פניני החכמה: מה הם עשרת הדיברות ברוח הקבלה ?

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?

כידוע הרבה דברים מתחלקים לעשר, עשרת הדיברות, בעשרה מאמרות נברא העולם, וכו'.

בשורש זה כנגד עשר הספירות. כנגד שם י-ה-ו-ה וקוצו, ועוד רבות.

עשר מייצג רצון שלם, שלמות של הגוף והראש יחדיו. במאמר זה הבאנו הסבר על עשרת הדיברות ברוח הזוהר הקבלה והפנימיות. ושנזכה לקיים את עשרת הדיברות בכל נפשנו, במדרגתם הרוחנית.

יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.

1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב אדם סיני "הודאי הראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

כמו כן אומר הרמב"ם "א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו."

כמו כן אומר בעל הסולם הקדוש "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין שהוא בחינת חומר של הכלים בלבד המוגדר בבחינת הרצון לקבל שבכל מהות שבהכרח לא היה זה בעצמותו יתברך בטרם הבריאה"

 

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.

אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.

כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.

אך אם נדייק, הפסל האמיתי זה הגוף שנפרד מהכלל ואז החיות האלוקית מוסתרת בו לגמרי.

כמו כן יש לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.

כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

 

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.

שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר שקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.

לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.

יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות ישירות, כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.

שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.

ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלויה בפרטים. לא תלויה במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

 

אומר בעל הסולם הקדוש בפרי חכם:

"מעלת יום השבת, שבו  הברכה והקדושה לתקן כל ימות החול, ואף על גב שלפי  הראות צריך להיות התיקון תלוי בימי העבודה ולא ביום השביתה, שהבורא לא פעל  מאומה.

הנה, לכאורה כל תיקון לעבודה צריך, אלא באמת אין כח הבורא מתראה בשלימות, זולת בהעלמה, כי בהבטל כח ההעלמה מן העולם, מיד מתגלה השלימות מעצמו, כמו הזורק מטהו כלפי מעלה, הרי מטהו עולה בהיות כח הזורק מדובק בו, ולכן כל משך העליה מיוחס לכח הזורק, וגם חוזק כח הזורק מתגלה בזמן ההוא, מה שאין כן, במשך חזרתו למטה, אינו מיוחס כח הזורק בנפילה כלל, כי מעצמו שב לשורשו, בלי כל עזר, בערך הזה, בכל ההעלמות נראה פעולות הבורא. מה שאין כן, בשובו אל השלימות אינו צריך לשום פעולה וכח, כי בהנטל כח המונע, מעצמו שב לשורשו ולשלימותו.   

וזה סוד, (בראשית ב ב ג) "וישבת ביום השביעי  וכו' כי בו  שבת מכל מלאכתו" וכו'. דהיינו, שביום זה הוסר כח פעולת הבורא מהעולם, אשר בכל משך  ימי  המעשה, היה הולך ופועל, להציב אותו בצורתו כמו שהוא, וביום השביעי לא פעל שום כח, אלא הניחו, כמו שכתוב, (שמות לג כג) "והסרתי את כפי". וממילא מוטבע כח השלימות, דוקא ביום הזה, שלא יפעול כח העלמה כאן, והבן."

 

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.

ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.

יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.

כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

כך בנפש האדם, בלי התבטלות לרבותיו, בבחינת "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" בבחינת "עשה לך רב" , ובלי אהבת חברים בחינת "וקנה לך חבר" אין קיום והזנה לנפשו של האדם, כפי שאבא ואמא מקיימים את הילד וימות ללא השגחתם, כך על האדם לשמור על יראה ואהבה בנפשו ולכבדם.

 

6. לֹא תִרְצַח.  

שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

כמו כן הריגה היא לקיחת החיות מהזולת לתולעת הפרטיות והאגואיזם ללא שום אכפתיות מהכלל. התיקון כנגד בקדושה זה מסירות נפש- שאדם ימסור את נפשו למען היחד.
רואים גם שמלמעלה בגלל שאנחנו לא פועלים חזק במדרגת לשמה במסירות נפש, כנגד זה קליפת ישמעאל מעוררת שפיכות דמים גדולה בעולם.

כמו כן על ג' עברות יהרג ואל יעבור: עבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים.

למרות שפיקוח נפש דוחה שבת, כי יש ערך לחיים שהם מקום האימון, בג' עברות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הם התשתית של הנפש. כל התענוג והחיים בא לצורך היחד החיבור והאהבה, ואם פגמתי בג' מצוות אלה, כמו שפגמתי בDNA של החיים, וטוב לי מותי מחיי, אם לא לשם האהבה. לכן על מצוות אלה נאמר יהרג ואל יעבור, כי הפגם שלהם שורשי. כל מטרת החיים היא לשם דבקות, ואם זה מה שנוגד לגמרי את החיים והדבקות, ממילא זה ללא חיים.

אפילו הגוי מחויב בתוך 7 מצוות בני נוח באיסור, גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים. כי זה התשתית והקיום לצד האדם בעולם.

ואין זוכה בתורה אלא מי שממית עצמו עליה.

כמובן הנפש נצחית, והכלל של התורה שחיי בהם ולא שימות בהם, אם כי מצווה לגרום לגוף להתייגע כשור לעול וכחמור למשא, אבל עדיין וחיי בהם, כי המטרה היא חיים, זה לא הנצרות כאן. אבל במצב שקדושת הנפש בסיכון קיומי, ודאי ערך הגוף לא בא כאן בחשבון. כפי הכתוב "כל חיי חיכיתי לרגע הזה". שנזכה בע"ה למקצת מן המקצת של מסירות נפש.

כמו כן ידוע הבדיחה החסידית החזקה והאמיתית של בעל הסולם שאומר על הכתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותכם"

אומר על זה שגם במקום שכתוב מפורש "נפשותכם" מפרשים גם כן שהכוונה היא על הגוף… ודי למבין ולמשכיל (;

 

 

7. לֹא תִנְאָף.  

שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

 

8. לֹא תִגְנֹוב. 

שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.

כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.

כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

 

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

 

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.

כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.

כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.

לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

שנזכה להשיג ולתקן בפנימיות.

[/sociallocker]

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו