מאמרי שמעתי אות קל"ו – מהו שהקב"ה שונא את הגופים? (חלק 5)

58

המשך משיעור קודם:

וזה ענין, שהתפלה היא יותר חשובה מעניית התפלה. מטעם, כי בתפלה יש לו מקום יגיעה, והוא נצרך להבורא, היינו שהוא מצפה לרחמי שמים. ואז יש לו המגע האמיתי עם הקב"ה, ואז הוא נמצא בהיכל המלך. מה שאין כן בעניית התפלה, כבר יצא מהיכל המלך, כי כבר לקח את מבוקשו והלך לו.
ובזה יש להבין את הכתוב "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך". שמן נקרא אור העליון, בזמן שהוא שופע. תורק, היינו בזמן הפסקת השפע, שאז נשאר בחינת ריח מהשמן (היינו, ריח נקרא, שנשאר על כל פנים בחינת רשימו ממה שהיה לו. מה שאם כן הידור נקרא במקום שאין שום אחיזה, היינו אפילו בחינת רשימו אינו מאיר).
וזה ענין עתיק וא"א, שבזמן התפשטות השפע נקרא בחינת א"א, שהיא בחינת חכמה, היינו השגחה גלויה. ועתיק פירושו מלשון "ויעתק", שהוא בחינת הסתלקות האור, היינו שאינו מאיר, שזה נקרא הסתרה. שאז הוא הזמן של התנגדות להתלבשות, שאז הוא הזמן של קבלת כתר המלך, שהוא בחינת מלכות דאורות, שהוא בחינת מלכות שמים.
שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.
והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.
והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.
ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.
מה שאם כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.
היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.


"הסולם"- https://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams