל לשמוע באוזן טובה. להסתכל בעין טובה. לא להיות פתי, אבל לדעת שכל אדם יש לו מקום לתיקון, ישתדל לשמוע באוזן טובה, ולראות את ההצטרפות לכלל ולא להגיע לנגע כזה שבא על גופו, לא יכול לתקן עד שבא למקום לב האבן שאי אפשר לתקן אותו.
בע"ה שנזכה להיות כאלה שבאמת , מבחינה פנימית רוצים ודואגים לבחינת הכלל.
ל ח י י ם