הקדמה לתלמוד עשר הספירות אות יג-יז – תרנגול או עטלף

19

יג) וכבר משלו חכמים משל נאה על ענין זה, על הפסוק הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור (עמוס ה). משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור, אמר לו תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי הוא, ואתה למה לך אורה (סנהדרין צ"ח ע"ב), ודו"ק מאד. ומובן היטב, שאותם הלומדים שלא זכו מתוך שלא לשמה לבא לשמה, היינו משום שהם מחוסרי אמונה ח"ו, וע"כ לא קבלו שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחכמה. אבל אותם שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה המביאה לחיי אושר וטוב בעוה"ז ובעוה"ב כנ"ל. ועליהם הכתוב אומר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ וגו'.

יד) ומעין ענין הנ"ל פירשתי פעם את מליצת חז"ל, "מי שתורתו אומנותו" אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו: כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם, שמאמין לחבירו ומלוה לו כסף, אפשר שיאמין לו על לירה אחת, ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר שיאמין לו אפילו להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא את כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה, נחשבת לאמונה שלימה, אבל באפנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית, אם פחות אם יותר. כך, אדם אחד מקצה לו מתוך שיעור אמונתו בה', רק שעה אחת מיומו לעסוק בתורה ובעבודה. והשני מקצה לו שתי שעות, לפי מדת אמונתו בה', השלישי אינו מזניח אפילו רגע אחד משעת הפנאי שלו מבלי לעסוק בתורה ובעבודה. הוי אומר, שרק האחרון אמונתו שלמה היא, שהרי מאמין להשי"ת על כל רכושו, משא"כ הקודמים, עדיין אין אמונתם שלמה לגמרי, כמובן, ואין להאריך בכגון זה.

טו) והנה נתבאר היטב, שאין לו לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב. אמנם מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום, כי נהפך להם אור היום לחושך נורא יותר מחשכת ליל, כי אינם ניזונים אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', ע"כ נהפך להם האור לחושך, וסמא דחיי נהפך להם לסמא דמותא, ועליהם אמר הכתוב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. אלא שצריכים מקודם להשתלם באמונה שלמה, כמבואר.

טז) ובאמור מתורצת קושית התוספות (תענית דף ז' ד"ה וכל) דאמרינן שם, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשו, והלא אמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ע"ש. ולפי המבואר, יש לחלק בפשטות, כי כאן, בעוסק בתורה לשם מצות לימוד התורה עכ"פ, להיותו מאמין בשכר ועונש, אלא שמשתף הנאתו ותועלתו עצמו, עם הכונה דלעשות נ"ר ליוצרו, ע"כ המאור שבה מחזירו למוטב, ובא לשמה. וכאן, בעוסק בתורה שלא לשם מצות לימוד התורה, כי אינו מאמין בשכר ועונש בשיעור הזה, עד שבשבילה יתיגע כל כך, אלא רק לשם הנאתו עצמו מתיגע, ועל כן נעשית לו סם המות, כי האור שבה נהפך לו לחושך, כמבואר.

יז) ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה לשם מצות התורה, ובדרך הזה יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך (משלי ג', ח'). ואז יהיה נכון לבו בטוח, כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה. באופן, אפילו מי שיודע בעצמו שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן על ידי עסק התורה, כי אם ישים לבו ודעתו לזכות על ידה לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כ"ד). ולא עוד אלא, שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (במסכת ב"ב דף ט"ז ע"א) אמר רבא, ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, רבש"ע, וכו' בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך, ופירש"י שם, בראת צדיקים על ידי יצר טוב, בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך, כי מי יעכב, אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, (איוב ט"ו) אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל, ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. ופירש"י שם, ברא לו תורה שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא, (בקידושין דף ל') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו, שהרי יכולין להציל עצמן, ע"ש ודו"ק..