בואי כלה – בלק תשע"ה

142

כב,ב וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַחֲזָא בָּלָק, בַּר צִפּוֹר, יָת כָּל דַּעֲבַד יִשְׂרָאֵל, לֶאֱמוֹרָאָה.
כב,ג וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּדְחֵיל מוֹאֲבָאָה מִן קֳדָם עַמָּא, לַחְדָּא–אֲרֵי סַגִּי הוּא; וְעַקַת לְמוֹאֲבָאֵי, מִן קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כב,ד וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל-זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא. וַאֲמַר מוֹאָב לְסָבֵי מִדְיָן, כְּעַן יְשֵׁיצוֹן קְהָלָא יָת כָּל סַחְרָנַנָא, כְּמָא דִּמְלָחֵיךְ תּוֹרָא, יָת יָרוֹקָא דְּחַקְלָא; וּבָלָק בַּר צִפּוֹר מַלְכָּא לְמוֹאָב, בְּעִדָּנָא הַהוּא.
כב,ה וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר, פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ–לִקְרֹא-לוֹ:  לֵאמֹר, הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי. וּשְׁלַח אִזְגַּדִּין לְוָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר, לִפְתוֹר אֲרָם דְּעַל פְּרָת אֲרַע בְּנֵי עַמֵּיהּ–לְמִקְרֵי לֵיהּ:  לְמֵימַר, הָא עַמָּא נְפַק מִמִּצְרַיִם הָא חֲפָא יָת עֵין שִׁמְשָׁא דְּאַרְעָא, וְהוּא שָׁרֵי, מִלְּקִבְלִי.
כב,ו וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר. וּכְעַן אֵיתַא כְּעַן לוּט לִי יָת עַמָּא הָדֵין, אֲרֵי תַּקִּיף הוּא מִנִּי–מָאִם אִכּוֹל לְאָגָחָא בֵּיהּ קְרָב, וַאֲתָרְכִנֵּיהּ מִן אַרְעָא:  אֲרֵי יָדַעְנָא, יָת דִּתְבָרֵיךְ מְבָרַךְ, וְדִתְלוּט, לִיט.
כב,ז וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק.