היסוד השבועי "מהו המוות וכיצד עלינו להתייחס אליו בעבודה?"-פרשת ויחי

[four_fifth]

פרשתנו פותחת עם תיאור קצר של חייו של יעקב אבינו בארץ מצרים, לאחר מכן הוא מברך את בניו לפני מותו, ובסוף מסופר איך משפחתו עולה לארץ כנען וקוברת אותו במערת המכפלה. מהו היחס הנכון למוות ולחיים על דרך העבודה?

[/four_fifth]
[one_fifth_last]
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת ויחי מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
[/one_fifth_last]
[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]

"יש שכל חייהם מקדישים, כדי לא למות. ויש שאף את מותם מקדישים לחיים"
משפט זה מופיע בראשיתו של היסוד השבועי, והוא מקפל בתוכו עומק עצום. התפיסה הנפשית הרווחת היא שכל עוד האדם נושם- הוא נקרא חי, וברגע שהוא מפסיק לנשום או שלבבו מפסיק לפעום, הוא נקרא מת. אבל היות ובנפש האדם באנו לעסוק, נצטרך לתת הגדרות חדשות למושגים 'חיים' ו'מוות', ואיך אנו מקשרים את ההגדרות הגשמיות לרוחניות.
במשפט פתיחה אנו מבינים שיש אנשים שכל עוד הם חיים, דהיינו נושמים על פי התפיסה החיצונית, הם עסוקים איך לא למות. ולעומתם יש כאלה שגם את המוות את הופכים לחיים.
לכן אצל יעקב אנו רואים שבאים לספר לנו על המוות שלו, אבל לפרשה קורים "ויחי". וכן ראינו בפרשת חיי שרה, שבאים לספר לנו על מותה של שרה אמנו, אבל קורים לפרשה על שם החיים שלה. וזה בגלל מה שאמרנו מקודם- שהם לקחו את המוות והפכו אותו לחיים.

מהו המוות ואיך הופכים אותו לחיים?

כשאנו מסתכלים סביב (וגם בתוכנו), אנו רואים שרוב ההתעסקות של האנושות היא סביב החיים הגשמיים- כל הזמן מטפחים את איכות החיים החיצונית, איך לחיות יותר טוב, שהאוכל יהיה יותר ערב לחיך, ואיך אפשר להגיע לרווחה כלכלית. ואילו את הנפש, את הפנימיות-מזניחים. הרב מביא משל על כך לאדם המטפח כל הזמן את הסוללות של מכשיר מסוים במקום להשתמש בו לתכליתו.
כן החיים שניתנו לנו בעולם הזה. עלינו להשתמש בהם למען התכלית שלמענם הם נועדו, ולא להתייחס אליהם כדבר העומד בפני עצמו.
בהגדרה הבסיסית ביותר מבחינה רוחנית- חיים מבחינה פנימית היא להיות מחובר לנותן החיים, וממילא מוות תהיה מציאות של ניתוק מנותן החיים.
יוצא איפה שכשהאדם עסוק בלטפח את הקשר שלו עם הבורא, איך לאהוב אותו יותר ולעשות רצונו- הוא נקרא חי. לעומת זאת, כשהאדם עסוק רק בלדאוג לעצמו ולרצונותיו הפרטיים ללא שום קשר עם הבורא- הוא נקרא מת.
לאחר שהבנו מהם חיים ומוות בפנימיות, עלינו לברר איך הופכים את המוות לחיים.
באופן כללי- כל הירידה שלנו לעולם הזה, ביחס לעולם הרוחני, נקראת מוות. כשהאדם נושם מבחינה גשמית, הוא בעצם מת. כי הוא ירד להעלם רוחני מאוד גדול. יחד עם זאת- החיים הגשמיים טומנים בחובם פוטנציאל עצום של תיקון. מדוע? כי היא בנויה מפרטים מרובים. כל פרט שאני מתקן יש בכוחי לחברו לנקודה נצחית. ולא משנה מה עשיתי לפני ומה אעשה אחרי. מציאות הזמן נותנת לנו את האפשרות להתחיל כל פעם מחדש, בסוד "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
לצערנו אנו פוגשים תופעות של זלזול בחיים הגשמיים, הבא לידי ביטוי בתפיסות עולם האומרות שאין צורך לקיים תורה ומצוות מבחינה חיצונית, כי העיקר הפנימיות ואותה צריך לטפח. אך לא כן הדבר, כי בעולם הזה הדרך הבלעדית לגרות את נפשנו לקנות קניין נצחי, דהיינו להפוך את המוות לחיים, היא רק דרך המעשה.
לכן כל פעם שהצלחתי לקחת משהו קטן, מחשבה קטנה על הבורא, מעשה של אהבה, קיום מצווה מסוימת, לקחתי עוד קצת מהמוות וחיברתי אותו לחיים.
מפאת קוצר היריעה, ישנם עוד מושגים רבים הטעונים התייחסות שלא נגענו בהם. אנו מזמינים אתכם לעיין בתוך הספר "התורה, האדם ומה שביניהם" כדי להשלים את התמונה.

שבת שלום!
[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or