סעודת פורים , טיש תמונות ודברי תורה – תשע"ה

דברי תורה מהסעודה:

תמונות מהסעודה:

 

דברי תורה מהטיש: (בקרוב)

הלכות סעודת פורים
סעודת פורים היא אחת ממצוות חג הפורים. המצווה היא לאכול ולשתות ביום הפורים, ובכלל זה גם המצווה להשתכר, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

מקור המצווה

במגילת אסתר סופר שימי הפורים נקבעו "כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר ט, כב). במשנה לא נאמר דבר על דין זה, ואולם בתלמוד הוא כבר מוסכם וברור. כך נאמר במסכת פסחים (סח, ב) וכך עולה גם במסכת מגילה (ז, ב), על אף שלא נאמר עצם הדין אלא רק דינים הקשורים אליו. נראה כי בימי התנאים ובתחילת ימי האמוראים אין מתייחסים לסעודה זו כאל דין גמור, אלא כמנהג רווח, ברוח הפסוק, אשר ניתן להתפרש באופן כללי יותר מאשר חיוב על סעודה דווקא. רק בהמשך תקופת האמוראים נראה החיוב כמתבסס ומתחילים לדון בגדרים שונים שלו.

מדיני המצווה

סעודת פורים צריכה להתקיים ביום דווקא. כך דייק רבא (מגילה, שם) מלשון הפסוק "ימי משתה ושמחה". דין נוסף שאמר רבא ואשר נקשר לסעודת פורים, הוא חובת השכרות.

חיוב השכרות בפורים
אמרתו המפורסמת של רבא על חיוב השכרות בפורים, נאמרת בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:

חייב איניש לאיבסומי בפוריא (=חייב אדם להתבסם בפורים) עד דלא ידע (=עד שלא ידע) בין ארור המן לברוך מרדכי

בהמשך מובא סיפור על שני אמוראים שסעדו יחד בפורים וקיימו את מצוותו של רבא:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

בנושא זה של שכרות בפורים, רבו הדעות. היו שאמרו שדין זה נדחה מהלכה, והסיפור של רבה ורבי זירא נועד להמחיש מדוע אסור להשתכר, ופסקו שיש איסור חמור להשתכר, גם בפורים; ואולם רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתם, שהרי רבה ורבי זירא לא הסיקו משם שאין לשתות, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד בשנה הבאה.

כיוון שכל הנס היה על ידי היין – ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין – לכן חייבו רבותינו זכרונם לברכה, להשתכר ביין, ואמרו, חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס-ושלום באיזו מצווה, בברכה, או בתפילה, או שיבוא חס-ושלום לקלות-ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or