תשמ"ט- מאמר כט'- מהי בעבודה הכנה לקבלת התורה

תשמ"ט- מאמר כט'- מהי בעבודה הכנה לקבלת התורה


הנה הכתוב אומר, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר". ולגבי העם אומר הכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר".
ויש להבין, מהו אצל ה' כתוב, "וירד", שהוא לשון ירידה שהוא לשון פחיתות, הלא זה היה בזמן מתן תורה, אדרבה מדוע נקרא זה ירידה אצל ה', הלא אז היה זמן של שמחה.
וחז"ל דרשו על "ויתייצבו", מלמד ש"כפה עליהם הר כגיגית", ואמר, "אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם", (שבת פ"ח). והקשה שם בתוספות וזה לשונו "כפה עליהם הר כגיגית", על דרך עבודה. ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את הכלל הידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, אי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. שאי אפשר להנות משום דבר, אם אין השתוקקות לזה. וההשתוקקות להדבר, זה נקרא, הכנה, שפירושו, צורך, והצורך להדבר קובע את ההשתוקקות, וגודל התענוג נמדד לפי גודל ההשתוקקות.
ובאמור יוצא, שקודם מתן תורה היה צריך להיות הכנה לקבלת התורה. אחרת אי אפשר להיות שמחת התורה. דהיינו, שהם היו צריכים להכין צורך לקבלת התורה, שהצורך מביא ההשתוקקות כנ"ל. ולפי ערך ההשתוקקות, באותו שיעור יכולים להנות מהתורה, אבל יש לדעת, באמת מהו הצורך לקבלת התורה.
חז"ל אמרו (בבא בתרא ט"ז), "ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תבלין", ופירש רש"י, ברא לו תורה תבלין, שהיא מבטלת את הרהורי עבירה כדאמר בעלמא (קדושין ל'), "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", ושם בקדושין אמרו, וזה לשונו "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו". שנאמר "הלא אם תטיב שאת, ואם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו", שנאמר "לפתח חטאת רובץ".
ובהאמור אנו רואים, שהתורה הוא תיקון לצאת משליטת היצה"ר. זאת אומרת, מי שמרגיש שיש לו יצה"ר, כלומר שמרגיש שהיצה"ר עם כל העצות שנותן לאדם, שיהיה לו טוב בחיים ויהנה מהחיים, כוונתו הוא להרע לו, כלומר שהוא המפריע מלהגיע להטוב האמיתי, הנקרא, דביקות ה', ומשום זה האדם אומר עליו, שהיצר הזה הוא רע, ולא טוב.
אולם קשה מאד לאדם, שיאמר עליו, כלומר, בזה שהיצר נותן לו להבין שכדאי בשבילו לדאוג איך להנות מהחיים, שירגיש תענוג מהמעשים שהוא עושה, כלומר, שכל מעשיו יהיו אך ורק לתועלת עצמו, והוא נותן לו להבין, שהאדם ידע כלל, שכל העצות מה שהוא מייעץ לו, הוא רק על מחשבה אחת, שהיא לתועלת עצמו, ואפילו לפעמים שהוא אומר לעשות משהו לטובת הזולת, זה לא סתם שאומר לעבוד לטובת הזולת, אלא זה מחושב מראש, שמפעולה זו הוא יצמח אח"כ, שתהיה מזה טובה לתועלת עצמו. אם כן איך האדם יכול לומר עליו שהוא יצר רע, בו בזמן שהוא אומר לו, שיאמין לו שאין לו שום כוונה אחרת אלא לטובתו, ולא לטובת מי שהוא.
ומשום זה יש לאדם עבודה רבה, שירגיש שהרצון לקבל שלו הוא רע, בשיעור שהאדם ידע בבירור גמור, שאין לו שונא יותר גדול בעולם, אלא המקבל שלו, כמו שמצינו, ששלמה המלך היה קורא אותו בשם, שונא, כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם", ומאוד קשה לאדם לקבוע אחת ולתמיד שהוא רע, ורוצה רק להכשילו מללכת בדרך הטוב, שהוא ממש ההיפך מדרך של המקבל, היות שדרך האמת הוא רק להשפיע, והמקבל רוצה רק לקבל, ונמצא, שכאן הבחירה בין האדם להכריע, אם הוא נקרא טוב או רע.
וזהו כמו שאמרו חז"ל (נדה) וזה לשונם, "דדריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על הריון, לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק, לא קאמר אלא זה ניתן לבחירת האדם".
ויש לפרש, שהכונה של בחירה הוא, לקבוע ולהחליט ולתת שם להמקבל שבאדם, או שהוא באמת יצר טוב, מסיבת שהוא דואג לטובת האדם עצמו, ואין מסיח ממנו אף רגע אחד שידאג משהו לטובת אחרים, ומשום זה כדאי לשמוע בקולו, מסיבת שרק הוא דואג לתועלת עצמו, היינו שיהיה לו טוב, וממילא צריכים לתת אמון בו, ולא יסיר ממנו לא לימין ולא לשמאל, אלא למלא כל פקודותיו, ולא ישנה את פיו חס ושלום.
ויש גם כן סברה לומר להיפך, שהוא באמת רע, בזה שעל ידי זה ששומעים בקולו ועוסקים באהבה עצמית, מזה נעשים מרוחקים מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וממילא שורה על האדם מידת הדין, שנעשה מכח תיקון הצמצום, שנעשה על האור דלהטיב לנבראיו, שמשום זה, אין השם של הקב"ה הנקרא, טוב ומטיב, יכול להתגלות במקום ששורה אהבה עצמית. ומשום זה מוטל על האדם להחליט ולקבוע אחת ולתמיד, שאהבה עצמית הוא הרע והמזיק אמיתי לאדם.
אולם נשאלת השאלה, מאין האדם יכול לקבל כוחות שיהיה בידו לעשות בחירה, ולומר על המקבל שהוא רע עד כדי כך, שיגיד, שמהיום והלאה כבר לא ישמע בקולו.
והאמת היא, שגם על זה צריכים סיוע מה', שיראה לו את האמת, שהמקבל לעצמו הוא הרע והשונא האמיתי של האדם, וכשהאדם בא לידי הרגשה זו, כבר מחוסן שלא יבוא לידי חטא, וממילא נעבר ממנו כל הסתרות, והעונשים, כי בזמן שיודעים שדבר זה הוא המלאך המות, בטח שכל אחד בורח מהמות. ואז הוא הזמן שיוכל להתגלות הטוב והעונג כמו שהיתה במטרת הבריאה, והאדם בא אז להשגת ה' המכונה, טוב ומטיב.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב, (נח רביעי) "ויאמר ה' אל לבו, לא אוסיף, לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו". והרמב"ן מפרש מהו "אל לבו", לא גילה הדבר לנביא בזמן ההוא, והאבן עזרא מוסיף ואומר, "ואח"כ גילה סודו לנח".
והכתוב הזה קשה להבין, כי רק עכשיו ראה הקב"ה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, מה שאם כן לפני זה חס ושלום לא ידע.
ועל דרך העבודה יש לפרש, כי הקב"ה גילה עכשיו, היינו לאחר עבודה רבה שהאדם השקיע בזה שנתעורר להגיע להאמת, כלומר לדעת באמת, לשם איזה צורך נולד האדם, ולאיזה מטרה הוא צריך להגיע, אז גילה לו הקב"ה, שיצר לב האדם שהוא המקבל, הוא רע מנעוריו, כלומר שאין לומר, שעכשיו הוא רואה שהיצר נעשה רע, אלא הוא רע מנעוריו, אמנם עד עכשיו עוד לא היה יכול להחליט שבאמת הוא רע, ולכן האדם היה נמצא במצב של עולה ויורד, פירוש, לפעמים היה אומר שומע בקולו של יצר, ואמר, מהיום והלאה אני אדע שהוא השונא שלי, וכל מה שמיעץ לי לעשות הוא רק לרעתי.
אולם אח"כ, שוב עולה קרנו של היצר, ושוב שומע בקולו ועובד בשבילו בלב ונפש, ואח"כ חוזר חלילה. והוא מרגיש עצמו כי הוא בבחינת "כלב השב אל קיאו", פירוש, מה שכבר החליט שאין זה מתאים בשבילו לשמוע בקולו, מסיבת שכל המזונות שהיצר נותן לו אינו אלא מזונות המתאים למאכל בהמה, ולא למאכל אדם, ופתאום חוזר שוב למאכל בהמה, ושכח כל החלטות והדעות שהיה לו מקודם לכן. ואח"כ כשנתחרט הוא רואה שאין לו שום עצה, אלא שהקב"ה יתן לו להבין שהיצר נקרא רע, והוא באמת רע, אז לאחר שהקב"ה נתן לו הידיעה הזאת, כבר לא חוזר לסורו, אלא שמבקש מה' שיתן לו כח להתגבר עליו כל פעם ופעם, שהיצר רוצה להכשילו, שיהיה לו כח התגברות עליו.
ובאמור יוצא, שהקב"ה צריך לתת לו הן הכלי והן האור, כלומר, הן הידיעה שהיצר הוא רע, ויש צורך לצאת מתחת לשליטתו, והתיקון לזה הוא, התורה כנ"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", נמצא לפי זה, הצורך לתורה נתן לו הקב"ה וגם התורה נתן לו ה', וזה נקרא ש"ה' נותן לו האור והכלי".
ובאמור יש לפרש את הכתוב הנ"ל, "ויאמר ה' אל לבו" מהו. ופירשו המפורשים שלא גילה הדבר לנביא, זה נקרא, "אל לבו". ואח"כ גילה סודו, ומהו הסוד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
ולפי הנ"ל, הסדר הוא שהאדם צריך מקודם לראות בכוחות עצמו, ולעשות בחירה, ולקבוע שהשם של היצר שבלבו הוא רע, ואח"כ הוא רואה שאין ביכולתו לקבוע בהחלטה גמורה שלא יהא משנה בדבורו, ולומר אח"כ, שכן היצר הוא דבר טוב וכדאי לשמוע בקולו, ואח"כ חוזר חלילה, ובזמן הזה נקרא הקב"ה, אומר אל לבו, שיצר לב האדם רע מנעוריו, אבל להאדם העוסק בבחירה, ה' עוד לא גילה לו סוד הזה, שהיצר נקרא רע משום שהוא רע, וזהו בכדי שיהיה מקום עבודה לאדם לעשות בחירה ולקבוע שהוא רע, אבל אח"כ, שהאדם רואה שהוא לא יכול לומר שהוא רע בהחלט, אלא כל פעם הוא מתחרט, אז בא המצב, שהוא צועק לה', תן לי עזרה, זהו שהאבן עזרא אומר, "ואח"כ גילה סודו לנח", שפירושו, כי בחינת נח נקרא העבוד ה', כלומר בזמן שה' מגלה להאדם שהיצר הוא רע מנעוריו, שזהו לא דבר חדש שהיצה"ר הוא רע, אלא לא אמרתי לך, אבל עכשיו שאני מגלה לך הסוד הזה, שיצר לב האדם רע, כבר אתה יכול להיות בטוח, שכבר אתה לא תשמע בקולו, כיון שאני בעצמו גילה לך זה. וממילא לא אוסיף עוד לקלל, מטעם כי כבר לא יהיה צורך עוד לעונשים, כי כבר יהיה הכל בסדר, וזה שאומר "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
שהכוונה היא, שמטרם שגילה ה' שיצר לב האדם הוא רע, היה צריך להיות עליות וירידות, כלומר, שבזמן שהתחלת לעבוד היתה לך חיות, אבל בכדי שתלך על הדרך הנכונה היית צריך להכות את כל חי, כלומר, שלקחתי ממך את החיות שהיתה לך בעבודה, ומשם ירדת שוב למצב של השפלות, משום שיש לך רע שהוא היצה"ר, ואז יכול להתקיים "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אבל מטרם שיש לו יצה"ר זה הוא מרגיש את הנחיצות של התורה, ומשום זה, רק לאחר שה' גילה את הסוד שיצר לב האדם הוא רע, אז אפשר להיות "נתינת התורה", כי אין אור בלי כלים, ורק במקום שיש צורך שם יכולים לתת לו מה שנחוץ לו.
אולם גם לזה שה' יגלה לו שיצר לב האדם הוא רע, זה כן נקרא אור, היינו מילוי, ואין מילוי בלי חסרון. לכן אין האדם יכול לזכות שה' יגלה לו את הרע, מטרם שיש לו צורך לזה, כי יש כלל, שאין דרכו של אדם לעשות פעולה שלא לצורך, וכל שכן הקב"ה לא עושה שום פעולה שלא לצורך.
ולפי זה, מאיפה האדם יכול לקבל צורך לזה, שה' יגלה לו את הסוד הנ"ל. לכן צריך האדם להתחיל בעבודה ולדעת שהמקבל שלו הוא רע שלו, והוא צריך לברוח משליטתו, וכל מה שהוא עושה, הן בתורה והן בתפלה או שעוסק במצות, הוא צריך להשתדל, שכל אלו הפעולות יביאו לו להכרת הרע, ובזמן שמרגיש שהוא רע, ורוצה לעשות מעשים דלהשפיע הוא מתחיל לקבל חיות, וכשנופל מדרגתו נאבד ממנו החיות, וזה עצמו עשה ה', שיפול ממדרגתו, כי הוא עוד לא רואה את הרע האמיתי שיש לו, אבל ע"י הירידות שיש לו כל פעם, הוא מבקש מה' שיגלה לו אחת ולתמיד שהרצון לקבל הוא רע, ושלא ימשך אחריו. נמצא, שהירידות שיש לו בא מה', כמו שכתוב "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי". לקבל ממנו את החיות שיש בתורה ועבודה, וישאר בלי שום חיים דקדושה, מסיבת שכבר האדם נשלם עם כל הצורך שה' יעזור לו להכרת הרע בקביעות, שלא יחזור עוד להשתוקק לשמוע בקולו של הרע, מטעם שהאדם בא לידי צורך, שה' יעזור לו, כי רואה עכשיו שאין שום אפשרות מצדו, היינו מכח עצמו ששוב לא ימצא היצר שבלבו חן בעיניו, שירצה לשמוע בקול, אלא שכל פעם הוא חוזר לסורו, ודבר זה אין לו סוף, וזה הוא הסיבה שהוא נצרך עכשיו להקב"ה, שיעזור לו לדעת שהיצר שבו הוא הרע שלו, והמניע שלא יוכל לבוא לטוב והעונג שברא הבורא בשביל הנבראים.
וזהו הסיבה שיש לאדם הרבה ירידות, כי ע"י זה מתרקם באדם רצון להשתוקק, שה' יעזור לו להרגיש כי יצר לב האדם הוא רע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו ההכנה לקבלת התורה. והתשובה היא, יצה"ר, כי בזמן שהאדם יודע שיש לו רע, וזהו לאחר שה' הודיע לו כנ"ל, נולד עכשיו באדם צורך חדש, היינו איך לנצח אותו, וזה יכול להיות רק ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", וזהו ההכנה לקבלת התורה, זאת אומרת,הצורך לתורה, זה נקרא, הכנה לקבלת התורה.
ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש מה שכתוב "וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר".
מהו "ראש ההר", ומה שייך לומר על זה ירידה לגבי הבורא. ידוע שרוחניות מקבל שם לפי הפעולה, כמו שכתוב אצל מנוח עם המלאך שאמר, "למה תשאל לשמי, אלא לפי הפעולה למשל, מלאך ההולך לרפאות נקרא מלאך רפאל, וכדומה, וכמו כן הקב"ה בזמן שהוא שולח רפואה לאדם, נקרא ה' רופא חולים", ולפי הנ"ל, שהקב"ה צריך לגלות לאדם שיצר לב האדם רע, זה מכונה, שהקב"ה מגלה להאדם באיזה מצב של ירידה האדם נולד כמו שכתוב "רע מנעוריו" היינו מיום שנולד הקב"ה נקרא על שם הפעולה, שמראה לאדם את מצב הירידה שבו, נקרא, "וירד ה' על הר סיני".
אנו מוצאים כאן בהכתוב שני לשונות: א) אצל ה' כתוב "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר".
ב) ולגבי העם כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם, ומה שהוא בשכל הנקרא בכח, יכול אח"כ להתפשט בפועל ממש, ולפי זה יכולים לפרש, "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר", שהוא המחשבה והשכל של האדם, כלומר, שה' הודיע לכל העם, שידעו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולאחר שה' הודיע להם בכח, היינו בראש ההר, אח"כ מה שהיה בכח מתפשט אח"כ בפועל.
ומשום זה בא העם לידי הרגשה בפועל, וכולם הרגישו עכשיו את הצורך לתורה כנ"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", ואמרו עכשיו, ע"י הרגשה בפועל שהם נאלצים לקבל את התורה, היינו אין בחירה, כי ראו אם יקבלו את התורה יהיה להם טוב ועונג, "ואם לאו פה תהא קבורתכם". כלומר, אם ובהאמור יש לפרש, "וירד ה' אל ראש ההר", זאת אומרת, שלאחר שה' הודיע להם בההר, היינו בהשכל, שרע הוא יצר לב האדם, וכבר זה נקבע במוחם, היינו בהמחשבה והשכל שלהם, תיכף פעל בכל וזה שכתוב "ויתייצבו בתחתית ההר", כלומר כבר פעם עליהם את הירידה שהיה בהר, והם עמדו בתחתית ההר, שכבר שלט עליהם את הירידה הנ"ל.
נמצא לפי זה, שענין "כפה עליהם הר כגיגית", שענינו הוא, הירידה והידיעו שקיבלו בהר, היינו בהמחשבה פעם עליהם, שהיה עכשיו מוכרח לקבל התורה, משום שזה ההר, היינו הירידה הנ"ל גורם להם צורך לקבלת התורה, בכדי שיוכלו להתגבר על הרע שבלבם.
ויהיה הפירוש, "כפה עליהם", מה היה הסיבה, שעכשיו הם מוכרחים לקבל התורה, ואין להם שום עצה אחרת, צריכים לומר ההר, כלומר הידיעה שקיבלו בהמחשבה ושכל שהם נמצאים במצב של ירידה, כי יש להם רע בלב, זה דומה לגיגית, שהכוונה, שהוא על דרך הכפיה ואין להם ברירה. וזה נקרא, בתחתית שההר שלט עליהם, כנ"ל.
ולפי זה יש לשאול, מהו הפירוש, שע"י נס שהיה בפורים, דרשו חז"ל "קיימו וקבלו".
שעד כאן באונס, ומכאן והלאה ברצון (שבת פ"ח), וזה לשונו "אמר רבא אף על פי כן הדור קיבלוהו בימי אחשורוש", דכתיב, "קיימו וקבלו היהודים", ופירש"י, מאהבת הנס שנעשה להם.
וזה יש לתרץ, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף מ"א), "שיש אהבה התלויה בדבר, שמחמת התענוג שמרגיש בתורה ומצות הוא מקיימם, ויש בדרגה יותר גדולה, הנקרא אהבה שאינה תלויה בשום דבר, אלא מחמת הנס קיבלו עליהם לקיים תו"מ בלי שום דבר".

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or