משולחן השבת – פרשת ויחי

92

שלום רב,

היום יום שני בשבת קודש – עוד כמה מילים על הפרשה שקראנו השבוע "ויחי".

יעקוב מברך את בניו של יוסף בשיכול ידיים.
מלמדת אותנו התורה בפרשה זו איך נכון למות.
הכל נשימה יש גם חלק של שאיפת האוויר וחלק שני של נשיפת האויר החוצה.
נשים לבנו לעובדה שבכל דבר יש חלוקה של שאיפה ונשיפה.
השאיפה זה כמו הרצון לקבל שלנו.
והחלק של הנשיפה זה החלק שאנו מוותרים לטובת הכלל.

מה כל זה קשור לשאלה ששאלנו כיצד נכון למות?!
מסביר הרב אדם סיני בספרו "התורה האדם ומה שבניהם" – כאשר אדם מגיעה למדרגה שלמה ומלאה של בחינה מסוימת בנפשו (רמז ליעקב ששונה שמו לישראל) כדי להעביר את הידע שלו ליוסף שהוא מסמל את הגוף, את החוויה הטובה (את אחיי אני מחפש – מלשון מאוחים-ביחד), אז יעקב, ששודרג שמו לישראל, צריך לוותר על כל הידע שלו ולמות כדי להעביר את הידע הלאה.

די דומה לחיינו הפרטיים בהם אנחנו מוותרים על דבר מה כדי להתקדם. על דרך המשל, זה כמו כדור פורח שכדי שיעלה לאוויר צריכים לזרוק ולוותר על כמה שקי חול.

גם לנו מומלץ, כדי להתקדם בחיים, לשחרר כמה שקי חול.
ועל דרך זה מוסיפים להסביר כי פנימיות הרגש הטוב הוא העיקר בחיים (אהבה. שמחה וכו'…) והחומריות באה רק לשרת את הרוחניות. בארוחה, האוכל בא לשרת את הזוג המאוהב היושבים במסעדה רומנטית.

לסיכום – אנו יכולים לשחרר קצת חומריות כדי לבוא לפנימיות, לקשר לאהבה. והרב מסכם בכך שאומר, "מי הוא המשפיעה ביותר? דווקא זה שיכול לקבל יותר".

יום טוב