סוכות – מתוך הזוהר הקדוש

1371

זוהר פרשת "אמור", מאמר חג הסוכות –

מאת הרב אדם סיני שליט"א

 

אות רס"ח בזוהר:

"ועל כן כתוב, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כי כל מי שהוא משורש וגזע קדוש מישראל ישבו בסוכות תחת צל האמונה. ומי שאינו מגזע ושורש הקדוש של ישראל, לא ישב בהם, ומוציא את עצמו מתחת צל האמונה".

 

"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"אזרח הוא מלשון מזרח, דהיינו קו אמצעי. אומר הזהר, כל מי שבא מקו אמצעי בבחינת ישראל, שהוא ישר-אל (דהיינו שכל רצונו הוא לאל), ישבו בסוכות, שהוא צל האמונה. יש לראות בהוראה זו של הזהר הקדוש, את הבחינה הנפשית איתה צריך לשבת בסוכה. צריכים אנו לזכור, שכל הזהר הקדושה נכתב על פי חוקים רוחניים, שהם גם חוקי נפש האדם. כפי גדר הג' במבוא לספר הזהר של "בעל הסולם", כל הזהר מדבר על נשמת האדם ולא שום דבר מחוצה לה. הוראה זו מחייבת את האדם להשיג בפנימיותו נקודה זו הנקראת "אזרח בישראל".

 

"כי כל מי שהוא משורש וגזע קדוש מישראל ישבו בסוכות תחת צל האמונה" – לכאורה חוזר הזהר על דבריו הקודמים, אך אין זו חזרה אלא פירוש של "האזרח בישראל". מדברים אלו יכולים אנו להבין שאזרח בישראל הוא שורש וגזע קדוש. ומה שנכתב "גזע קדוש", משמע שיש גם גזע שאינו קדוש מישראל. והוא דבר מתמיה, האם יש ישראל שהוא לא גזע קדוש? אלא היות והזהר מדבר בגוף אחד, מדובר על בחינת הגוי שבישראל.

נשאל גם אחרת, מה שנכתב "גזע קדוש מישראל", משמע שיש גזע קדוש שהוא לא מישראל, שמדגיש לנו דוקא "מישראל"? לכאורה כן, ואפשר לפרש זאת שיכול להדמות שכן. שהרי אם היה אומר "טהור" שלא מישראל, יכולים היינו לקבל זאת. אך היות ונאמר לישראל "אתם קדושים", שקדוש הוא האפשרות לקבל את אור החכמה שהוא אור האהבה, הרי זאת יש רק לישראל.

מהו הדגש על "ישבו בסוכות", ולא יעמדו? אלא שעמידה היא בבחינת גאוה וגובה קומה שלם, והרי בסוכות יצאנו מדירת קבע ובאנו לדירת ארעי, וסוכות זה בבחינת מיעוט מהבית, והבית הוא בחינת המקום שיכול לתת גדלות בבחינת אור החכמה.

 

"תחת צל האמונה". צל הוא דבר שאינו קיים, אבל בכל זאת נראה. משמע שצריך לקבלו מעל דעתו של האדם, שהרי אי אפשר בלי אמונה שהיא הודאי הראשוני עליו נסמכת הידיעה כולה, ואף ידיעה כלשהי. אך מהו "צל אמונה"? וכי יש צל אחר? אמנם כן, יש "צל-פחד" או "צל-מות". כאשר אדם מאמין באמונה טפלה שאינה נסמכת על האמונה הראשונית, הופך צל זה לצל מות. זאת קורה מכיון שהאדם עושה הקשה לא נכונה, כפי שעשה צלפחד שהיה מקושש עצים, דהיינו מקיש מעץ הדעת על עץ החיים, וכן להיפך, ונדמה היה לו שמותר להנות מעץ הדעת כפי חטא אדם הראשון. דהיינו שרצה לקבל את האמונה בידיעה, רצה לקבל את עץ החיים כפי הדעת. זוהי ההדגשה של הזהר, צל האמונה דוקא, ולא צל הידיעה, שהוא צל-מות, היות ומנתק מהבורא יתברך.

ההדגשה "תחת", אומרת שהאמונה היא מעל לראשו של האדם, וצריך הוא להיות כפוף אליה. אם נזכור שהאדם נקרא גם אזרח, בבחינת קו אמצעי שהוא בבחינת זווג, ומזווג ישנה הארה, נוכל אז דרך זה להבין את המושג "אך שמח", שמצד אחד הוא מיעוט בבחינת אך, שהוא בחינת "ישבו", ומאידך שמח בבחינת "אזרח" שזהו קו אמצעי על בחינת האמונה. וכדי שלא לבלבל עם הקו האמצעי של בחינת שמיני חג עצרת, נאמר שזהו קו אמצעי של ימין דשמאל, כי כל סוכות הוא חיבוק הימין, והזווג בו הוא קו אמצעי של חיבוק הימין.

 

 

 

אות רס"ט בזוהר:

"כתוב, כנען בידו מאזני מרמה, זהו אליעזר עבד אברהם. ובוא וראה, כתוב, ארור כנען. ומשום שכנען הזה שהוא אליעזר, זכה לשמש את אברהם, כיון ששימש את אברהם, וישב תחת צל האמונה, זכה לצאת מאותה הקללה שנתקלל, ולא עוד, אלא שכתוב בו ברכה, שכתוב, ויאמר בא ברוך ה'. מהו מלמדנו. הוא, שכל מי שיושב תחת צל האמונה, מנחיל חירות לו ולבניו לעולם, ומתברך בברכה עליונה. ומי שמוציא את עצמו מצל האמונה, מנחיל גלות לו ולבניו. שכתוב, וילחם בישראל וישב ממנו שבי".

 

"כנען בידו מאזני מרמה" – מהו מאזנים? נקודת האיזון שיש לאדם כדי להביאו לאמת. השאלה ששואל אדם זה היא, "מהו הקשר שצריך להיות לי עם הבורא? איזה קשר אני רוצה, האם תועלת אישית כמו ששוקל כנען, או נאמנות ורצון לבורא כמו ישראל"? בדיקת האדם את חייו היא, לפי חשיבות הערך.

המאזניים של כנען שהוא עבד עבדים הם מאזני מרמה, כי שוקל לפי "מה יהיה טוב לי", ולא "מה יהיה טוב לבעל הבית".

אליעזר עבד אברהם הסכים לשבת תחת החסד, שהוא בחי' אברהם. לפיכך, זכה לצאת מאותה הקללה שנתקלל, ולא עוד אלא שכתוב בו "ברכה", כמו שאומר הכתוב "בא ברוך ה'".

הישיבה תחת צל האמונה נותנת את האפשרות אפילו למי שקיים בו בחינת כנען, לצאת מהקללה שנתקלל בה. כפי שהדגשנו למעלה, הכל מדובר בגוף אחד, ומשמע שאפילו בחינות כנען שבאדם יכולות להתברך אם מצליחים לעשות את עבודת האמונה.

כיצד ידע האדם אם הוא מאמין או לא? ידוע המדרש על בחינת אומות העולם שביקשו אף הם לקבל שכר, וכאשר קיבלו את מצוות הסוכות המצביעה על בחינת אמונה, נכשלו בה. מכשלונם צריכים אנו ללמוד מהו הכשלון האפשרי שיכול להיות לצד הגוי שבכל אחד מאיתנו. כשלונם היה כאשר הוצאה חמה מנרתיקה, דהיינו שהבורא יתברך גילה את האור הגדול בבחינת ג"ר דחכמה שלא במסגרת החסדים, הנקראים "נרתיקה". אומות העולם בחרו בחמה, דהיינו בג"ר דחכמה, באור שהוא בחינת המתנה, ולא באמונה המבטאת את הקשר עם הבורא. ואם רוצים היינו להצדיקם והיינו אומרים שהמצטער פטור מן הסוכה, מדוע מבעטים בה?

רואים אנו לא פעם שכאשר אדם פועל כלפי חברו לכאורה מתוך אמונה בו, מבעט בקשר עמו. זאת קורה מכיון שלא היה אמון אמיתי, אלא עבודה שלא הופנמה ולא היה בה מדת החסד אלא רק מדת הגבורה.

כאשר עבודת האמונה נעשית בכפיה עצמית, כלפי חוץ נראה הדבר כאילו האדם פועל ועושה את כל הנצרך ממנו. אך אם אינו מפנים עבודה זו כקבלה בלבו ממש, מתוך שמחה והשלמה מלאה עם הדבר, עלולה עבודה זו להיות הדחקה של הרצון העצמי ולא אמונה ממש. ועל כן מבעט באמונה זו ברגע שקשה לו, או ברגע שיכול להשיג אור גדול יותר.

מכאן אנו למדים, שישראל מצווים לבנות קשר עם נותן המתנה ולא עם המתנה, להבדיל מאומות העולם שמוכנים להאמין, אך רק כדי שיהיה להם טוב יותר, וברגע שמוצאים תענוג גדול יותר בחוסר אמונה מיד מבעטים באמונה.

עתה יהודי יקר, יכול לבדוק אתה את עצמך באם אמונתך פוסעת לכיוון אמיתי אם לאו. בדיקתך צריכה להיות האם אתה עושה זאת מטעם שמחה, או שמא קיימת בך מורת רוח ממצוות ה'? האם מחפש אתה את האור, או מוכן לעשות את רצון ה' ובזה אתה שמח? האם מקיים אתה את בחינת הציווי "והיית אך שמח"?

 

"שכל מי שיושב תחת צל האמונה, מנחיל חירות לו ולבניו לעולם, ומתברך בברכה עליונה. ומי שמוציא את עצמו מצל האמונה, מנחיל גלות לו ולבניו"

יש בני אדם שעושים סוכה, אך את הסכך שמים כמחצלות תחתיהם. דהיינו שהם רוצים לשבת על האמונה והם יהיו מעליה, כלומר שרוצים להאמין רק במה שטוב להם. זוהי נקודה קריטית בחיים, "האם אני מאמין באמת, או רוצה להיות למעלה מהאמונה"?!

 

הזהר הקדוש מראה לנו כאן שהאמונה פותרת את הכל, או מזיקה להכל. משום שקבלת אמונה אמיתית אומרת שהאדם צריך לוותר על נקודת "האני" שניתנה לו.

מהו הקשר בין אמונה לאהבה? יש לנו טעות בבחינת "מאזני מרמה", לחשוב שאנו אוהבים את הצד השני בגלל הכשרונות שלו, דהיינו הדברים שאנחנו יכולים לקבל מהם הנאה ממנו. אולם אין זה כך, אלא רק הברית התלויה באמונה מביאה לאהבה, בלי קשר כלל לתועלת האישית שאני מקבל מהצד השני. לדוגמא, אם יכולה לאהוב את בנה אף אם הוא חסר כשרונות לחלוטין, או אפילו אם הוא פגוע בצורה כזו או אחרת, היות ויש לה נאמנות טבעית של אם כלפיו ונאמנות זו היא בלתי מסוייגת, ועל כן יכולה היא להתקשר בקשר של אהבה. כזו אמונה צריכים אנו לפתח מתוך בחירה. על כן האמונה בבורא יתברך ובקשר איתו אינה טבעית אלא מוסתרת. כל יהודי צריך ויכול לבחור בה.

 

"וילחם בישראל וישב ממנו שבי" – כפי שרואים את ההתרחקות של דור ההשכלה, שבתחילה באו ואמרו "אני מקיים בבית את כל התורה ומצוות, רק בחוץ פחות". אך מתוך זה באו לומר שהבורא לא רוצה את המעשים הקטנוניים האלו, הם מאמינים בבורא, רק בצורה יותר מושכלת. ומתוך זה באו להתפקרות. או כפי שרואים את הרפורמים שאומרים "צריך להתאים את התורה לדרו הזה ולתקופה הזו", אולם למעשה מה שאומרים הוא "צריך להתאים את התורה לתאוות שלנו שמורגשות לנו יותר בדור הזה". רוצים הם לדרוך על האמונה, ולא שהיא תהיה מעליהם. מוכנים הם להשתמש בה, אך שבויים בבחינת כנען ששבה מהם שבי בעוונותינו הרבים.

 

 

אות ר"ע בזוהר:

"בסכות תשבו, חסר ו' מהמלה סוכות, והוא משום שסכות זה רומז רק לענן אחד בלבד, שהוא חסד, שכל ששה עננים קשורים בו, ועל כן הם ז' ימים, שכתוב, כי ענן ה' עליהם יומם. וכתוב, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם, זה הוא ענן של אהרן, שהוא חסד, שנקרא יומם. שכתוב, יומם יצוה ה' חסדו. ענן אחד, שהוא חסד, לוקח עמו חמש עננים אחרים שהם, גבורה, תפארת, נה"י, והם ששה, וענן אחר, שכתוב בו ובעמוד אש לילה, שהוא המלכות, הוא מאיר לישראל מן ההארה של אלו ששה עננים".

 

"בסכות תשבו" – חסר ו' במלה סוכות. וזה רומז לענן אחד בלבד שהוא חסד, דהיינו החסדים חסרים (גבורה ת"ת ונה"י), אלא יש רק חסד אחד שהוא החסד העליון בבחי' אברהם אבינו שהוא הביטול העצמי הגמור של האדם, כדי שלא יאמר אדם "אמנם אני בעל גאוה, אך אני עשה הרבה עבודה והרבה חסד בשביל אחרים". לכן אומרים לאדם, "מי שבעל גאוה אינו יכול להיות בעל חסד, משום שכל החסדים שמדברים עליהם בבחי' היהודי, אינם יכולים לבוא בלי החסד הראשון שהוא בחי' ההתבטלות והויתור על הגאוה".

מה יעשה אדם שיודע בעצמו שהוא גאוותן? וכי לא יעשה כלום משום שהרי אין ערך לעבודתו כל עוד הוא בעל גאוה? התשובה היא שלא. צריך לעשות, אך יחד עם זאת צריך גם לוותר על הגאוה. ולפיכך, אין חסד בלי ויתור על הגאוה, שהוא בחינת החסד הראשון, שהוא ויתור על עצמי לטובת הכלל. מה שאין כן אם האדם לא מוותר על גאוותו, אזי הוא נמצא תמיד בהצדקה עצמית. כאשר עושה משהו לא בסדר, ונפשית אינו יכול לקבל שהוא לא בסדר או שהוא נראה כלא בסדר בעיני אחרים, אזי חייב הוא לתרץ תירוצים עד שמגיע להאשמה של הסביבה, של הכלל, של הבורא, או כל דבר אחר שנמצא בסביבתו.

כאשר חש אדם שגאוותו כובשת אותו כאבן השואבת את כל מעשיו, עליו לקבל החלטה של ויתור על הגאוה, גם אם בפועל אינו מצליח לוותר על גאוותו. אסור לו לוותר על נקודת השקפה זו שחייב לוותר על הגאוה. גם אם אינו מצליח, עליו לחפש כל העת תחבולות כיצד להצליח מתוך אמונה שאפשרי הדבר, שאחרת הבורא לא היה נותן לנו כיהודים כזו עבודה. התרגיל המוצלח שמצאתי לכך הוא שאסור לאדם להאשים אף אחד בשום אופן אף פעם, ואף לא את עצמו, אלא לראות כל מצב כמצע לעבודה והתקדמות לביטול גאוותו כשלב ראשון לשאר תיקוניו. כאשר אדם לוקח החלטה כזו, תוך כדי יכול הוא לעבוד גם על דברים אחרים, שהרי ממילא הוא נמצא במצב של תיקון. בזאת ענינו שאין האדם צריך ראשית לוותר על כל גאוותו ורק אחר כך להתחיל לעבוד, אלא האדם עובד בעקבות כאשר את ההחלטה לוותר על גאוותו אינו משנה בשום אופן, גם אם אינו מצליח.

 

 

אות רע"א בזוהר (רעיא מהימנא):

"בסוכות תשבו שבעת ימים וגו': מצוה זו היא לישב בסוכה. והרי העמדנו, שהוא כדי להראות שישראל יושבים בסוד האמונה, שה"ס צל סוכה, בלי יראה כלל מקטרוגים, כי המקטרג כבר נפרד מהם, ביום הכיפורים ע"י השעיר לעזאזל. וכל מי שהוא בסוד האמונה יושב בסוכה. כמו שהעמדנו, שכתוב, כל האזרח בישראל ישבו בסכות, דהיינו, מי שהוא בסוד האמונה, ומזרע ושורש של ישראל ישבו בסכות. וסוד הזה מובא בכמה מקומות".

 

"כדי להראות שישראל יושבים בסוד האמונה" למי להראות? האם המצוות נעשו כדי להראות אותן לאחרים? האם אנו מחפשים קהל למצוותינו? ב' תשובות לדבר.

א. כל פעולה שרוצה אדם להשיג בפנימיותו, צריך הוא לעשות מבחינה חיצונית, שבזאת מראה לעליונים ולפנימיותו שרוצה הוא בדבר. צריכים אנו לזכור שכל תפיסת האדם היא מהחוץ לפנים, ועל כן צריך לעשות פעולה בחוץ כדי להשפיע על פנימיותו, וכן ממטה למעלה לעשות פעולה למטה כדי להשפיע על העליונים. דבר זה הוא כה חשוב, עד כדי שהזהר מתבטא בחריפות שכל מי שאינו מאמין בכך שצריך מעשה למטה כדי שיפעל למעלה, שתיפח רוחו.

ב. מדובר באדם אחד. מעשה האדם הוא ביטוי להחלטת המוחין, אף אם הגוף, שהוא בחינת רבים, אינו מוכן לכך. מראה האדם לשאר רצונותיו שזו היא ההחלטה המובילה, ודרכה צריך לפעול. הגוף שהוא בחינת הרבים אינו מחליט, אלא רק נפעל כתוצאה מהחלטת המוחין.

 

"כי המקטרג כבר נפרד מהם" ביום הכיפורים, בו שלחנו את השעיר לעזאזל, ביטלנו את צד הרע המקטרג על עם ישראל. אם כך, מהיכן יש לנו פסולת גורן ויקב לסכך? גורן הם בחינת גרעונות, ויקב הוא בבחינת נוקב שם ה'. על כן לא ברור מהיכן הם מצויים אם השעיר לעזאזל כבר הושלח מאיתנו. התשובה לכך היא שיום הכיפורים מהווה שורש לחג הסוכות, וכל פעולת השעיר מהווה שורש לצל האמונה. היכולת של עם ישראל לוותר על השעיר לעזאזל, ושכל השעיר בבחינת שערות הנפש יהיה לה', היא השורש לסכך הסוכה. ביום הכיפורים, לאחר שויתרנו על כל החיצוניות, הבנו שאיננו צריכים את השערות לעצמנו, שהם בחינת השעיר לעזא ועזאל. עזא ועזאל הם מלאכים המבטאים את הרצונות של צמצום א' שאסור להשתמש בהם. נמצאים הם מעבר להררי החושך, דהיינו בתוך מסגרת הרצונות האסורים. ישנו מאמר נפלא בהקדמת ספר הזהר על בחינת עזא ועזאל, וניתן עוד ללמוד עליהם בפרשת בלק בזהר ובמקומות נוספים.

עתה ברור, שמי שיש לו שורש של שליחת השעיר לעזאזל, יכול כיהודי שעשה תיקון זה ביום הכיפורים לשבת בצל האמונה, דהיינו להוציא מהכח לפועל את הכח שקנה ביום הכיפורים.

 

"כל האזרח בישראל ישבו בסכות" – ראה הסבר באות רס"ח. בקיצור נאמר שאזרח הוא קו אמצעי של בחינת ישראל, שהוא ישר-אל, ישבו בבחינת כפיפות לאמונה, שהיא בחינת סוכה.

 

"מי שהוא בסוד האמונה, ומזרע ושורש של ישראל ישבו בסכות"מהו זרע ישראל? האם חס ושלום ניתן לחשוב שהיהדות היא גזענית? התשובה היא שלא. אין היהדות גזענית מבחינה גשמית, אך היא בהחלט מבדילה בעולם הנשמות בין אותן שיצאו מאדם הראשון לבין אלו שיצאו מאדם בליעל.

כל נשמות בני האדם יצאו מבחינת מלכות. נשמות ישראל הן ממלכות שהתכללה בבינה. התכללות זו איפשרה להיות בבחינת השפעה כפי בינה. על כן מעשי המצוות יכולים לסייע לנשמה שנולדה ממלכות שהתכללה בבינה להוציא מהכח אל הפועל את מדת ההשפעה, שממנה תתהוה אהבת ה'. מה שאין כן, אותן נשמות שיצאו ממלכות שלא התכללה בבינה, שהוא הנקרא "אדם בליעל", אין בהן את האפשרות להגיע לנקודת ההשפעה בבחינת קבלת האמונה, שהיא צל הסוכה. מכאן אנו מבינים שיש הבדל בנשמות, וכל הסימן החיצוני של אדם שנולד לאם יהודיה הוא סימן, ולא סיבה המבדילה מבחינה גשמית את האדם. יהודי הוא יהודי בגלל נשמתו, ולא בגלל גופו.

כאן ניתן לשאול שאלה חודרנית יותר, והרי לכאורה צריכה להיות התבטאות בעולם הזה להבדלה שיש בנשמות. אם כך, מדוע לא נאמר שגם גופי ישראל שונים בגזעם מגופות של אומות העולם? צריכים אנו לדעת יסוד חשוב מאד בהבנת העולם הזה. אין העולם הרוחני מתבטא ביחס ישר בעולם הזה. למשל, אדם יותר גבוה אינו יותר רוחני, ואדם יותר בריא אינו אדם יותר צדיק. ובכל זאת, ישנם סימנים בעולם הזה המצביעים על העולם הרוחני בבחינת "מבשרי אחזה אלוקה". בסימנים אלו של העולם הזה מותר וגם ניתן להשתמש, אך רק באותם הסימנים שהורו לנו חז"ל. סכנה גדולה היא להשתמש בסימנים שאנשים ממציאים מדעתם הקלוקלת, מתוך גאוותם, או רצונם למיסטיקה מזויפת. מנסים הם להראות שיודעים הם את הקשר בין הסימנים החיצוניים להוראות רוחניות. למשל, "אם אתה חולה במחלה הזאת, סימן שמבחינה רוחנית קרה כך וכך". יש להזהר מאנשים מדומיינים אלו או להתרחק מהם מאד, אף אם נראים כאילו הם יודעים. הם אינם יודעים מאומה, וכל פעולתם היא זיוף אחד גדול.

 

 

אות רע"ב בזוהר:

"המצוה שלאחר זו, היא, להקריב קרבן בכל יום, מז' ימי הסוכות, וקרבן זה שיהיה חלק לכל, בשמחה של בניו, כי ע' פרים הם כנגד ע' שרים של אומות העולם. משום שכלם אחוזים באילן, שהוא ז"א, כי הענפים שלמטה הנמשכים משרש האילן, כולם מתברכים בשביל האילן, ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם. ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, דהיינו בשורש האילן, והם נותנים חלק מן הברכות לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ומתאחזים בישראל".

 

"המצוה שלאחר זו, היא, להקריב קרבן בכל יום" – המצוה שלאחר הישיבה בסוכה, היא הקרבת הקרבן. ברור שאין קודם בזמן, אלא בשבעת ימי חג הסוכות ממש צריך להקריב את הקורבנות. אלא שקודמת הכוונה לסיבה, וכל הנראה לנו כעבר והווה הם בחינת קודם ונמשך ברוחניות. מכאן מבינים אנו שהמצוה של ישיבה בסוכה, דהיינו קבלת האמונה, היא הכרחית טרם אנו מקריבים פרים לאומות העולם.

יש להבין, מדוע צריכים להקריב קרבן לאומות העולם אם אמרנו שאין הם בסוד האמונה?

 

"וקרבן זה שיהיה חלק לכל" – במושג "חלק לכל", אנו רואים ב' הבנות, גם חלק וגם כל. אומות העולם נקראות "חלק", ישראל נקראים "כל". היהודי הוא בחינת כלל, ואומות העולם הם בחינת פרטים. כל פרט העומד בפני עצמו הוא מגונה. כאשר הוא בא לטובת הכלל, כפי המושג "חלק לכל", אזי הפרט הופך להיות ניזון מאותו כלל. דהיינו החלק יכול לקבל ברכה מהכלל.

באופן זה ניתן להבין את השיתוף של אומות העולם בחג הסוכות, שכן כל נפש של יהודי מיד צריכה להזדעק על השיתוף של אומות העולם, שהרי הם לא רצו לקבל את התורה הקדושה ולא באו לידי כלל במעמד הר סיני, על אף שהוצעה להם התורה. עוד ידוע, שהלכה היא שגוי שונא לישראל, אז מדוע אם כך צריך להזין אותם?

כאמור, כאשר אותו גוי מהווה חלק מכלל, דהיינו שבא כדי לתרום לאותו כלל, גם הוא ניזון מהכלל. אין מדובר בגוי שעומד כפרט לעצמו ללא עזרה לישראל, אלא רק באלו הנקראים "חסידי אומות העולם" הבאים להשתתף בעבודת ה' הכללית.

באופן עמוק יותר ניתן לראות את אומות העולם המדוברות כאן בגוף אחד, דהיינו אומות העולם שבישראל. מה שאנו מזינים אותם, זה משום שהפרטים באים לשכלל את האמונה. דהיינו תפיסת הכלל מתגלה דרך הפרטים. על כן, מזינים את הפרטים, כדי שדרכם נוכל לגלות את האמונה. כפי שיוסבר בשמיני חג עצרת, לאחר שזו האמונה התגלתה, כבר אין צריכים את הפרטים. על כן מקריבים רק פר אחד, בבחינת הכלל שהתגלה על ידי פרטים אלו.

 

"משום שכלם אחוזים באילן, שהוא ז"א" – הקב"ה הוא גם של אומות העולם. אין לעם ישראל בעלות עליו, אלא כמובילי דרך של האחדות האנושית כולה. ידועה היא המחלוקת בין רבי אלעזר לבין חכמים בדבר הערבות, שעל פי חכמים הערבות היא בין עם ישראל ואילו על פי רבי אלעזר הערבות היא בין כלל האנושות. והרי אלו ואלו דברי אלקים חיים. ומתרץ בעל הסולם קושיה זו, שמדברים הם בזמנים שונים. ערבות ישראל נוהגת בזמן תיקון, וערבות כלל האנושות נוהגת בגמר תיקון.

מדוע בפסח אין אנו מקריבים קורבנות לאומות העולם? מה מיוחד בסוכות דוקא? התשובה היא שסוכות הוא בחינת קו שמאל. קו שמאל כולל את בחינת תיקון כל הרצון לפרטיו, שלא כפסח שהוא ביטול הרצון ומדגיש רק את בחינת האמונה, שמיוחסת יותר לשורש ישראל.

 

"ואע"פ שאין בהם תועלת, הם ג"כ מתברכים כולם" – ה"אף על פי" מוסבר על פי ההבנה שהפרטים גם הם מתברכים, אך יש תנאי לכך. כאשר הם עומדים בפני עצמם, אין בהם תועלת. אך כאשר הם חלק מהכלל, יש בהם תועלת.

 

"ושמחת ישראל היא באביהם של מעלה, דהיינו בשורש האילן" – רואים אנו שיש הבדל בין שמחת ישראל לבין שמחת הגויים. ישראל שמחים בשורש האילן, דהיינו בנותן המתנה, לעומות אומות העולם השמחים במתנה. כן הוא באדם אחד, שמחת הגוף היא במתנה, אך שמחת הנשמה היא בנותן המתנה. שורש האילן הוא נותן המתנה. ישראל שמחים באביהם שבשמים, לעומת הגויים ששמחים מאותן ברכות הנובעות מנותן המתנה, וכך ראוי. זוהי השתתפותם בערבות הכללית, כפי הגוף השותף לנשמה בעבודת ה'. לדוגמא, הגוף מקבל תועלת באכילה ושמח ממנה, אך הנשמה שמחה מברכת ה' מהאכילה. האדם אוכל מצד הגוף כי הוא רעב, אך מצד הנשמה הוא אוכל כדי לברך את הבורא יתברך. עתה יכול כל יהודי לבדוק מיהו האני האוכל בתוכו, האני הגופני, דהיינו צד הגוי שבו, או צד היהודי שבו, דהיינו הנשמה. אפשר לשלב בין שניהם, אך צריך לדעת מיהו הכלל ומיהם הפרטים הבאים לשרת את אותו הכלל. צריך את הגויים בעולם, אך צריכים לדעת מקומם.

הבנה זו שנותן לנו הזהר בסוכות, יכולה להבהיר היטב את היחסים הנכונים בין ישראל לבין אומות העולם, שיביאו לשלום כלל עולמי בעזרת ה', בבחינת "סוכת שלום".

 

"לכל אלו שאר העמים, שיש להם אחיזה ומתאחזים בישראל" – ממה שכתוב שיש עמים שיש להם אחיזה, אנו מבינים שיש עמים שאין להם אחיזה. ומה שכתב "ומתאחזים", אנו מבינים שיש עמים שיש להם אחיזה ואינם מתאחזים. כדי להבין זאת, נדבר בגוף אחד, בנפש האדם. כל העמים מייצגים את הרצונות הפרטיים באדם. ישנם רצונות פרטיים שהם מדומיינים לחלוטין שאין להם שום מקום לגילוי כלל האדם, דהיינו לאני הכללי שלו. ישנם רצונות האמורים להיות כאלו המגלים את האני הכללי, אך עדיין לא יודע האדם לקשר אותם לגילוי האני הכללי שלו. כנגד רצונות אלו, יש בהתאמה את אותן אומות העולם, שהן אומות שנוצרו באופן חברתי, ולא על פי השורשים העליונים, שבאו מדמיונו של האדם או החברה, ואין להם מקום בסדר שבעים האומות. ישנם כאלו שהתפצלו, ישנם כאלו שהתאחדו שלא לצורך, וישנם כאלו שנוצרו שאין להם כלל שורש הנקרא עם. אגב כך נאמר, שעם הוא הנפש הכללית של אותן הנפשות השייכות לעם.

כשיבוא משיח צדקנו ויהיה מלך גם של כל אומות העולם, הוא יעשה בעזרת ה' סדר הן בתוך עם ישראל למשפחותיו, והן באומות העולם לשבעים אומותיהם, כך שכל אומה תעשה את תפקידה כחלק מהכלל.

 

 

אות רע"ג בזוהר:

"וכל אלו הקרבנות, הע' פרים, הוא לתת מזון לכל אלו הממונים של שאר העמים. כי מתוך האהבה שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם. וזה סוד, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. דהיינו אפילו כל אלו מקטרגים העליונים, כולם חוזרים להיות אוהבים לישראל. כשהכחות של מעלה חוזרים להיות אוהבים לישראל, כל אלו שלמטה על אחת כמה וכמה".

 

"‫כי מתוך האהבה שהקב"ה אוהב את בניו, רוצה שכל השרים יהיו אוהבים שלהם" – מדוע? מהי התועלת באהבה של כל אומות העולם לעם ישראל, וכי לא די באהבת ה' את עם ישראל?

כדי להבין ענין זה, נשאל האם האדם זקוק לפרטים כאשר יודע הוא את הכלל? וכדי להמחיש שאלה זו נשאל, האם אדם צריך ללעוס את התפוח כדי להרגיש את מתיקותו? או האם צריך לפרק את הרעיון הכללי לפרטים כדי להבינו?

ודאי ששאלות מכוונות אלו מורות לנו שצריך את הפרטים, אך יש לנו להבין מדוע. אמנם כעובדה רואים אנו שכך זה עובד בחיינו, שהפרטים נותנים איזושהי תוספת להבנה הכללית. אבל ראוי שנבין מהיכן ענין זה נובע. נזכיר שתפיסת האדם את הכלל היא דרך פרטיו, אך לאחר שתפס כבר את הכלל, האם צריך את הפרטים? התשובה היא שכן. לתפקיד הפרטים ב' שלבים, שלב א' הוא השימוש בפרטים כדי לגלות את הכלל, ושלב ב' הוא שימוש בפרטים כדי לבטא את הכלל. לדוגמא, בתחילה אדם מביא מתנות לחברו כדי להגיע לאהבת חברו. בשלב הב' הוא מביא מתנות לחברו כי הוא אוהבו, ובמתנותיו הוא מבטא את אהבתו אליו.

עתה, משהונחה אבן היסוד להבנת הצורך בפרטים, יש לנו להבין את דברי הזהר הקדוש האומר שרוצה הקב"ה שהשרים יהיו אוהבים של עם ישראל.

יוצא מכך, שאחד מתפקידי חג הסוכות הוא לגרום לכך שדרך הפרטים יהיה גילוי לכלל, וזהו השלב הראשון בשימוש הפרטים. לאחר שתהיה אהבה, יהיה כלל ותהיה אמונה שלמה, לעתיד לבוא תתבטא אהבה זו בקשר בין עם ישראל לאומות העולם. יוצא שבעצם חג הסוכות יוצר עם ישראל בהקרבת הקורבנות תשתית לשלום עם אומות העולם, וכן באדם אחד שלום בין הנשמה לגוף.

שמחה גדולה יכולה להציף את נפש האדם כאשר רואה הוא את הסדר הנפלא של מצוות ה' שנתן לנו לסדר את השלום לאט לאט, אף אם אומות העולם אינם יודעים שאנו שואפים לשלום איתם. מצווה עלינו הבורא יתברך לעשות את תפקידנו כלפי אומות העולם כדי להגיע לשלום, אפילו שבשלב זה מתבטא הדבר באופן חד צדדי.

מה שכתוב "יהיו אוהבים שלהם", הכוונה שכתב כך כדי שאומות העולם יהיו מחוברים לעם ישראל על ידי כך שיראו שמקבלים גם הם מהכלל. בכך מבינים אנו שכעם ישראל צריכים אנו להיות אור לגויים, דהיינו כאלו שמפיצים את האמת הסגולית לכל העמים.

 

"‫וזה סוד, ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" – האויב הוא מקום לעבודה כדי להגיע לבחינת "אוהב". כל ההבדל בין אויב לאוהב הוא בין האות י' לבין האות ה'. האות י' של שם הויה היא בחינת הפוטנציאל שצריך לצאת מהכח אל הפועל בבחינת ב' ההין, בסוד "פותח את ידיך". אל תקרא ידיך אלא יודיך, שיפריד את הי' לב' ההין בינה ומלכות כדי להביא לשלום. כאשר הי' תצא מהכח אל הפועל לבחינת ה', יהפוך האויב לאוהב. התיקון יהיה על ידי טפין טפין בבחינת "בזיעת אפיך תאכל לחם".

כנקודת השקפה יש לדעת שכל מלחמה עם האויב, תפקידה להביא לשלום ואהבה.

 

 

אות רע"ד בזוהר:

"ואם תאמר, שלהם, לע' שרים, היו מקריבים הקרבן, אינו כן, אלא הכל להקב"ה עולה ונקרב, והוא מחלק מזון לכל ההמונים של צדדים האחרים, דהיינו השרים של ע' האומות, שיהנו באותה המתנה של בניו, ויחזרו להיות אוהבים שלהם, וידעו למעלה ולמטה שאין עם כעם ישראל, שהם חלקו ונחלתו של הקב"ה. ומתעלה הכבוד של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי. וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".

 

 

"ואם תאמר, שלהם, לע' שרים, היו מקריבים הקרבן, אינו כן, אלא הכל להקב"ה עולה ונקרב" – יש כאן יסוד חשוב מאד בעבודת האדם. כל פעולה שאדם עושה מחוצה לו, חייבת להיות מכוונת לבורא יתברך. אף דבר כל כך רחוק שהוא אומות העולם, כאשר אדם פועל כלפיו צריך הוא לדעת שהוא עושה זאת בגלל מצוות ה' יתברך, דהיינו מתוך רצון לקשר עם ה' יתברך. דבר זה אינו ברור מאליו היות ובתודעת האדם, למשל כאשר נותן צדקה לעני, מבין הוא לכאורה, שנועדה מצוה זו כדי שלעני יהיה כסף. אך מלמד אותנו הזהר הקדוש שמצוות הצדקה למשל באה מפאת ציווי ה', והרצון לעזרה לעני הוא רק אמצעי לאהבת ה' ובשום אופן אינו מטרה בפני עצמו.

אגב כך נאמר, שלא רק כלפי אומות העולם נכון ענין זה, אלא אף כשהולכים לצדיק, ויהיה אשר יהיה, אין מתפללים לצדיק, אלא רק לה' יתברך. שהרי אין עוד מלבדו, וכל המציאות הנראית מולי היא התבטאות של שיחת ה' אלי, והדרך שהוא נותן לי כדי להתקרב אליו.

נקודה נוספת שיש להבין היא שאל לנו לפעול לפרטים עצמם כאילו הם החשובים, אלא כל פרט שאני פועל, חייב לקשור אותו לכלל. מחשבה זו היא מחשבה אמונית בשונה ממחשבה מדעית. המחשבה המדעית מגדירה את הפרט כעומד בפני עצמו, ותופס מקום פרטי במרחב. בעוד שבתפיסה האמונית, אין שום הגדרה לפרט כעומד בפני עצמו, אלא כל הגדרתו היא רק ביחסו לכלל. על כן גם הפעולה כלפי הפרטים תהיה רק ביחס לקשר שלהם אל הכלל.

מבחינה נפשית יש לראות שכל אותם הפועלים רק במסגרת הזמן והמקום, מחפשים את ההנאה רק מרגע הפעולה, ואינם חושבים או מכוונים לאווירת הנפש והתוצאות הנובעות מהבניה הנפשית שמאותה הנאה. אך יש לדעת שכל הנאה גם בונה את הנפש לטווח הארוך, ואינה עומדת בפני עצמה. אסור להינות רק מהרגע. כל הרגעים ההווים צריכים להיות מוקדשים למטרה הכללית, ובמיוחד בהיותנו בעולם הזה שהוא עולם חולף, שכל תפקידו הוא להוות לנו מקום אימון לעולם הבא, דהיינו לעולם הנשמות שהוא מעבר לזמן ומקום, המיוצג על ידי פנימיות האדם שגם היא פועלת מעבר לזמן ומקום.

עתה יכול כל יהודי לשאול את עצמו, האם כאשר אני נהנה מדבר מסוים, החשבון שאני עושה הוא על התענוג של אותו רגע, או על בנית הנפש שלי שאינה תלויה בזמן ומקום? האם התפיסה שלי את האני שלי היא מדעית או אמונית? האם כפרט אני יצור העומד בפני עצמו, או חלק מכלל ישראל והשכינה הקדושה שתפקידה להיות באהבה שלמה לה' יתברך?

 

"וכל ההמונים העליונים פותחים ואומרים, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". כאן מתואר גמר התיקון, כפי שמביא "בעל הסולם" במאמר "מהות חכמת הקבלה": "כל האנושות המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת, כמ"ש "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעי' י"א). "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמי' ל"א). ואומר "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" וגו' (ישעי' ל')" – גם מכאן ניתן ללמוד שחג הסוכות בהיותו תיקון קו השמאל, הוא בבחינת גמר תיקון.

 

——

חג סוכות שמח לכל בית ישראל – מאת צוות אתר הסולם