המשך משיעור קודם:
הנה ידוע מפי ספרים ומפי סופרים, שהבורא ית' הוא טוב ומטיב, היינו שהשגחתו ית' מתגלה להתחתונים בבחינת טוב ומטיב. וכך אנו מחויבים להאמין.
לכן, בזמן שהאדם מסתכל בדרכי הנהגת העולם, ומתחיל להסתכל על עצמו או אצל אחרים, איך שמצד השגחה הם סובלים יסורים ולא תענוגים, כראוי לשמו ית', שהוא טוב ומטיב, קשה לו במצב הזה לומר, שההשגחה עליונה מתנהג בבחינת טוב ומטיב, ומשפיע להם כל טוב.
אמנם צריכים לדעת, שבמצב הזה, שלא יכולים לומר שה' הוא משפיע רק טוב, הם נקראים רשעים. כי מזה שמרגישים יסורים, זה גורם להם, שמרשיעים את קונם. ורק בזמן שהם רואים, שהבורא משפיע להם תענוגים, הם מצדיקים את הבורא. כמו שאמרו חז"ל "איזהו צדיק, זה שמצדיק את קונו", היינו שאומר שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך של צדקות.
ונמצא, שבזמן הרגשת היסורים האדם נעשה מרוחק מה', היות מצד הטבע האדם נעשה לשונא, למי שהוא משפיע לו יסורים. נמצא, שעל ידי זה האדם, במקום שצריך לאהוב את ה', חס ושלום נעשה עכשיו הדבר להיפך, כי האדם בא חס ושלום לידי שנאה לה'.
ומה האדם צריך לעשות, בכדי שיגיע לידי אהבת ה'. על זה ניתן לנו סגולה לעסוק בתו"מ, ש"המאור שבה מחזירו למוטב". שיש שם מאור, הנותן להאדם להרגיש את חומר המצב של פירוד. ולאט לאט, כשאדם מכוון להשיג מאור התורה, מתרקם אצל האדם שיעור של שנאה להפירוד, היינו שמתחיל להרגיש את הסיבה, שגורם לו ולנשמתו את הפירוד וההתרחקות מה'.
כלומר, האדם צריך להאמין, שהשגחתו ית' הוא בבחינת טוב ומטיב. אלא, היות שהאדם שקוע באהבה עצמית, שזה גורם לו השינוי הצורה, היות שנעשה תיקון המכונה "ע"מ להשפיע", שזה נקרא "השתוות הצורה", שרק באופן כזה יכולים לקבל הטוב ועונג הזו, שלא יכול לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת, זה גורם לו שמקבל שנאה להפירוד.
אז יש לו היכולת להבחין את גודל התועלת מהשתוות הצורה. ואז הוא מתחיל להשתוקק לבחינת הדביקות.
