צום עשרה בטבת

435


דברי הרב מתוך סעודת צאת הצום

 

עשרה בטבת

מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

למה אדם צם, ומה מיוחד ביום הזה שבו אנחנו נזקקים לצום?

מהי הנקודה הנפשית שעליה האדם צריך לעבוד במסגרת הזמנים?

הנה ידוע, שלאחר שיצאנו מחנוכה שזה היה כנגד בחינת היוונים, שניסו להשתלט על נשמת האדם, נשמת היהודי, באו הרומאים, ואנו צריכים להתגבר עליהם.

איך התחיל כל העניין? התחילו לצור על ירושלים, בעשרה בטבת התחיל המצור. כאשר מתחיל המצור באיזה שהוא סיפור על לפני אלפיים שנה, אז אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: "מה זה נוגע אלינו?".

אנחנו הרי צריכים לעשות עבודה שקשורה לנפש, שהיא נצחית, ואנחנו צריכים להשתמש באותם הפרטים, כדי לשמש את אותה נפש, כדי להביא את אותה נפש לתיקון הנרצה.

לכן, אנו שואלים מה אני צריך לעשות היום? ומה מספרים לי על העבר, שבגללו אני צריך לצום היום, כדי לתקן את אותה נפש שהיא נצחית?

התשובה היא שאני צריך לראות שעל הנפש יש מצור. אז מה אני צריך לעשות?

קודם כל מה שאני צריך לדעת שיש מצור. יש מצור, וכואב לי שיש מצור. מעצם זה שכואב לי אני אעשה עבודה, אם אני יודע שהיד שלי היא חולה אז אני אטפל בה. אני צריך לדעת שאני נמצא במצב של חולי, נמצא במצב שהקליפות נמצאות במצור, וכל אוכל שמגיע אלי, הן לוקחות לי בדרך, ולא נותנות לי לאכול שום דבר.

מה שקיים בתוכי נגמר לאט לאט, עד כדי שמגיעים לרעב גדול מאוד, ואדם חייב לראות שכל זה נובע מכך שיש עליו מצור, מהו המצור?

כל הרצונות שלנו טמונים בקליפות שמכריחות אותנו לקבל את התזונה רק מהן. הן רוצות לעשות איתנו הסכם, אם אתם תמסרו את נפשכם, ותהיו עבדים של הקליפה, אנחנו מוכנות לתת לכם תענוג: אוכל, שתייה וכל אשר תרצו, אבל אם אינכם מוכנים, אז אנחנו בשום אופן לא נסכים לתת לכם אוכל.

הקליפות האלו עושות עלינו מצור. מה הפתרון? איך ניחלץ מהמצור? השלב הראשוני הוא לדעת שזה ככה. כל העולם רדום ואינו יודע שהקליפות צרות עליו, והוא רדוף אחרי הקליפות, והוא עצמו נותן להן תזונה.

לכן, כל אחד צריך ביום הזה להשכין בנפשו את הידיעה שיש מצור, ואנחנו צריכים להתגבר עליו. יש מצור שלא נותן לי לקבל שום תזונה אמתית, שאני לא יכול לגדול יותר אם אני אמשיך עם המצור הזה.

מה הדרך? צריך להסכים לעבוד מתוך שלא לשמה על מנת להגיע ללשמה, כי עצם המציאות שלי בעולם הזה זה מצור, אז בינתיים חייב לעבוד בתוך המצור. אני צריך להסכים לעבוד מתוך שלא לשמה על מנת להגיע ללשמה, ולא להילחם ולומר או שאני עובד לשמה או שום דבר, כי הכוחניות הזו נראית כמו גבורה גדולה, אבל זו כוחניות לא אמיתית.

אם באים רק בכוח הזרוע, ואומרים: "אני אעשה הכול או לא כלום", זה מביא לתבוסה גדולה מאוד. אסור להיכנע למציאות שיש מצור, ולהגיד אין מצור, ולהכניס את הראש בחול כמו בת יענה ולומר אין קליפות, כי זה משגה מאוד גדול.

לכן, האדם מתוך זה שהוא מסכים שיש מצור, הוא מסכים לקחת על עצמו עבודה מתוך שלא לשמה כדי להגיע ללשמה.

אז הוא יכול לעבוד במסגרת המצור, במסגרת העולם הזה הנתון לקליפות. אפילו עם האויבים אפשר לעשות הסכמים זמניים. בשום אופן אי אפשר לעשות שלום עם האויב, עם הקליפות. אך אפשר להסכים לתת להם שליטה חלקית בינתיים, וזה דבר שצריך ללמוד לעשות. אם אדם מבין שהוא במצור, אבל גם רוצה לצאת מהמצור, אולי הוא לא יכול לשבור בבת אחת את המצור, אבל הוא כן יכול לעבוד מתוך שלא לשמה כדי להגיע ללשמה. זהו המקום שאליו אנחנו צריכים לכוון את נפשנו, וזו הדרך לצאת מהמצור. אי אפשר לבקוע אותו בבת אחת, זה כמו מלחמת התשה. כל פעם עוד נקודה ועוד נקודה, עד שבעזרת השם נצא מהמצור, ונגיע מאפילה לאורה בעזרת השם.