ט"ו בשבט ברוח הקבלה והחסידות- דברי הרב בסעודה

148

סיכום  תבונות –  המבוססים על דברי הרב בסעודה.

כפי העבודות שעושים באילן כך אדם צריך לעשות בנפשו כדי להוציא פירות ולשכלל את האילן.

האדם צריך לדמות את עצמו לעץ, והשורשים של העץ טמונים בתוך הקרקע, במקום חשוך – אבל במקום הקרקע שהיא הרצון לקבל.

טבע האדם הוא הרצון לקבל, השורש הפנימי של האדם הוא שורש חבוי, במקום שהוא לא מגולה לבני אדם בחוץ – משמה עליו לגדול כמו העץ לכיוון השמים.

שמים זה המטרה – מידת ההשפעה – הקשר עם הבורא יתברך.

מצד אחד טמון בקרקע – מצד שני הכיוון שלו כיוון עם הבורא, להתחבר עם הבורא. אבל הוא לא עוזב את הקרקע, את האדמה.

אדמה מלשון אדמה לעליון.

לא משנה היכן העץ נמצא, תמיד פניו למעלה, כך האדם צריך להיות.

כדי שהאדם יוכל לנצל את טבעו בצורה הטובה ביותר הוא צריך להכיר את טבעו, לחזק את הטבע – ולא לתת לכל מיני יבליות ועשבים שוטים להסיט את נפשו.

הדבר שהיא מושך את האדם זה מה חושבים עליי, משתחווים לפסל שנקרא מה יאמרו, מה יאמרו האנשים עליי.

כאשר האדם יכול להכיר את טבעי, דרך הטבע הזה הוא צריך לגדול.

לא טוב שעץ ענבים ינסה לגדל אפרסים. ראובן צריך להיות ראובן, אבל אם לא יודע מי זה ראובן איך הוא יגדל להיות ראובן? לכן יש עניין שהאדם ידע את טבעו.

אחרי שידע את טבעו צריך לשאול מה המשמעות בחיי.

זו שאלה שהנשמה מבקשת עליה תשובה, ואם האדם לא יתן תשובה הנשמה דוחקת אותו מבפנים.

המשמעות צריכה להתבטא בפירות שאותם אנחנו הולכים להוציא בחיים. האדם צריך לייצר פירות בחיים, בלי לייצר פירות העץ לא שווה כלום הוא עץ סרק.

אילן גימטריא אמן, אדם צריך לייצר פירות אמוניים.

הארץ הקדושה היא ארץ ישראל.

שבעת המינים שיש לנו בארץ ישראל הם:

חיטה, שעורה, זית, תמר, גפן, תאנה, ורימון.

אלה פירות שיוצרים מרחב נפשי באדם, והאדם צריך את כל הפירות האלה.

החיטה – היא כנגד החסד

השעורה – כנגד הגבורה

הזית – כנגד היסוד

התמר – כנגד המלכות

הגפן – כנגד תפארת

התאנה – כנגד הנצח

הרימון – כנגד ההוד

לפי הסדר ספירות:

החיטה – החסד

השעורה – גבורה

הגפן – כנגד תפארת

התאנה – כנגד הנצח

הרימון – כנגד ההוד

הזית – כנגד היסוד

התמר – כנגד המלכות

בני ישראל צריכים להיות ראש לכל אומות העולם כדי להוביל את כל האנושות כולה לשלום ואהבה.

כל יהודי צריך לשאול את עצמו מה הם הפירות שלי בנפש שאני רוצה להפיק?

החיטה – מאכל של עשירים, בחינת האהבה בעולם, ההתפשטות.
החיטה מבטאת את השובע בעולם, את היכולת להרגיש את טובו של הבורא ית'

החיטה נותנת את התובנות של כוח הדיבור באדם. ברגע שאדם מתחיל לדבר אז הוא כבר יכול לאכול לחם.

לחם מלשון חמימות, שהחמימות של האדם היא נובעת מכוח החסד העליון, גם אם יש לאדם חכמה עליונה הוא לא יכול להשתמש בה בלי החסד.

לכן על בסיס החסד יש את האוכל בעולם – בהרבה ארצות מגדלים חיטה, אבל החיטה של ארץ ישראל היא חיטה מיוחדת.

כפי הכתוב " השם גבולך שלום, חלב חיטים ישביעך"

חסד שמביא לאהבה, חסד של אברהם אבינו.

החיטה נקראת מאכל בני אדם שקיבלנו בחג השבועות בקבלת התורה המחברת בין הבורא לבריאה.

כל פעם שאוכלים לחם יש עליו ברכה מיוחדת, מכיוון שעל הלחם יש את כוח החיות שהעולם, בכל התקופות בכל הזמנים מבריאת העולם עד היום, אוכלים לחם.
יש כל מיני מאכלים שמשתנים בעולם אבל הלחם מאכל שנמצא בכל עולם ותמיד. למה כל כך? כי הוא מבטא את המציאות של החיות הבסיסית של האדם.

כך גם מידת החסד שבאדם, אם האדם יהיה משפיע, נותן מעצמו, הולך לכיוון של השפעה אז הוא יוכל להיות משפיע ולהיות כעין הבורא יתברך.

השעורה: היא מאכל בהמה, צד הבהמתיות, שבאדם שצריכה לסייע לאדם.

כוח השעורה עושה גבול, יוצר סערות נפש באדם. סערת נפש יכולה להיות התלהבות, ויכולה גם להיות גבולות מאוד ברורים שתוכם יכול לצמוח החסד.

צד השעורה זה צד של הקרבה, צריך להקריב את השעורה והיא צריכה להוות רק אמצעי, איזה שהוא סדר שעוזר לחיטה.
מהשעורה מגיעים כל הדברים הרעים בעולם אם לא פועלים אותה כראוי.
הכוח שמגדלים בשעורה הוא כוח הגבול.

המסגרת לכאורה מאוד מנוגדת לטבע האדם, והשעורה אומרת לאדם אתה צריך לייצר גבול.

הגפן: יש בגפן משהו מאוד עוצמתי, היין מצוי בתוך הגפן. התפארת נראת כשילוב של חסד וגבורה. נכנס יין יצא סוד.

השילוב הנכון בין פנימיות לחיצוניות נמצא ביעקב אבינו, במידת התפארת. היכולת להוציא את היין מתוך הענב, היא צריכה לגרום לנו להוציא את הפנימיות שלנו מתוך הנקודה החיצונית.

הפנימיות יכולה להיות משמשת את הדעת, ויכולה לתת דעת. פנימיות של התפארת היא משה רבנו, פנימיות של יעקב הוא משה רבנו. לכן היין כל כך משפיע על בחינת הדעת.

צריכים להבדיל בין עיקר לטפל, בין פנים לחוץ, בין גוף לנשמה. הערך של החיצוניות חשוב צריך גם את הגבורה, אבל היין צריך לנבוע מהענבים, עליו מקדשים – הוא יוצר את ההבדל בין דבר לדבר.

היין שהוא מידת התפארת מידה של ישראל.
פנימיות התפארת נותנת לאדם ביטחון – לכן כל אחד שרוצה להשיג את מידת הביטחון ידע שלא יכול להיות פרוץ לכל עבר. שיש הרמוניה בין חסד לגבורה – אז נוצר חסד.

סוד של התפארות.

תאנה: הפרי הראשון שמוזכר בתורה. הנצח הוא אידיאה הוא דבר שנמצא במקום העליון, יש בו הרבה פרטים.
לאחר שאדם וחווה חטאו בעץ הדעת כתוב, ויתפרנו עלי תאנה ועשו להם חגורות.
התאנה בזה חטאו, חטאו בתאנה ובזה צריך לתקן.

כמו שאתה מאמין שיכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן. לכן הכוח של התיקון האמיתי של האדם צריך להיות הכוח שמחוץ לעצמו. הכוח שמחוצה לנו הוא מידת הנצח, המקום שמשמה הבאנו את הדבר העליון מאיתנו, התורה.

כאשר האדם יכול להסתמך על הבורא יתברך אז הוא יכול להחזיק את האידיאה בצורה חזקה, אבל כאשר לאדם יש אידיאה והוא לא פועל אותה, כמו אותו לחם שבא מן השמים, המן, אם הוא משאיר אותו ליום המחרת ולא פועל אותו הוא מתליע, לכן אסור להשאיר אידיאה בלי לפעול אותה כאשר יש לך אידיאה ואתה לא פועל אותה אז אתה יוצר בעצמך ריקבון נפשי, מכיוון שהתולעים שמכרסמים את נפשך הם אומרים לך אתה לא ישר, שאדם יש לו אידיאה ולא פועל אותה, הוא הופך להיות אדם לא ישר, אדם שצריך להשיג תענוגות שהם לא אמיתיים, אז אולי יותר טוב בלי אידיאה? אבל בלי אידיאה לא נוכל לתקן, כי היא מחברת אותנו לעליון, ובלי אידיאה לא נוכל להתחבר. היא נותנת לנו ביטחון שיש משהו מחוץ לעצמנו שבו אנו יכולים להאחז, וכאשר אנחנו נאחזים באידיאה תמיד יש לנו לאן לחזור, כי זה לא תלוי במה אנחנו כמה חטאנו, וצריך להיזהר.

אנו נזהרים מאוד בתאנים כי יש בהם תולעים, וכך האדם צריך לבדוק את נפשו, האם אני פועל את האידיאות שלי? האם אני פועל את מה שאני מאמין בו? התשובה של כל אחד צריכה להיות בפנימיותו וצריך לראות כמה הוא מוכן ללכת למקום הזה.

רימון: יש ברימון 613 גרעינים , שיש כרום שחוצה בניהם – והם בדיוק מחולקים לרמ"ח ושס"ה, מצוות עשה ולא תעשה.

גם הריקנים שבכם מלאים מצוות כרימון, למה ריקנים? כי לא מספיק הרימון, שבני ישראל קיבלו את התורה והמצוות, כפה עליהם הר כגיגית. למה? הרי כבר אמרו נעשה ונשמע? למה לאיים?

אלא אומר הנועם אלימלך אם אתם תקבלו את הכוונה שבמצוות, אז זה טוב, אבל אם לא כאן תהיה קבורתכם. אם תעשו את הדברים כרובוטים רק מבחינה חיצונית, ולא תכוונו להביא את ליבכם לה', להידבק בו, אתם תחשבו שהמצוות באו לדבר גשמי לעולם הזה, ואז השפחה תירש את הגבירה. שהרי הגבירה היא הצד הרוחני שבאדם. אנחנו צריכים ללמוד שכל מה שעושים בעולם הזה בא בשביל הצד הרוחני, בשביל הנשמה, שהטבע של הנשמה זה התחברות. כך בחינת ההוד יכול להיות הוד, ויכול להיות דווה, יכול להיות קדושה עצומה וגדולה שממנה באים כל המצוות וכל ההארה הגדולה כמו בבית המקדש, אבל גם יכול להיות בבחינת דווה, דבר הגון ולא אמיתי "עיני עיני ירדה מים" נאמר על בחינת הוד אם אותה עין שמאל שנקראת הוד, לא נפעלת הצורה האמיתית. לכן כל אחד שעושה פעולה, שזה נקרא רימון שהוד זה קו שמאל, צריך לראות שלפעולה שלנו יש התייחסות נכונה, שהיא רק שליחה של משהו הרבה יותר גבוה, אם בית המקדש לא בא שהבורא ישכון בתוכו שהנצח, שהאידיאה שהרעיון שההתייחסות הנכונה תשכון בתוך הפעולה, אז הפעולה נהפכת להיות דבר סתמי. ויותר גרוע מזה שרוצים בית מקדש, פעולה חיצונית, אבל אין כוונה פנימית שמובילה אותה.

לא רק מה אני צריך לעשות, אלא איך אני צריך להתייחס.
לא רק מה אני יעשה, שאני שואל מה אני יעשה,אני רוצה ללכת מהמצב לפעולה, ההתייחסות זה מדרגת הבינה. אני רוצה ללכת ישר מהפעולה, מהמצב שהוא חכמה מה שמופיע מולי, בלי בינה, בלי כוח ההשפעה, בלי צד הבורא שבבריאה, בלי הצורה, רק חומר? לכן צריך להיזהר שהרימון יהיה בבחינת יראת הרוממות ולא בבחינת ריקנות.

זית:  הזית בחינת היסוד, הזית יש בו כוח מאוד יפה, כי כאשר מכים אותו הוא גדל, נהיה שמן. מוזר מאוד הזית הזה, מוזרים הצדיקים מכים אותם בחיים אבל דווקא מהם יוצא השמן, דהיינו החכמה להאיר את המנורה. ובלי השמן זית שהוא שמן כתית, שמן שמאיר את הנשמה. בלי הצדיק הנשמה לא מוארת.

הזית יש בו שני צדדים, יש בו מרירות שזה צד הגבורה, היסוד שזה הזית בנוי מחסד וגבורה מחסדים וגבורות. היסוד זה מחויבות, שאתה מגדל זית הוא לא נותן לך פרי מיד, זה איזה מחויבות למקום שבו אתה נמצא, המחויבות היא סוג של ברית.

המחויבות היא לא רק מחויבות טכנית היא גם מחויבות נפשית, כי אם אתה רק במחויבות טכנית ואין לך מחויבות נפשית אתה לא תוציא ממנו את השמן. השמן הוא החכמה, אתה יכול להוציא מהברית חכמה שמאירה את הנשמה, ככה הצדיק פועל.

הזית אומרת הגמרא, מי שאוכל זיתים הם משכחים את לימודו. יש פטנט מה עושים? שמים בהם שמן, כדי לומר יש תכלית, גם אם מר לי בחיים אבל יש לי תכלית שאליה אני רוצה להגיע אז אני יכול לאכול את המרירות של הזית מכיוון שזה מפיק לי שמן. אז כהזית טבול בשמן, מותר לי לקבל את הקושי בחיים דהיינו את ההכאה והדחיסה של הזית כדי להוציא ממנו שמן. לפעמים זה לוקח הרבה זמן להוציא ממנו את השמן, לגדל אותו וכו'.

האדם צריך לראות שהוא מוכן לקבל דרך של צדיק, דרך שמוכן ללכת בעיקשות לגדל את הזית, לייצר ברית, ללכת בנאמנות ובמחויבות של מה שאתה מאמין בו.

תמר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. מבחינת הלולב הוא יסוד, אבל מבחינת פרי התמר הוא מלכות.

מצד אחד התמר גדל בנווה מדבר. אומר האר"י צדיק כתמר יפרח סופי תיבות שלו הוא קורח, קורח אומר כולם צדיקים.. כולם קדושים לא רק אתה משה רבנו ואהרון, כל העם קודשים. המלכות כולה בחרה ביתר דבקות, למה חלק אפשר לפעול בעל מנת להשפיע וחלק אתה שם בסיום רגלין וגונז את המלכות ברדל"א ואתה אומר את זה אי אפשר לפעול עכשיו, את הפרטיות שלך תשים בצד.. מדוע? היות שהסוף גם יכול להיות מתוקן, אבל רק בגמר תיקון, לכן צריך לשים אותו בצד.. אם אתה מייצר את הברית כמו הלולב אז אתה יכול לקבל את המתיקות בתמר, המתיקות של התמר קצת מסוכנת מכיוון שהתמר שגדל בנווה מדבר, ונותן פירות לשבעים שנה – בחינת המלכות שבאה באלף השביעי, ביום השבת בתוצאה של היגיעה אחרי שש בחינות שזה יגיעה – אז בא התמר.

 

אנו צריכים להפיק בנפשנו את כל המינים האלו האם הכוח להוליד מתוכנו פירות.

 

חיטה: חסד כוח ההתפשטות והטובות.

שעורה: כוח הגבולות.

גפן: כוח הנקודה הפנימית שצריך להפיק, הדעת האמיתית.

תאנה: אידיאה ברורה מחוץ לעצמי שאליה אפשר תמיד להתכנס.

רימון: לקיים את כל המצוות והפעולות עם כוונה ראויה.

זית: מחויבות וברית – גם שיש מרירות.

תמר: באלף השביעי לאחר היגיעה אקבל את התמורה הראויה.

 

האדם חייב להיות יצרן.

אדם לא יכול להיות יצרן אם הוא מכור לתענוגות.

ככל שהתענוגות יותר מיידיות הם מגרות אותנו יותר.

היום אנחנו צריכים להיות יצרנים להוציא פירות טובים.

כל הפירות טובים, שבעת המינים הללו הם עיקר הפירות.

יש פירות שאוכלים את כולם, יש פירות עם קליפה בחוץ והגלעין בפנים דהיינו הקליפה בפנים, יש כאלה שהקליפה בחוץ ובפנים יש רק את הפרי, ויש כאלה שממש לא ראויים כלל לאכילה שזה צד הקצה, פירות רעילים.

 

לכוון בליבנו שאוכלים את הפירות – אני הולך להיות ייצרן ולא צרכן. והפלא שאני הופך להיות יצרן אני נהנה הרבה יותר ,אבל התענוג האושר בא כלוואי.

 

אני מהיום מכוון להיות יצרן ולא צרכן!

היצרנות היא מכוח פירות ארץ ישראל, שהפרי שלנו הוא פריה ורבייה בקשר שלנו עם הבורא שבא כולו מהרצון של ישר – אל.

 

לחיים