אלול – אני לדודי ודודי לי – מאמרי שמעתי אות רי"ג (חלק 4)

107

המשך משיעור קודם:
וזה שכתוב מלכות. היינו שיקבל על עצמו את בחינת נקודה שחורה "דלית בה שום לבנונית", שזה סוד "בטל רצונך, כדי שיעלה זכרוניכם לפני, ואז יהיה בטל רצונו מפני רצונך. ובמה? בשופר, היינו בשופרא דאמא, היינו בתשובה תליא מילתא". זאת אומרת, אם הוא מקבל את השחרית, צריך גם כן להשתדל שיהיה בדרך כבוד ולא בדרך בזיון, שזה נקרא "שופרא דאמא". כלומר, שיהיה אצלו בבחינת יופי וכבוד.
ובאמור יש לפרש מה שכתוב "בני גרשון לבני ושמעי". שאם האדם רואה, שגירשו אותו מהעבודה, האדם צריך לדעת, שזהו מסיבת לבני, כלומר היות שהוא רוצה דוקא לבנונית. זאת אומרת, שאם יתנו לו לבנונית, היינו שיאיר כל מה שהוא עושה, היינו שירגיש טעם טוב בתורה ותפילה, אז האדם מוכן לשמוע ולעסוק בתו"מ.
וזה שכתוב "שמעי". היינו דוקא בצורה של לבנונית הוא יכול לשמוע. מה שאם כן בזמן העבודה, הוא רואה צורה של שחור, אין הוא יכול להסכים, שישמע לקבל על עצמו את העבודה הזאת.
לכן הוא מוכרח להתגרש מהיכל המלך, כי קבלת מלכות שמים צריך להיות כניעה ללא תנאי. מה שאין כן, אם האדם אומר, שהוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה, רק בתנאי שיהיה צורה של לבן, היינו יום שיאיר לו, מה שאם כן אם יתגלה לו העבודה בצורה שחורה, אין הוא מסכים לזה, להאדם הזה אין מקום בהיכל המלך.
כי בהיכל המלך נותנים לכנס לאלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע. ובזמן שהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת עבודה. אלא אפילו במצב, שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה, שה' יתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת, אין הוא מבקש, שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.
לכן, אלו אנשים, שרוצים לעבוד בעמ"נ להשפיע, ואם יהיה תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית נותן להאדם להמשיך בעבודה. כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה להאדם מקום לדעת, אם עבודתו הוא בטהרה או לא. וזה גורם, שאף פעם לא יכול לבוא לזכות לדביקות ה'.
לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרית. ואז הוא רואה, אם עבודתו הוא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרית הוא יכול להיות בשמחה – זהו סימן שעבודתו היא בטהרה. כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות, שיהיה בידו לעבוד בעמ"נ להשפיע.
היות זה כמו שאמרו חז"ל "כל הגרגרן כועס". שפירושו, מי שמשוקע בקבלה עצמית, הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאם כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית.
לכן הוא אומר, ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה, בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש, שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, שהוא לא רוצה שום דבר לעצמו, הוא שמח בזה, שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו. מזה הוא צריך לקבל שמחה.
מה שאם כן אם הוא חושב, שמעבודה זו יהיה גם כן משהו לתועלת עצמו, כבר הוא נותן רשות לס"א להתאחז בעבודתו. וזה גורם לו עצבות וכעס וכדומה