ניוזלטר 235 בלק

51f7170f-3f52-4477-bebc-336aedac6b10

שלום ידידים יקרים,

ביום ראשון נקיים את צום י"ז בתמוז כצום נדחה מפני שהוא חל בשבת. בי"ז בתמוז קרו חמישה דברים קשים לעם ישראל, אחד מהם הוא שבירת הלוחות. בספרו של הרב אדם סיני שליט"א "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" שעתיד לצאת לאור בקרוב בע"ה, כותב הרב מהם חמשת הארועים בנפשו של האדם. אנו מביאים לכם בהמשך טעימה קטנה מספר זה. קריאה מועילה לכולכם!

בנוסף, אנו קוראים לכם ולכל עם ישראל להרבות אהבת חינם בימים אלה, בשלושת השבועות הקרובים ובכלל. לעם ישראל יש תפקיד חשוב בעולם, עליו לפעול את תפקידו מתוך אחדות וערבות הדדית. בהמשך הניוזלטר מאמר מעודד על תפקידנו החשוב בבריאה. המאמר מדגיש את חשיבות ההתקדמות וגם את חשיבות תחושת ההתקדמות, איך להתייחס לדרך. כדאי לאמץ אל ליבנו גישה מנצחת זו.

אנו שמחים על תגובותיכם לניוזלטר ומעודדים אתכם, המשיכו לכתוב לנו, להאיר ולהציע, תגובותיכם מתקבלות בשמחה ומתוך מחוייבות לפעול הלאה באופן הנכון ביותר.

אנו מאחלים לכולכם שבת מבורכת וצום מועיל!

יהי רצון שיהפכו ימי אבל אלה לימים של ששון ושמחה!

וכפי שמסיים הרב את מאמרו על י"ז בתמוז: האחדות בעם ישראל ולימוד פנימיות התורה, הם שיאפשרו ביאת משיח צדקנו ובניין בית מקדשנו במהרה בימנו, אמן ואמן!

91f17300-b4ce-4557-b940-0daf36522e81

נשתברו הלוחות — י"ז בתמוז

מתוך הספר שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"

הלוח הנו המקום עליו חורט האדם את עיקרי חייו. האדם הערכי חי עפ״י הנחיות יסוד, שהן האמונות הבסיסיות או ה״חוקה״, על פיה כל הגיוני מחשבתו וליבו נעים.

לוח ליבו של האדם מהווה את המקום למצפון הפנימי היהודי שלו. זהו המקום אליו הוא בא וממנו הוא יוצא בכל מאוויי נפשו ותפיסות חייו. בהעדר לוח זה, אין לאדם כיצד לקבע את עקרונות חייו.

במציאות זו של שבירת הלוחות, בכל פעם כאשר מבקש האדם להגיע להחלטה, יוצא הוא מבולבל, היות ואין לו יסוד עליו יכול הוא לסמוך את בניין הגיונו. כל הגיון נעשה רעוע, הכל אפשרי והכל בלתי אפשרי, ע״כ אינו יכול לעמוד בשום החלטה שלוקח. אין בו כוח המוביל ומנחה לדרך רוחנית כזו או אחרת. בכל פעם דבר כזה או אחר נראה לו נכון, ובדרך כלל הרגשתו התלויה בזמן ומקום היא המנחה אותו. היות והזמן והמקום משתנים הם, כך גם הרגשתו משתנה, ובעקבות כך גם הגיונו.

בהעדר לוחות בנפשו של האדם, הופך הוא להיות חסר יציבות. כעם, הופך הוא להיות חסר יציבות לאומית ודתית. אין הוא רואה הבדל בינו לבין אומות העולם, ומבקש להיות עם ככל גויי הארץ.

י"ז בתמוז מאפשר לנו כעם, ולכל יחיד מאתנו, לייסד את לוחות לבו, לקבוע את העקרונות על פיהם הוא חי, על פיהם רוצה הוא להגיע אל תכליתו. "מי אני?" ראוי שישאל האדם את עצמו? ״מי אנו כעם״, ראוי שישאל עם ישראל את עצמו. ״מה המיוחדות שמובילה את נפשי כיהודי, מי אני״?

הצער יכול להוות הזדמנות מעצימה.

ייאוש

מתוך דברים שכתב הרב אדם סיני השבוע

באם האדם רוצה לקנות מדרגה רוחנית, חייב הוא להיות מיואש מהתפיסה הגשמית כמייצגת את האמת.

התפיסה המדעית, שיסודותיה הן המשוער, בנויה על בסיס רעוע באופן מתמיד.
תהום פעורה בין המשוער ובין הוודאי וכמוה האושר המקווה. אושר הבנוי על התפיסה הגשמית מוביל את האדם למרוץ מתמיד לשום מקום – אין שכר בעולם הזה.

טוב לו לאדם לנסוק לייאוש מהתקווה, שאם ישיג עוד תמורה גשמית, יהיה טוב יותר. אז יוכל להפסיק את המרוץ הבלתי פוסק כחתול אחר זנבו.

התמורה הרוחנית מחייבת הכנה ראויה של תפיסה אמונית המיוסדת על הוודאי האלוקי. יסוד הבנוי על ברור פנימי עמוק, המבקש קשר לאי ההגבלה, אל ההתנוצצות האין סופית, אל המוחלט.

"רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים ע"י רזים דווקא, ולא ע"י דברים גלויים" (אורות הקודש עמוד ק"ח). הזהר הקדוש ותלמוד עשר הספירות, המגלים לנו את הרזים, הם המסוגלים לטעת בנשמתנו את החוקים הנשמתיים אליהם צריכה להיות מכוונת נפשנו. בהם נהגה יומם ולילה.

הכעס, הדיכאון, העצב, ההתרפות הנפשית וכדו' אינם באים כי אם מעזיבתנו את פנימיות התורה.

ההתגברות האמיתית היא בהקב"ה. לא בכך שישנה את המציאות הגשמית שלנו, אלא בכך שנשכיל מהתורה הקדושה את דרכי הנשמה, הקושרות אותנו בקשר של אמונה ואהבה לוודאי המוחלט. אז האושר ילך ויזרח מהאמת הנשגבה האינסופית הקשורה לנותן החיים האמיתיים ולא אלו המסופקים של העולם הזה.

ייאוש מהגשמיות היא התקווה לעולם רוחני אמיתי.

אנשים גדולים

נערך מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

אנו רואים מסיפורי התורה שעם ישראל לדורותיו חטא מדי פעם, ובכל זאת, למרות כל החטאים, הבורא תמך בנו, נתן לנו את התורה, ובמקרים אחרים אף הציל והושיע אותנו.

אנו רואים שכאשר אנו, הנשמות, פועלים ומנסים לתקן, זה מוביל לחטאים וירידות גדולות, ולבסוף אנו נזקקים לה' ית' שיבוא ויעזור לנו. נשאלת השאלה: אם זה כך קורה, הסדר הזה שהנברא פועל ונופל ונזקק לישועת ה' שיעזור לו להתרומם ולהתעלות, מדוע כל ה"סיבוב" הזה? מדוע מלכתחילה אין ה' ית' פועל את הדברים ועוזר לנו להיות מתוקנים? מה גם, שאנו רואים שכאשר הדברים תלויים בנו הם לא מצליחים כ"כ, והיינו עדים לחטאים מאוד גדולים של עם ישראל?

עם של צדיקים

ישנה טעות גדולה בהנחת השאלה. ההנחה המוטעית היא שאנחנו לא עושים כלום, ושאנחנו רק חוטאים. אבל חשוב מאוד שנבין שהבריאה והאהבה לא הייתה מתקיימת בלי צד הנברא.

אנחנו חייבים להפנים שאנחנו אנשים גדולים! היהדות הופיעה והביאה תיקון לכל העולם כולו. כל האהבה שמתקיימת בעולם היא בזכות העם היהודי, שעשה את התנועות החיוביות בעולם. העם היהודי הסכים לשבור את הפסלים, כנקודת שורש אמונית, ע"י אברהם אבינו. הוא קיבל על עצמו להיות מתבטל, כיצחק, לאברהם אבינו, לאמונה, כמו שיצחק לא חפר בארות חדשים, אלא את בארותיו של אברהם אבינו. כמו שיצחק היה מוכן לעקוד את עצמו ולהתכלל באברהם אבינו, והוליד ע"י רבקה, שהיא אותיות "הקבר", שהיא חסדים גדולים מאוד, את בחינת יעקב, שהוא קו אמצעי. ג' הבחינות הללו: אברהם, יצחק ויעקב, מהוות שורשים של העם היהודי.

המסגרת של העם היהודי מולידה לאחר מכן נביאים, גאונים, תנאים ואמוראים, כולם מחיי מתים, וכל העולם כולו עומד עליהם. הם הולכים ומתקנים את כל האנושות כולה, את כל הבריאה כולה, ע"י התנועות שהם עושים.  למרות כל הסבל שהם עוברים, כל התלאות שקורות להם בדרך, הם קיבלו על עצמם, אותן הנשמות הנפלאות האלה של העם יהודי, לעשות את התנועה הגדולה מריחוק מהבורא ית' ועד לדביקות בא"ס. למרות שכל פעם חוטאים, הם עוד פעם מוכנים לחזור לבורא ולעשות תשובה, מוכנים לשוב ולתקן.

מדוע שנתאמץ?!

לכאורה הצדיקים בכל הדורות היו יכולים לומר לקב"ה: "אתה זה שמתקן בסופו של דבר, התוצאה מגיעה ממך, תתקן אותנו, מדוע שנתאמץ מצד עצמנו"?

אלא שהבורא ית' אומר להם: "תראו, אני לבד לא יכול לבנות את האהבה, את האני המשותף אתכם, אני צריך גם אתכם!".

אותם צדיקים, אפילו שמגיעים לגילוי, מרגישים שהם מתגעגעים ומשתוקקים לזמן שעוד יכלו לתקן. הם פונים לבורא ית' ואומרים: "מתי אנחנו גם נוכל להיות שותפים לך?".

אנו צריכים להבין, שאנחנו כל פעם מחדש רואים שאין לנו כוח מצד עצמנו באמת, אלא הכוח שלנו צריך להיות בהתכללות בו, ולא רק ממנו, אלא בהתכללות איתו. אנחנו מקבלים על עצמנו עבודה כל פעם מחדש, ואנחנו צריכים להעריך את עצמנו מאוד כעם יהודי, ולהיות גאים בהיותנו שותפים לבורא בבריאה.

עימי אתה בשותפות

למדנו בזוהר הקדוש, שכתוב: "אל תקרא עמי אתה, אלא עימי אתה, עימי אתה בשותפות". הרי שהאהבה לא יכולה להתקיים רק מצד אחד. אהבה חלוטה, דהיינו, אהבה מוחלטת מצד אחד, אינה אהבה. לכן, האהבה האמיתית יכולה להתקיים ע"י  שניים – ע"י הבורא וע"י הנברא. בכל זאת, יש מעט טעם במחשבה שאומרת שאת הכל עושה הבורא בסופו של דבר.

ומה מעט הטעם שיש? הרעיון הוא שהכלל הוא הבורא, והפרט הוא הנברא. אז הנחת השאלה הסיקה שיהיה רק כלל. אבל העניין הוא, שמצד הנברא לא תהיה תפיסה בכלל הזה אם הוא לא יעבור דרך הפרטים. הפרטים הם אלה שנותנים לי לתפוס את הכלל, ואנחנו זה הפרטים. אם לא יהיו פרטים, לא נוכל לתפוס את הכלל.

לכן, הבורא ית', ברחמיו הרבים, נתן לנו את תפיסת הפרטים, שהם, כאשר הם עומדים מצד עצמם, לא טובים. אנחנו חייבים לעבור על כל הפרטים,  או על רוב הפרטים, על תרי"ג פרטים כדי לקנות את הכלל, שהוא בחינת הכתר השלם. כלומר, תרי"ג מצוות עם שבע מצוות דרבנן, יוצא בחינת כת"ר (613+7=620), שהם פעמיים ש"י עולמות (כפי הכתוב בסוף ש"ס המשניות: "להנחיל לאוהבי יש (ש"י עולמות)…".

התוצאה מאת ה'

יוצא אם כך, שתמיד הבורא נותן את האור, גם כשאני צריך לעשות את הכלי הבורא נותן את האור. הבורא לא יכול לתת לנו את יראת השמיים. יראת שמיים היא משהו שהוא לא יכול לתת, רק  אני יכול לתת, ולכן אני שותף, אבל אני צריך להיות גאה בשותפות שלי. הגאווה הגדולה שלי בשותפות, לא צריכה לשים אותי במצב של הסתכלות על הבורא כך שהוא יעשה את הדברים בלי הצד שלי, זאת דרך לא נכונה לחשוב.

עלי לומר: "יש לי תפקיד חשוב פה, ואם אני טועה, זה אומר שאני צריך עוד לתקן, ועלינו לראות שכל הזמן אנחנו מתקדמים.

עוד יותר טוב!

כאשר שואלים אותך, יהודי יקר: "מה שלומך?", אתה צריך לענות: "ברוך ה', עוד יותר טוב!". למה? כי הבריאה כל הזמן מתקדמת לתכליתה, אם לא בטוב אז בייסורים, אבל תמיד אנחנו עושים תנועה קדימה.

בדומה לאדם שנמצא באמצע האוקיינוס, וכל הזמן הוא צריך להתקדם לחוף, אז לפעמים הוא בולע מים, לפעמים קצת מתעצל, אבל תמיד בתנועה לקראת החוף.

בסוף אנו נגיע לחוף, לחוף מבטחים. אפשר להסתכל על זה שאנחנו לא תמיד מתקדמים כמו שצריך, ותמיד צועקים עלינו תתקדם עוד, אבל אפשר גם לראות את חצי הכוס המליאה, שאנחנו כל הזמן מתקדמים.

אני מעדיף להסתכל דווקא על התנועה הזאת של ההתקדמות כל הזמן, ועלינו להיות גאים בדרכנו, שאנחנו מתקדמים.

"…חוץ מיראת שמיים"

חז"ל אמרו במסכת סוכה: "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו-אינו יכול לו", צריכים לדעת שבסופו של דבר הפרט בלי הכלל לא יכול להסתדר, אבל צריך גם את הפרט כבעל תפקיד בשותפות.

כמו שצריך את האישה בשותפות, והגבר לא יכול לבד, ולמרות שכל מה שקנתה אישה, קנה בעלה, למרות זאת, צריך את האישה, כי בלעדיה לא תהיה הולדה של אהבה, ולא תהיה אהבה אמיתית. אי אפשר בלעדי הבעל ואי אפשר בלעדי האישה, צריך את שניהם.

צריך גם את הרב וגם את התלמידים, ו"מתלמידי יותר מכולם", מה פירוש: "יותר מכולם"? יותר מכל אור דחסדים. העליון יכול להשפיע על התחתון, אך אהבה הנקנית ע"י שותפות עם התחתון היא יותר גדולה. אהבה כזאת היא אור של מטרת הבריאה, אז מלמעלה יכולנו לקבל חסד, אבל זה לא היה האור של מטרת הבריאה, אור אהבה, ואור אהבה זה אור חכמה.  לכן, אנחנו חייבים גם את השותפות של התחתון. שותפות של התחתון היא וודאי חשובה ביותר, למרות החטאים ולמרות הכשלים. יש בזה בשורה גדולה לעולם, שהיא בשורת האהבה, שהיא מטרת הבריאה.

שבת שלום!!!

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or