פורים, שהמצוה עד דלא ידע – תשמ"ז – מאמר י"א

2

חז"ל (במגילה ז') אמרו "מחוייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". אולם אי אפשר להגיע לבחינת עד דלא ידע, מטרם שהוא נמצא בבחינת ידע. ואחר זה אפשר לומר, שצריכים להגיע למדרגה יותר גדולה, הנקראת "דלא ידע". ובודאי שזוהי מדרגה יותר גדולה מבחינת ידע. כי זה ניתן לנו לקיים רק בפורים ולא כל השנה, כמו שאמרו חז"ל "מחוייב אינש", ולא כל השנה, ולפי זה צריכים להבין, מהו הענין "ידע" ו"לא ידע".

וכמו כן יש להבין את החיוב שיש מדאורייתא לקרוא פרשת זכור. וכתב המ"א (או"ח סימן תרפ"ה) "ונ"ל ליישב מנהג העולם, דאטו מי כתיב בתורה, שיקראו דוקא בשבת זה, אלא שהחכמים תקנו בשבת זה, הואיל ושכיחי רבים בבית הכנסת, וסמוך לפורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן".

זאת אומרת, שענין "זכור את אשר עשה לך עמלק" נוהג תמיד, אלא שתקנו לקוראו בשבת לפני פורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן. וגם טעם זה של הסמיכות של "זכור" לפורים, מה בא זה ללמדנו בבחינת עבודה. וכדי להבין את כל הנ"ל, צריכים להקדים ולהבין מקודם את ענין מטרת הבריאה. ומזה נדע מה זה "ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומה זה "לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ידוע, דמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה שהבורא נותן, שתהיה בה שלימות, היינו שלא ירגישו בעת קבלת הטוב בחינת אי נעימות, והטעם הוא, שיש כלל, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו. והיות שהשורש הנבראים הוא רצונו לתת להנבראים, זה גורם בזמן שהנבראים מקבלים ממנו יתברך, הם מרגישים בחינת בושה, מטעם שזה הוא להיפך מהשורש.

ומשום זה נעשה תיקון, המכונה בחינת "צמצום והסתר" על הכלי קבלה המקורי, שהוא, כמו שנבראה מלכתחילה, שהוא מקבל בעמ"נ לקבל, ונעשה ע"י תיקון. כלומר, שבכלי זו, כבר יש עליה שליטה, מתיקון הצמצום, שאין השפע העליון בא לכלי, הנקראת "רצון לקבל". והכלים האלו מסוג זה נשארו במצב, הנקרא "חלל פנוי בלי אור". והיא נשארה בחושך.

ורק בזמן שיכולים על כלי זו, הנקראת "מקבל", לעשות כוונה בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, אף על פי שיש לו רצון והשתוקקות גדולה לקבל את הטוב, מכל מקום, אם הוא לא בטוח בעצמו, מה שיקבל מה', אם לא יהיה מחמת מצוה, שהיא מטעם שהבורא רוצה לתת, כנ"ל רצונו להטיב לנבראיו, הוא מוכן לוותר על ההנאה, שמקבל מה'. אלא זה שהוא כן רוצה לקבל הנאה ותענוג, הוא רק מחמת מטרת הבריאה.

ובהאמור נוכל עכשיו לדעת ההבחן בין ארור המן לברוך מרדכי. כי מדרך מרדכי הצדיק הוא רק לעבוד בעמ"נ להשפיע לה', שזה נקרא בחינת "משפיע". וע"י דרך זו יכולים אח"כ להגיע למדרגת השלימות, שהוא בא לידי מדרגה, שכבר הוא יכול לומר להבורא "אני רוצה, שתיתן לי הנאה ותענוג, משום שאני רוצה לקיים, את מה שאתה רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ואני מוכן עכשיו לקבל את הטוב והעונג, מטעם שאני יודע בעצמי, שאין אני רוצה זה מטעם אהבה עצמית, אלא מטעם להשפיע".

ועכשיו, עם הכוונה בעמ"נ להשפיע, קבלת מתנת המלך היא בשלימות. היינו, שאין שם בחינת בושה. היות שהקבלה היא מטעם רצונו לסייע להבורא, שתתגלה מטרת הבריאה, שכולם ידעו, שהמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

והיות שחז"ל אמרו (קדושין מ', ע"ב) "עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות", משום זה, היות שהוא במצב, שאין הוא דואג לאהבה עצמית, אלא לטובת הזולת, נמצא, שבזה שהוא רוצה לקבל את הטוב ועונג מאת הבורא, הוא רוצה לקיים אהבת הזולת, בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.

וזהו כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט, ובהסולם אות ס"ז) "ולומר לציון עמי אתה. אל תקרא עמי אתה עם ע' פתוחה (פתח), אלא עמי אתה עם ע' חרוקה (חיריק), שפירושו, להיות שותף עמי. אשרי הם העמלים בתורה".

והגם ששם מיירי בין אדם למקום, אבל ענין דרש של שותף יכולים לפרש בין אדם לחבירו גם כן. היות שמזה יצא אח"כ, שגם העולם כולו יקבלו את הכף זכות. נמצא, שעשה טובה בין אדם לחבירו, בזה שגרם להעולם כולו, שיגיעו לקבל הטוב והעונג, במה שישנו במטרת הבריאה.

נמצא, שהוא נעשה שותף להקב"ה, בזה שעל ידו יהיה הסיוע, שכולם יבואו אח"כ לקבל מטרת הבריאה. נמצא, שהוא נעשה שותף עם הקב"ה, כמו שכתוב "אני התחלתי את הבריאה, בזה שרוצה לתת טוב ועונג, וישראל הם משתדלים, שהמטרה תצא לפועל, בזה שעושים כלים, שיהיו מוכשרים לקבל את השפע העליון בלי שום פגם, הנקרא "נהמא דכסופא".

אלא אפילו בעת שמקבלים את הטוב ועונג, לא יפסידו את הדביקות, הנקרא "השתוות הצורה". כי זו היתה סיבת הצמצום". וזה נקרא, שהוא יודע את הדרך של מרדכי. שהיא דרך, שמביאה ברכה לעולם כולו, כנ"ל "זכה, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", וזה נקרא "ברוך מרדכי".

מה שאם כן דרך של המן היא, שלא להסתכל על תיקון הצמצום, שנעשה על הכלי קבלה. אלא הוא אומר "היות שהבורא ברא את העולם להטיב לנבראיו. ואנו רואים, שיש בהטבע שלנו רצון לקבל הנאה ותענוג. ולשם מה ברא הבורא את הרצון הזה. בשביל שלא להשתמש עמו. אלא ברא בנו רצון וחשק לקבל תענוג, ואמר, שלא להשתמש עמו, אלא לסבול צער ויסורים על ידו.

נמצא לפי זה, שהוא דרך הפכי. אומרים, שברא את העולם להטיב לנבראיו. ובזה שמרדכי הצדיק אומר, שלא להשתמש עם הרצון הזה, נמצא, שברא את העולם להרע לנבראיו. ובטח היה יותר טוב, שלא לברוא בכלל את הרצון לקבל הנאה ותענוג, מלברוא רצון וחשק לקבל הנאה, ואח"כ אמר, שלא להשתמש עמו, אלא לסגף את עצמו ולהישאר ריקן מהתענוג.

אי לזאת, איך יכולים להסכים לדרך של מרדכי, ולומר, שאסור להשתמש עם הכלים, שרוצים להנות. הלא זהו הכלי אמיתי, שברא הקב"ה. הלא על זה גם מרדכי מודה, היינו שהקב"ה ברא בעולם את הרצון לקבל הנאה ותענוג. אם כן המן טוען, שהדרך של מרדכי אינה דרך אמת.

ובעיקר, שיש לו הרבה תומכים בדרך שלו, וכל העולם אומרים, שהדרך האמיתית בעולם, היא כמו שהמן אומר. וזהו כמו שכתוב (מגילת אסתר, ג') "וכל עבדי המלך, אשר בשער המלך, כורעים ומשתחווים להמן, כי כן צוה לו המלך". משמע, שהמן נתן להם להבין, כי כן צוה המלך. יהיה הפירוש, כי המן טען, היות שהמלך, היינו הקב"ה, ברא את הרצון לקבל, בטח הוא רוצה, שאנחנו נקבל ולהנות. וכל עבדי המלך היו כורעים, היינו שנכנעו לדעתו של המן, כנ"ל, מטעם שהוא בא בטענה, הלא הרצון לקבל הזה, מה שמרדכי אומר, שלא להשתמש עמו, אינו נכון, כי הבורא לא בראו לבטלה, אלא שישתמשו עמו. אבל מרדכי אמר "לא", כמו שכתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". וזה שכתוב "ויאמרו עבדי המלך, אשר בשער המלך, למרדכי, מדוע אתה עובר מצות המלך".

ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שפירושו, שעבדי המלך היו אומרים למרדכי, הלא המן אומר לנו, מה שהוא הולך בדרך שלו, ולא בדרך של מרדכי, כי זוהי דרך האמיתית. שזהו פירושו, ששאלו את מרדכי, מדוע אתה עובר את מצות המלך. הכוונה על הקב"ה, שהמן היה אומר, כי כן צוה לו המלך, היינו מלך מלכי המלכים.

ופירוש הדבר יהיה כנ"ל, מטעם שהרצון לקבל ולחשוק לאהבה עצמית, זה מלך מלכי המלכים, ברא כח זה בנבראים, לכן כל העולם תומכים בדעתו ובשכלו של המן. ודעתו של המן נכתבה בתורה. כמו שאמרו חז"ל (חולין קל"ט ע"ב) "המן, מן התורה מנין. המן, העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". שענין אכילת עץ הדעת מבואר בהקדמה לפנים מאירות.

ומבואר שם (אות י"ח), שאדם הראשון היה נפרד לגמרי מהס"א "וכבר נתבאר שאדה"ר לא היה כלל בבנינו צורת גדלות הקבלה, הנמשך מחלל הפנוי, אלא כולו נמשך ממערכת הקדושה, שענינים להשפיע". וכמו שכתוב בזהר (קדושים) "דאדה"ר לא הווה ליה מהאי עלמא כלום. ועל כן נאסר לו עץ העצה"ד, כמו שרשו וכל מערכת הקדושה, שהמה נפרדים מהס"א, משום שינוי הצורה שלהם. נמצא, שענין המן, הוא להכניס את השימוש עם הרצון לקבל הגדול בעמ"נ לקבל, כי זה היה כל עצת הנחש.

עוד כתוב שם "שאמר לנחש, אשר אלקים אכל מעץ הזה, וברא את העולם. כלומר, שהסתכל על זה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, ועל כן ברא את העולם". וזהו כנ"ל, שהנחש טען, שענין אכילת עץ הדעת, הוא צוה אלקים. ולמה צוה ה' לאדה"ר שלא לאכול. על זה נתן לו הנחש, לאדם וחוה, תירוץ יפה. ובעיקר, הוא בא לקיים צוה ה', בזה שהוא מייעץ אותם לאכול מעץ הדעת. וזהו הענין כאן במגלת אסתר, שכתוב "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך, כורעים ומשתחוים להמן". והוא מטעם כי כן צוה לו המלך.

ובזה נבין מה זה "ארור המן", שפירושו יהיה, שהדרך של המן היא דרך ארורה, היינו דרך של קללה. וזהו כמו שכתוב (בראשית ג') "ויאמר ה' אלקים אל הנחש, כי עשית זאת. ארור אתה מכל הבהמה, אל האישה אמר, הרבה ארבה עצבונך. ולאדם אמר, ותאכל מן העץ, ארורה האדמה בעבורך".

ובהאמור מבינים, שהאדם צריך להגיע למדרגת "ידע". כלומר, מהו ההבדל הגדול מבין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי", שהוא ההבדל בין חיים למות. כי הדרך של מרדכי מביאה חיים, וזוכים להידבק בחיי החיים. מה שאם כן דרך של המן, הוא כבר יודע, שזהו מביא קללה בעולם, שכל המיתה בעולם גרם "המן העץ, אשר צויתיך לבלתי אכול".

ועל זה אומר הכתוב "ארורה". וענין זה נוהג עד גמר התיקון, שיש לזהר, שלא יפול בדרך של המן. ובגמר התיקון יהיה כבר כל הרצון לקבל מתוקן בעמ"נ להשפיע, שאז בלע המות לנצח. וכמו שאומר הזה"ק "עתיד ס"ם להיות מלאך קדוש בגמר התיקון".

ובהאמור נבין את ענין סמיכות "מחית עמלק", שקוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק". כי דוקא בזמן שיודעים את מה שעמלק גרם לנו, שהיא בחינת מיתה, שגרם לעולם, היינו בשליטתו, שלא ללכת בדרכי השפעה, להיות דבוקים בחיי החיים, אז משתדלים למחות אותו מעל פני האדמה. אחרת, שהאדם עוד לא הגיע למדרגת "ידע, מה שעשה לנו המן ועמלק", אין האדם משתוקק למחות אותו.

נמצא, שדוקא בזמן שהאדם הגיע למדרגת "ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", יש מקום למחיית עמלק. ומשום זה, לפני פורים, שאז הזמן שצריכים להגיע למדרגת "עד דלא ידע", צריכים להגיע לדרגת "ידע". ורק אז יכולים למחות את עמלק. זאת אומרת, בזמן שאדם רוצה לקיים "תמחה את זכר עמלק", זהו סימן שכבר זכה לבחינת ידע. אחרת אין האדם מסוגל לבוא לידי מחיית עמלק. אלא הוא עדיין משוקע בקליפת עמלק, ולא רוצה לקיים "תמחה את זכר עמלק".

ועתה נבאר את ענין, מהו שאמרו חז"ל "חייב אינש לבסומא בפוריא, עד דלא יבין בין ארור המן לברוך מרדכי". ששאלנו, מהו הגדלות בזה, שרק בפורים יכולים לעשות דבר כזה, היינו "עד דלא ידע". הנה האר"י הקדוש אומר (תע"ס, חלק ט"ו, אות ר"כ) "לכן לעתיד לבוא כל המועדים יתבטלו חוץ ממגלת אסתר. והטעם הוא, כי לעולם לא היה נס גדול כזה, לא בשבתות, ולא ביו"ט, להתקיים הארה זו, אף אחר הסתלקות המוחין מן הנקבה, אלא בימי הפורים בלבד, ובבחינה זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים, אפילו בשבתות ויו"ט".

ובפירוש "אור פנימי" שם מפרש, כי לפני גמר התיקון אי אפשר לתקן כל אלו הניצוצין והכלים שנשברו, אלא רק הרפ"ח ניצוצין מן הש"ך ניצוצין יכולים לברר, שיכנס להקדושה. וגם זה יתברר לאט לאט. ונשאר ל"ב ניצוצין מכללות הניצוצין, שאסור לברר אותם. וזה נקרא בשם "לב האבן". ורק שע"י הברור של הרפ"ח ניצוצין, שיתבררו לגמרי, אז יתוקן מאליו גם לב האבן, בסוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר. ואז יבולע המות לנצח, שכל הרע יתוקן לטוב, ואז חשיכה כאורה יאיר".

והיות שאלו האורות של פורים הם בבחינת גמר התיקון, שרק ע"י הנס היו מאירים, אז ומשום זה, כל המועדות בטלים חוץ מפורים, שהם שייכים לבחינת גמר התיקון. ואז, שכל הרע יתוקן, ממילא אין הבדל בין "ארור המן לברוך מרדכי", וגם המן יתוקן לטוב.