עניני ט"ו בשבט – דרגות הסולם

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "כי האדם עץ השדה" (דברים כא), וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת", וכתיב "אותו תשחית וכרתָ". הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו, אותו תשחית וכרתָ (תענית ז.).

ויש לשאול, איזו שייכות תלמיד חכם הגון לעץ מאכל, ותלמיד חכם שאינו הגון לעץ שאינו מאכל, כי הפסוק אומר "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל… רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרתָ".

והנה הזהר הקדוש אומר, "אל אחר אסתרס ולא עביד פירא" (עיין בהקדמת ספר הזהר, אות כ"ג בהסולם) וזה לשונו: ועל כן הנכשלים בו ללכת בדרכי אבי"ע דטומאה, מתייבש מקורם ואין להם שום פירות רוחניים לברכה, והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. והיפוכו הם הדבקים בקדושה, שזוכים לברכה במעשה ידיהם, "כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א').

ובזה יש להבין את השייכות תלמיד חכם הגון לעץ פרי, שעליו אומר הפסוק "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". כי העץ עושה פרי הוא סימן לקדושה, מה שאם כן שאין עושה פרי זהו סימן לטומאה, ונקרא תלמיד חכם שאינו הגון.

וכן מצינו "אלה תולדות נח, הדא הוא דכתיב פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק, מצוות ומעשים טובים" (מדרש רבה נח). ובזה יש לפרש, אם תלמיד חכם הגון הוא, היינו שעושה פירות, שיש לו מצוות ומעשים טובים, אותו תאכל, ואם לאו, אותו תשחית וכרתָ.

והנה לפני המאמר הזה מביאה הגמרא את המאמר, תניא, רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם החיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואומר "רפאות תהי לשרך", ואומר "כי מוצאי מצא חיים". וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות, שנאמר "יערוף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא הריגה שנאמר "וערפו שם בנחל". ויש להבין מהו ענין סמיכות המאמרים זו לזו.

ויש לפרש שאין הכוונה של רבי יוחנן דווקא למי שלומד אצל תלמיד חכם שיראה שהתלמיד חכם יהיה הגון, אלא שהכוונה על הלומד בעצמו, באיזו צורה שהוא לומד. היינו, אם לומד תורה, והוא רואה שהמאמרים שלומד, לא יביאוהו שיוכל לאכול פירות מהלימוד הזה, היינו פירות של מצוות ומעשים טובים, "אותו תשחית וממנו לא תאכל". אלא ישים לב שילמד תורה שתורה הזאת תתן לו כח ועוצמה לעשות מצוות ומעשים טובים, שזה נקרא פירות, ודוקא ממנו תאכל.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל על פסוק "עיני ה' אלקיך בה", עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמן על הארץ הצריכה להו (ופירש רש"י, על הארץ הצריכה להן, על השדות ועל הכרמים ועל הגנות), הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובים, לסוף חזרו בהן, לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמן, על הארץ שאינה צריכה להן (ופירש רש"י, ועל הארץ שאינה צריכה להן, ביערות ובמדבריות) (ראש השנה י"ז ע"ב).

ענין גשמים היינו מים, ואין מים אלא תורה. ואמרו חז"ל שכר מצוה, מצוה (אבות ד'). היינו, שבראש השנה דנין את האדם לפי מעשיו, ופסקו לו כמה תורה שילמד האדם בשעה זו. לכן, אם המעשים שלו היו בראש השנה בבחינת צדיק, לכן פסקו לו גשמים מרובין. ואחר כך חזרו בהן, היינו שחטא, אז נקרא בחינת רשע. "ולרשע אמר אלקים, מה לך לספר חוקי". ואז נותן לו את הגשמים שפסקו. למשל, שהקציבו לו שילמד שמונה שעות ביום, אז נותן לו ללמוד את השמונה שעות, אבל במקום שאין צריכין להן, היינו ביערות ובמדבריות, היינו שאין שם מקום שיוכל להיות פירות. היינו, שנותנין לו ללמוד בדברים שאינם מביאים לו פירות, שהוא מצוות ומעשים טובים, אלא להיפך, שמהלימוד הזה נעשה לו סם המוות, כמו שאמרו חז"ל, הלומד שלא לשמה וכו'.

מה שאין כן שהיה רשע בראש השנה ופסקו לו גשמים מועטים, היינו שילמד רק ב' שעות ביום, אבל אם חזר ועשה תשובה, אז נותנין לו את המיעוט תורה במקום שיוכל לעשות פירות, המכונה כרמים ושדות וגנות, היינו שיצמח מהתורה בחינת פירות, הנקרא מצוות ומעשים טובים.

 

עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה

ט"ו בשבט תשל"ב

"אמר רבי יהודה עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שיטעמו טעם דגן" (סנהדרין ע:). ויש לשאול: א) הלא יש חמשת מיני דגן, ומנין מוכח שהוא חיטים. ב) ואם תמצא לומר שאנו יודעים שזה דגן, היינו חיטים, משום שדוקא בזמן שהתינוק טועם טעם חיטים, אז יכול לקרוא אבא ואמא, צריך להבין מדוע דווקא כשטועם טעם חיטים יודע, וכשטועם מין אחר אינו יודע לקרוא אבא ואמא.

"תניא, אמר רבי יהודה משום ר' עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו ב' לחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני ב' לחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן" (ר"ה ט"ז).

ידוע שיש ב' מדרגות: בחינת "שדה", שהוא "שדה אשר ברכו ה"', ובחינת "עץ השדה". אדם נקרא עץ השדה, כמו שכתוב "כי האדם עץ השדה". שדה נקרא בחינת מלכות, בחינת בהמה, גימטריה ב"ן, שמספר שם ב"ן הכוונה היא על מאכל בהמה. לכן מקריבים עומר מן השעורים, שהוא מאכל בהמה, שאז יצאו ישראל ממצרים, כמו שאומר הזהר, שיצאו מרשות הסטרא אחרא לרשות הקדושה. וזה נבחן שזהו "אני הוא ולא שליח". אבל זה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שעדיין לא זכו לבחינת תורה, שנקראת בחינת אדם. שהיא בחינת דעת התורה.

ולזה זכו בעצרת במתן תורה, שאז נקרא אדם עץ השדה. לכן חיטים, שהוא מאכל אדם, אז שייך בחינת חטא של עץ הדעת, שהכוונה היא שאין התינוק קורא אבא ואמא עד שטועם טעם חיטים.

ענין אבא ואמא, היינו המוחין דאבא ואמא, שהוא בחינת חכמה ובינה, היינו בחינת בינה השבה להיות חכמה.

 

ראש השנה לאילנות

חמשה עשר בשבט תשט"ו

ראש השנה לאילנות. היינו האדם נקרא עץ השדה, וראש השנה הוא זמן הדין, היינו לשבט או לחסד. לכן חודש שבט הוא חודש חמישי לחודשי חורף, שהוא בחינת הוד, שאז נהפך מ"דוה" ל"הוד". זאת אומרת, כשזוכין ללכת בבחינת חסד, אז ממשיך מספירת החסד עד הוד, שכל הברכה היא בבחינת חסד, כמו שכתוב, "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שעל ידי הברכה זוכים לפירות. כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל, כי לכן עושים ברכה בט"ו בשבט על פירות, כי זהו כל ההכר בין קדושה לקליפה, כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי".

וההצלחה עבודה לזכות לפירות היא רק על ידי החסד, כי כשעושים במדת השפעה הנקרא חסד, אזי זוכים לדביקות ה' יתברך. וכשזוכים לדביקות, אזי זוכים להכל, עד כאן לשונו. לכן בט"ו בשבט, הנקרא ראש השנה לאילנות, צריכים להתחזק במדת החסד, שעל ידי זה נזכה לפירות, הנקרא "עץ עושה פרי".

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו