פרשת שמות

160

שלום רב ידידים יקרים,

התגעגענו!

התגעגענו לדון איתכם בכל שבוע בנושאים מהותיים. בנושאים החשובים באמת לחיינו. בדרך בה נכון וכדאי לחשוב ולחיות.

התגעגענו גם לקבל את תגובותיכם החמות והמשובים שאתם שולחים מידי שבוע.

אז חזרנו ברוך ה' בתפילה ותקווה לרצף בשליחת הניוזלטרים אליכם.

השבוע פרשת שמות, אנו מתחילים חומש חדש בו יסופר על יציאת בני ישראל ממצרים. בהמשך תוכלו לקרוא קטע מתומלל משיעור של הרב אדם סיני. בקטע מתייחס הרב לשאלת תלמיד ודן בצורת המחשבה האמונית.

  • אנו רואים אנשים מאמינים בכל מיני צורות, יש אנשים שאנו קוראים להם בעלי "אמונה פשוטה", האם זו צריכה להיות שאיפתנו?

  • האם אדם, כאשר הוא חושב בצורה אמונית, הוא צריך גם את המחשבה או את התפיסה המדעית? או שדי לו בתפיסה האמונית?

היסוד האמוני המובא בקטע מבהיר נקודה זו. קריאה מועילה לכולם!

אנו מאחלים לכולכם חורף בריא ושבת שלום!

 

בעבודה צריך האדם לדעת, שכאשר רוצה הוא להוליד מתוכו בחינה חדשה, לבנות מודעות עצמית לנושא מסוים, להוליד רעיון. טוב שידע, שצריך להלביש רעיון זה בגוף העכור, במעשה ממש. אל לו להשאירו בבחינת רעיון מופשט בלבד. אם הכח אינו יוצא לכלל פעולה, אין הוא פועל את פעולתו הרצויה בנפש האדם. על כן כל מה שאנו לומדים כאן היום, ראוי, שיבוא לידי מחשבות, רגשות ופעולות עצמיות ממש. כפי הכתוב (אבות ג', פסוק ט') "וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת".

מהי תפיסה אמונית וכיצד נכון להתייחס לפרטים במציאות

מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

שאלת התלמיד:

למדנו שמדע שעומד לבד אין לו קיום, כיוון שכל הגדרה של פרט היא ביחס לכלל. זאת אומרת, כל המציאות של המדע יכולה לבוא רק על ידי האמונה. אז אנחנו אומרים שהאמונה לא צריכה את המדע, כלומר שההתחלה שלי חייבת לבוא מתוך אמונה, ורק על ידי זה אפשר לבוא לידי מצב של השכלה, של מדע.

דברי הרב:

רק נדייק, האמונה לא צריכה את המדע בשביל קיום, אבל היא צריכה את המדע בשביל שכלול.

אין אנו מדברים על האמונה מצד עצמה או על המדע מצד עצמו. לכן לא שואלים האם האמונה צריכה את המדע, או המדע צריך את האמונה. אנחנו מדברים מצד תפיסת האדם עצמו. האם אדם, כאשר הוא חושב בצורה אמונית, הוא צריך גם את המחשבה או את התפיסה המדעית? או שדי לו בתפיסה האמונית?

על זה אנו אומרים שמצד האדם, גם אם יש לו תפיסה אמונית, הוא צריך גם את התפיסה המדעית – את התפיסה החלוקית, כדי לשכלל את התפיסה האמונית שלו.

אם יש לו רק תפיסה אמונית, הוא לא צריך בשביל הקיום גם את התפיסה המדעית. אבל בשביל שכלול התפיסה האמונית – הוא צריך את התפיסה המדעית. אין קיום לתפיסה מדעית כשהיא עומדת מצד עצמה. תפיסה מדעית ללא אמונה היא דבר רע. להיות אדם רק עם מדע זה דבר רע. להיות עם אמונה אך בלי מדע, יש לזה קיום, אבל אין בזה שכלול.

לכן, ימין בלי שמאל יכול להתקיים, כמו המוסלמים למשל, שיש להם כוח של אמונה, אז אנחנו יכולים לומר שזו לא עבודה זרה. אבל שמאל בלי ימין, כמו בנצרות, אנחנו אומרים שזו עבודה זרה. גשמיות בלי רוחניות – זו עבודה זרה. אבל אם יש רוחניות, ועכשיו אני הולך לפרוט אותה על ידי מעשים גשמיים, אז המעשים משלימים אותה – עושים אותה שלמה. כמו היחס בין ראש לגוף, ראש לבד יוכל להתקיים, אפילו שכל הגוף משותק. אבל אם גם הגוף יתקיים, הוא יכול לשכלל ולתת ביטוי לראש.

כעת מה השאלה?

שאלת התלמיד:

אז אחרי שהרב הגדיר את זה בצורה כזאת, אז אני רוצה לשאול דווקא על צד העבודה. רואים שכשאדם רוצה לאהוב מישהו, אז ברגע שהוא רואה את הכלל של האהבה, או שהוא רוצה לקשר את הפרטים לכלל הזה, אז הם נותנים לו יותר רגש בדבר. במצב כזה, הוא יכול לבוא יותר לידי חיבור. אנחנו רואים שיש עולם, אנחנו רואים שהקדוש ברוך הוא ברא הרבה דברים, ויש הרבה מאוד חכמה שגנוזה בהם. כל אלו הם פרטים. אם אני אוכל להבין את הפרטים האלו – של הדברים שמתקיימים בעולם, ודרך זה לראות את הקשר לבורא, אז מה טוב.

אז השאלה שלי על זה היא, איך אפשר דרך האמונה המדעית, להבין את הדברים האלו?

במה צריך להתעסק כדי להגיע למציאות הזאת של המדע שמגיע מאמונה, ולא כשמאל מצד עצמו?

דברי הרב:

בקצרה, צריך להתעסק באותם הפרטים הרלוונטיים לאותו כלל.

אם אני לומד פיזיקה גרעינית. איך זה קשור לבורא? אני בד"כ לא יודע, אני בד"כ לא מצליח לקשר את זה לבורא.

אבל אם אני לומד את הפרטים בחכמת הקבלה, למשל, שאלו הפרטים שמתארים לי את העולם שברא הבורא, אז אני יכול יותר לקשר את זה לבורא. ככל שהפרטים הם יותר רחוקים, דהיינו יותר גשמיים, אז יותר קשה לי לקשר אותם לבורא. אבל אם אני אקשר אותם לבורא, אז הם יתנו לי שמחה יותר גדולה.

לכן, אני תמיד צריך לראות האם אני יכול לקשור את הפרטים שאני מתעסק בהם, לתפיסת הבורא שבי. אחרת, הפרטים האלו לא קיימים, כי הרי אין הגדרה של פרט, אם היא לא נגזרת מהכלל. אין פרט שעומד בפני עצמו, כמו שאין מדע בפני עצמו.

זה כמו השאלה הידועה: האם הבורא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים אותה?

מה התשובה?

הגדרת דבר שלא קיים. למה? כי כל דבר, אתה צריך להגדיר ביחס לכלל. אין הגדרה של עצם שסותרת את הכלל. הכלל הוא הבורא, והבורא הוא שלם. אם אמרת אבן שהוא לא יכול להרים, הגדרת פרט, וסתרת את מציאות הכלל. אי אפשר להגדיר משהו כשסתרת את הכלל שהוא מצוי בו, כי הוא חייב להיות חלק מאותו כלל. אז אם אמרת: "האם יכול להיות הפרט הזה כשאין כלל?" אין דבר כזה אבן שהבורא לא יכול להרים. כי אם יש בורא, ובורא יכול להרים הכול, אז אין מציאות של הגדרה כזו של פרט שנובע מכלל שלא קיים. כל פרט מוגדר דרך כלל. לכן, הגדרה כזו לא קיימת. אין אבן כזאת, ואם תאמר: "אז שיעשה". אי אפשר שתהיה מציאות של פרט שסותרת את הכלל שממנו הוא נובע. אם נבין זה, אז נבין שכל דבר שיש בעולם, הוא פרט שנובע מהבורא. אם הוא סותר את הבורא, לא יכול להיות שהוא קיים.

לא יכול להיות מדע, דהיינו משהו חלוקי, שסותר את מציאות הבורא. אין דבר כזה. אם הוא חלוקי, הוא בא בשביל לעשות משהו. אם אני מרגיש ייסורים, זה כנראה בא לתת לי איזושהי שלמות, ואני צריך להבין איך ומה. זו צורת מחשבה אמונית. זו צורת מחשבה אחרת, שהולכת מהפרט אל הכלל, שלמרות שאני חש את הפרט – אני צריך להביא אותו לכלל, זה התפקיד שלי.

אני צריך להביא את חוסר השלמות שאני פוגש, ולשייך אותו לכלל. את ה"אבן שהבורא לא יכול להרים" פגשתי כהגדרה פרטית, צריך להגדיר אותה עכשיו לפי הכלל, ולשייך אותה לכלל, לפאזל הכללי. רק לראות ראש על המדרכה, או לראות יד לבד, זה מזעזע. אבל אם אני רואה ראש או יד בתוך מסגרת הגוף, זה לא מזעזע אותי. אבל לראות ראש כרות – זה מזעזע. לראות אדם כרות מהבורא – זה מזעזע. לראות רצון פרטי שלא קשור לרצון הכללי – זה מזעזע. לכן, כל התפקיד שלנו הוא להביא את הפרט לכלל – לחשוב בצורה אמונית.