בריאות תודעתית בנשמה- מבשרי אחזה אלוה

13

#בריאות #תודעתית #התודעה #מבשרי #אחזה #אלוה #פרי #חכם #תורת #תודעת #הנסתר
כמו שלא יוכל לקיים גופו בעולם מבלי שיהיו בידו ידיעות בשיעור מסויים מסדרי הטבע הגשמיים, כמו ידיעות אלו המה סמים ממיתים, ואלו דברים שורפים ומזיקים, וכן ידיעה ואומד מה שבלב חברו אשר בלעדיהם אין לו זכות קיום בעולם החומרי.
כמו כן ממש נשמתו של אדם אין לה זכות קיום בעולם הבא, זולת בהרכש לה שיעור ידיעות מסדרי טבע מערכות עולמות הרוחניים ושינוייהם וזווגיהם ותולדותיהם.
והנה, שלשה זמנים מבחינים בגוף: הא' – מעת ביאתו לעולם, אז אין לו שום ידיעה, וכל הידיעות הנחוצות לקיומו הוא על ידי אביו ואמו, ומתקיים בכח שמירתם בחכמתם. זה מצב קטנות א'.
הב' – הוא כאשר גדל ורכש לו מקצת ידיעות, ואז נשמר מדברים המזיקים לגופו, בשמירה משותפת, הן מכח אבא ואמא, והן מכח עצמו. וזהו קטנות ב'.
הג' – הוא מצב הגדלות, אשר אז רכש לו ידיעות בשיעור המספיק לחיים, להיות נשמר בשמירה בשיעור נכון כדי להתקיים, – אז יוצא מרשות אביו ואמו ורוכש לו הנהגה עצמית. וזהו מצב ג', שהוא מצב הגדלות.
כמו כן בענין הנשמה, האדם מתגלגל עד שזוכה להשיג חכמת האמת על בוריה, ובלעדיהם לא תבוא הנשמה לגידול קומתה, ולא שהידיעות שבידו המה שמגדילים קומת הנשמה – אלא שטבע פנימי הוא בנשמה אשר לא תזכה במעשה ידיה להתגדל על ידה בטרם הגיעה לה ידיעות טבעי הרוחניים. וגידולה תלוי בשיעור ידיעתה.
והטעם הוא, כי אם היה לה יכולת לגדול בלי ידיעה, היתה ניזקת. כמו התינוק מחוסר ידיעה אין בו כח לילך, ואם היה לו כח לילך על רגליו היה מפיל עצמו לאש.
אמנם, עיקר הגידול הוא על ידי מעשים טובים, והמה תלויים בהשגת חכמת האמת. ושניהם, הידיעות והמעשים הטובים תלויים בהשגת חכמת האמת, ושניהם באים ביחד, מטעם הנ"ל. וזה סוד "אם לא תדעי לך וכו' צאי לך" – "פוקי וחמי" וכו'.


הרחבה נוספת למתקדמים:
קטעים מפרי חכם מתוך מאמר "מבשרי אחזה אלוק"

השגת ידיעות בגשמי וברוחני

אין בין גוף ונשמה, אלא שזה נמשכו לו מקריו בטבע ומעצמו, וזו מקריה נמשכים לה על ידי עבודה, ומטבע של יחס משותף מרוחני לגשמי.

נוסף הרוחני על הגשמי, אשר בגשמי יושג מציאות גם בלי שישיג מקריו, כמו שישיג שקטן הוא, רך בשנים, אע"פ שאיו יודע טעם הדבר. וכן לא ילעוס דבר המזיק לו, אבל ברוחני לא יושג שום מציאות בטרם יודע מקריו ותוצאותיו. כפי שיעור ידיעת המקרים – כן השגת גדלותו עצמו, והשגת מציאות רוחנית שבסביבתו.

הסבר:  דהיינו החומר מגיע מלמעלה, הצורה ע"י עבודה.

כמו כן החומר מגיע מובנה כבר, המצב מגיע אלינו מוכן, ההתייחסות למצב תלויה בעבודה שלנו.

השגת הצורה הרוחנית

כן השגת צורה רוחנית, בשתי צורות שלה ישגה המשיג. הא' – שלא תהא דמיונית בשום פנים, הב' שלא יהא מסופק בהכרתה, כמו שאינו מסופק בחיות שלו עצמו. והשם רוחניות יורה כן, שדמו אותה לרוח, שאף על גב שאין לרוח שום קצה ותמונה ומראה, מכל מקום אין לך אדם שיהיה מסופק במציאותו, מחמת שחיותו תלוי בו. כי בבית שנשאב מן הרוח, אם יוליך שמה את החי, הוא ימות. אם כן מציאותו ברור. כי הוא חייו.

ומגשמיים יכולים להבין ברוחני, כי מהות השכל הפנימי דומה לפנימיות הגוף, שנקרא "נפש כל בשר", שהוא בחינת הוי' וחסרונה עמה, כנזכר לעיל.

וכמו כן פנימיות השכל שנקרא נפש השכלי הוא גם כן הוי' בעל חסרון. ודו"ק היטב.

כי בריה כזו שמרגשת את הויתה מרגשת חסרונותיה, מה שאין כן בעלי חי הנחסר להם שכל זה לגמרי, ונעדר ממנו נפש השכלי ופנימיותה, ומרגשת מחמת זאת את חסרונה בשיעור הנחוץ לקיומה הגופני, וכפי קביעות הרגשות החסרון נמדד לה חיותה, ואם לא תהיה מרגשת בחינת חסרונה, אז לא יכולה להזין את עצמה להמשיך הויתה, ותמות. ולא עוד, אלא ששיעור גודלה ובריאותה תלוי בשיעור גודל הרגשת החסרון, כמו גוף הגשמי, אשר כל הבריא ביותר מרגיש רעבון ביותר, ועל כן אוכל ביותר, וממילא מתרבה שיעור דמו ובריאותו יותר.

הסבר: דהיינו החיסרון לאהבה זה עצם אצלה ולא לוואי, אלא הפוך המתנה היא לוואי. באמת במצב המתוקן הרצון לקבל בעל מנת להשפיע הוא העצם ולא הרצון לקבל בעל מנת לקבל.

הצורך בהשגת המאציל

אך עדיין צריך לדעת מה החיסרון שמרגישה הנפש השכלי. ואומר לך, שזהו חסרון השגה את מאצילה, כי נחקק בטבעה להשתוקק מאד לדעת מאצילה ובוראה. וזה, מתוך שמרגישה את הויתה עצמה, והבן. ופירוש, גדריה בעצם הוכנו כן, לחפש מה למעלה וכו'.

ואין לומר שחסרון זה אינו מגודר בהשגת מאצילה, אלא רדופה היא אחר כל נסתרות, וברצונה לדעת על הדברים העל טבעיים ועל הגלגלים, ועל מה שבלבו של חברו וכדומה.

וזה אינו, כפי הכלל שכתבתי למעלה, אשר פנימיות הדבר הוא מה שאינו יוצא חוץ הימנו, כי אם כן לא יצוייר באופן זה חסרון השגה זולת בבוראה. והרי ברור אשר רק השגה זו היא חסרון פנימי, שאינו נקרא פועל יוצא. מה שאין כן חקירה בנבראים היא פועל יוצא לזולתה, שאלמלא לא היו נבראים עוד בעולם, למשל אם היתה נבראת יחידה לא היתה רדופה להשיגן כלל.

אבל השגת מאצילה, זה חסרון כלפי עצמה, וזה הויתה. דהיינו, מרגישה עצמה בבחינת נאצל. ודו"ק ותבין אשר כל מקריה סובבים לזה, וזה החסרון שמרגישה, שתוכל להשיג את מאצילה. ובגודל הרגשתה המראה הזה – נוכל לשער מדה במדה גודל מדת גופה עצמה, ודו"ק היטב.

הסבר: לכאורה נגיד שיש בנשמה רצון לדעת מה שמחוץ לה או מעבר אליה, כמו למשל לגלגלים בשמים או כל דבר שלא גובל בגופה, אבל אומר זה עצם גופה החיסרון לדבקות במאצילה וזה לא משו הרואי מחוצה לה, אלא זה העצם שלה השגת מאצילה. (דהיינו קשר עם הנותן).

הכרת ההשגה – רק בדרך התורה

ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם – בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.

והאמת שהמצוי א' לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון, בכל צד יפנה. כמו ששאלו לאדם מי כתב ספר חכמה כזה. הפלא ופלא מכל עין. ותירץ לו שבאמת לא נמצא חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה אשר בנו הקטן שפך דיו לתומתו על אותם העלים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים בקישורי דברי חכמה נפלאה.

אלא, כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשתם הוא מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.

ועוד תדע אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו. וזה נקרא הכרה שלימה, המביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד. מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות – אין הידיעה זו לא מעלה ולא מוריד. ודו"ק.

וזה שאמרו חכמינו ז"ל, אשר ישנו ואשר איננו פה, מכאן שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני, כי ממעמד הזה נמשכו כל נשמות לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו שענינה דומה לנפש הגופני שהוא הוי' וחסרונה עמה. והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דווקא. כי אלמלא היה הראיה חיובית – אז לא היתה נפש השכלי בעל חסרון יותר. ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, אם כן היתה מתבטלת מכל וכל.

אבל מפלאי תמים דעים אשר משפט הראיה היה תיכף בחינת רצון מתלוה עמה בלי שום חיוב, ונתנה תיכף מזונות להעמיד הרצון הזה.

בסוד "למען ירבו ימיכם" וכו', וזהו שמירת התורה וחוקותיה, ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם, כאילו היום קבלו מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על שום חוק שבתורה, תיכף ישארו בחשך כעורים שלא ראו אור בעיניהם.

הסבר: דהיינו הוודאי לא צריך שיוכיחו אותו, הוכחה זה הבאת הספק לודאי, אבל המשוכל הראשון שהוא מעבר לכל ספק לא צריך הוכחה, כל ההוכחה היא הבאת הספק אל המושכל הראשון הזה.

עוד אומר שהתפקיד של הספק להסתיר לכאורה את הודאי אבל הוא רק בא לאמן אותנו ולא עומד בפני עצמו.

כמו כן אומר שהחיות של הנפש היא השגת מאצילה, ואם לא היה לה חיסרון הזה ממילא לא היתה יכולה לאכול לשובע דהיינו לקבל מילוי צורני, והיה נכבה לה הרצון.

אך משפט הראיה, דהיינו בחינת הידיעה תלויה באמונה אבל אם עוברים על בחינת האמונה שנקראת חוק גם את המשפט מאבדים ונשארים בחושך מוחלט.

מהות התפיסה השכלית

וכבר ידעת שאין השכליים בעלי הגופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם. כי גם הריע כאח אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי שום לבוש, מפני שגם השכל בעצמו כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה.

וכיון שאינו יכול לדמות במוחו צורה רוחנית – לכן נעלם ממנו כל המין הזה. ועם כל זה, כל הזמן מבטו נופל על החיצוניות דווקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים. ובכח ההתמדה יכירו היטב בכל דרגי הרוחני שבו. כי רק את זה הוא רוצה להכיר ולא בשר גופו כמובן.

ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון ממה שאינו מכיר שכלו ודרגיו בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחויב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו והבן. וגם פנימיותו אינו משיג.

לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטריה הגשמיים, ועין מבטו נדבק בהם בהתמדה, יאמר שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה בצורות ותנועות השכליים.

וכשנחקור לפי כוחינו במהות השכל, נמצאנו למדים אשר הוא בקיבוץ בריות רוחניות, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו". פירוש, דכל יתרון האדם על הבהמה, הוא מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניים.

וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו ברבוי כח ההמשכה הנזכר לעיל. וגם בצורות הבריות עצמם, אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם חשובות כל כך וכדומה.

והחילוק מן בריה רוחני אל ההנהגה, היא, אשר גדר הבריה היא תמונה שכלית נמשכת ושוכנת במוחו בלי שום השתנות, דהיינו, שלא ניתנה לבאר תחת מקרי הזמן.

וענין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי בטבעו, יכול עם אחת בחייו ליתן צדקה מרובה, מחמת המקום או הזמן, והבן.

ההמשכות הנאספות למוח האדם

ותדע, שההכנה הנזכרת לעיל, שנקראת מוח האדם, היא כמו טיפה מתמצית כל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי, ונדבקת על ההמשכות הראשונות הנאספים והנמשכים למוח האדם. דרך משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם ובוראה. מהם מתדבקים בהשכלות, ומהם בעושר, ומהם בגבורה. ואם הוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו, נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה אשר יולד ממנה אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שמשך למוחו בריה רוחנית פחותה.

אחר כך כשגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל בניני הגשמיים ומתדבק בהשכלה. והשני בוחר בהשכלה, וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו. ואם הילד מגדל מעלת הראשון, הרי שהמשיך בריה נחמדה למוחו. ואם השני מצא יותר חן בעיניו, הרי שהמשיך למוחו בריה פחותה.

אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק. דהיינו, אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות האלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומר אחד ושמו שכל.

הסבר: מסביר לנו שמוח האדם הוא כמו הכלל שמכיל את כל הפרטים (אין מדובר על המוח הגשמי, המוח הגשמי הוא רק סימן למוח הרוחני שהוא ענף) ובעצם לצד האדם שלנו ניתנה בחירה ממה לזון את עצמנו, מבריה פחותה או מבריה רוחנית.

משל למה הדבר דומה-  אפשר להזין את הראש בסדרות מעניינות, או ללמוד אנגלית ספרותית, או להזין את הראש במושכלות רוחניים. הרשות בידנו.

גם בהשכלות הרוחניות יש רובדים ואיכויות, כמו ההבדל בין חיצוניות התורה לפנימיות התורה וכן הלאה.

עוד משל יפה שיש לומר, כמו שבגשמיות המזון מקיים את הגוף, ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה, ועל ידיהם היא מתגדלת ומתפתחת. אנו רואים שהעולם כפי ששואף לחיצוניות מאוד רדודה בהשכלה מצד טבעו לצרכיו הגשמיים בלבד ולמניעת יגיעה בחיים,  אפילו זה מתבטא בתזונה של האדם שואף לדברים נמוכים ורדודים, למשל לחם לבן ולא מלא סוכר לבן וכו. הרי מה זה לחם לבן? לקחו תחלק החיצוני של הלחם זרקו את החלק הפנימי הגרעין, ואת הקליפה הפנימית ששומרת על הפרי, ונשארו רק עם הצד של הטעם החיצוני.

וכמו שמבחינה גשמית אנו צריכים לאכול מזונות איכותיים וטובים כדי לקיים את הגוף בצורה טובה ובריאה. גם ברוחניות זה עובד ככה ואנו צריכים להזין את הנפש במזונות אמיתיים (מושכלות) . אכן זה לא קל כמו שלא קל בהתחלה לאכול בריא.

העולם אוהב קל ויפה או קל ומתוק, סוכרים פשוטים לקבל ישר את האור (האנרגיה) החיצונית בלי הפנימיות שבונה את הגוף (הערכים התזונתיים) שהגוף מקבל יותר ממה שהוא מייצר זה פועל נגדו מזיק לו.

לכן ברוחניות המושכלות הם המזון של הנשמה. עלינו להשתדל להזין את עצמנו ממזונות אמיתים שמגדילים את הנפש ולא את הגוף, וכפי שאנו שונאים להיות שמנים מבחינה חיצונית כי השומן מייצג לנו את הצד העודף את צד החיצוניות ככה אל לנו להזין את שכלנו בחיצוניות עודפת אלא במה שהוא צריך כדי להתגדל להתפתח ולהגדיל את צד האדם שבנו.

שבוע הבא יהיה המשך המאמר בנושא מכיוון שזה יוצא מאוד ארוך אחלק בניהם.

ושנזכה להשוואת צורה, בהצלחה.