ניוזלטר: תשעה באב

שלום ידידים יקרים,

ה' באב היה השבוע, יום פטירתו של האר"י הקדוש, זצוק"ל.

האר"י הקדוש, כפי דברי הרב אדם סיני שליט"א, עשה יגיעה כדי להיות איש רוח, נתן לנו מדע רוחני, לימד אותנו חוקים רוחניים.

בעולם כזה של פירוד, שבו כל יום שעובר אנחנו קצת פחות (בגוף), מה שנותן חיים הוא הנשמה. הנשמה היא כח הרציפות, הנצחיות. כדי לדעת איך לחיות דרך החוקים הרוחניים, עלינו ללמוד אותם. האר"י הקדוש בכתביו מלמד אותנו.

בשבוע הבא יחול צום תשעה באב, ביום זה אנו מצטערים. יש הבדל בין צער לעצב. עצב יכול להיות על מה שהיה ואיננו. צער הוא אמצעי שמזכיר לנו שיש לנו עבודה לעשות. העבודה שעלינו לעשות תמיד היא לייצר קשר עם הבורא.  כיצד?  למשל כשחשים צער שהחומות נפרצו והבית חרב, יש לזכור שעדיין אין לנו את הקשר הנצחי עם הבורא ושיש לנו עוד עבודה. זוהי למשל צורת התייחסות ומה שעלינו לבנות הוא צורת התייחסות.

שאלה: מהי המשמעות של ט' באב מבחינה פנימית? האם יש סיכוי שבאמת נאהב אחד את השני, כאשר יש היום אנשים שכלל לא יודעים שהיה פעם ביהמ"ק?
*

תשובה: חורבן ביהמ"ק הוא עניין חיצוני, ואנו צריכים לשמוח שהשי"ת כילה חמתו על עצים ואבנים ולא על אנשים. מאידך, כמובן שהיה חורבן ביהמ"ק.

חודש אב הוא בחינת דין קשה בבחי' הוד, יכולת ההתפשטות של האידאה אל הלב, בבחי' "והשבות אל לבבך". לכן בעצם היינו צריכים לקרוא לחודש אב חודש האהבה, אולם האור של האהבה הגדול הזה דווקא גרם לניתוק. מדוע? מפאת שנאת חינם. מהי שנאת חינם? ששונאים לעבוד בחינם. מי שרוצה לעבוד בחינם הוא מי שרוצה לאהוב. אהבת חינם היא אהבה שאינה תלויה בדבר, דהיינו אהבה שאינה תלויה ברצון העצמי שלנו אלא ברצון המשותף, היכולת לעבוד ללא סיפוק אישי. כאשר אהבה באה מטעם אינטרס אישי, זה נק' ששונאים את החינם, ואוהבים את קבלת הסיפוק האישי. ביהמ"ק נחרב בגלל שביקשו את הסיפוק האישי, וזה מסמן את הנקודה החיצונית שאנשים רוצים לרדוף אחר רצון הגוף, המבטא את הסיפוק האישי.

מקדש מראה על מקום של קדושה, מקום של אהבה. לכן מקדשים אישה – כדי לייצר מקום של אהבה בין איש לאשה. כך הוא ביהמ"ק, מקום הקשר בין הקב"ה לישראל, מקום האהבה בין הנברא לבורא. א"כ, מדוע צריכים אנו לשמוח ע"כ שכילה חמתו בעצים ואבנים? משום שאומרים לנו, אמנם ביהמ"ק נחרב, אולם עדיין יש את התורה, שהיא הפנימיות. כאשר תופסים את התורה בצורה חיצונית, זה שוב כמו לשנוא את החינם. אלא צריך ללמוד את פנימיות התורה, המחנכת אותנו להיות כלל ולא רק פרטים.

הפנימיות היא המחברת, ולא החיצוניות. הגוף/החיצוניות יכולה להיות רק ביטוי לאהבה בפרטים.

התחלת היכולת להתקשר היא דווקא ע"י הכרת הרע. כאשר אדם יודע להצטער מהשלילה, הוא דווקא מכין את הכלי לחיוב. כאשר אדם מנסה להרגיש את הרע שבפירוד, זה כמו להתכופף כדי לקפוץ למעלה. אי אפשר לשמוח באהבה אם לא מכירים שהרדיפה אחר סיפוק אישי זה רע. האבל שלנו בט' באב בא כדי לחנך אותנו שהפרטיות הזו היא דבר רע. זה א"כ צריך לתת לנו מנוף, מכיוון שהשלילה מייצרת מנוף כדי לתת את החיוב. הירידה מייצרת כוח לעלות יותר חזק, כי סור מרע הוא בשביל "עשה טוב". לכן, להיות עצוב הוא דבר רע, אולם להצטער בבחי' העין, זוהי רק אנרגיה פוטנציאלית שתהפוך לאנרגיה קינטית של תנועה. לכן, אין עצב וצער שעומד בפני עצמו, אלא כל הצער של ט' באב בא להתמצות בט"ו באב. אולם לא במסיבות והוללות, באהבה של סיפוק אישי שנגמרת בהרבה פירודים – אלא באהבה של כלל ישראל, של השכינה הקדושה, המתבטאת בבניית ביהמ"ק שהוא המקום המשותף בין הבורא לנברא – היא זו שתגרום לבניין הבית וביאת משיח צדקנו, שהוא בחינת גדלות ההשגה, במהרה בימינו אמן ואמן.

book-theme-image

התורה האדם ומה שביניהם פרשת דברים, עמ׳ 365

התבוננו בשיחה עם עצמכם או עם הסובבים אתכם. ראו על מה היא נסובה, לפיכך תוכלו לשפוט, היכן מצויה נפשכם.

דיבור על העתיד, הנעשה מתוך אחריות, הנעשה כדי לבדוק את המטרות שהאדם צריך להציב לעצמו בדרך למטרת העל שלו, שהיא דבקות בה', הנעשה תוך ראיה מפוכחת והשוואת כוחות העבודה עם המטרות הנצפות, זהו דיבור נכון.

 אם כך, למה האנשים לא מדברים באופן זה?

תשובה: מכיוון שהצבת מטרות עתידיות מחייבת פעולה, יגיעה. כל היכן שיצר הרע של האדם מתערב, מושך הוא את האדם למנוחה גופנית, למנוחה זמנית (כוח המשיכה של הרצון לקבל). על כן רואים אנו, עד כמה קשה להביא עצמנו לדבר על העתיד. התבוננו בשיחה עם עצמכם או עם הסובבים אתכם. ראו על מה היא נסובה, לפיכך תוכלו לשפוט, היכן מצויה נפשכם.

אנו מזכירים, שהדיבור צריך להיות תוך אחריות, תוך מידת אמת מסוימת של המדבר. כי להפריך לאוויר מטרות מטאוריות ודמיוניות, בלי החיוב הפנימי לעמוד בנאמר, ודאי, שגם הוא לא טוב. ישנם אנשים, שמדברים על עתיד רחוק, מופשט, דמיוני, נעדר מכל חוקי המציאות המעשיים. זו לא כוונתנו בדיבור על העתיד. הדיבור על העתיד צריך להיות תוך התחשבות ברורה ביכולות הווִית של הכוחות המעשיים של המדבר.

ציוץ השבוע:

תשעה באב
הצער על חורבן בית המקדש והצער של רחל אימנו, הינם אמצעי לקראת האהבה השלמה. בהיותנו רואים את הצער באופן זה, עלינו להפוך את ט' באב למפיח רוח של תנועת נפש אמיצה וחזקה לקראת אחדות ואהבה, שתתבטא בע"ה בבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.
השאיפה הנכונה לבוא לקראת אהבת חינם היא ע"י רחל אימנו, שהכניסה צרתה לביתה מתוך אהבת חינם, כדי להכשיר את האהבה בינה לבין יעקב, שכן לאה, המייצגת את "עלמא דאתכסייא", שהיא בחינת הגלות, הוכנסה לבית רחל, ויש לראות בה אמצעי לקראת האהבה השלמה. כך יש לראות את הגלות כאמצעי לגאולה.

על כל יהודי לבקש אהבת חינם זו, דהיינו עשייה ללא תמורה אישית, אלא כזו המגדילה את האני המשותף, את השכינה הקדושה הנקראת רחל אימנו. על כל יהודי לזכור שאהבה לא ניתן לקנות ע"י אינטרס אישי.
בית המקדש, בהיותו הביטוי לאהבה ואחדות ישראל, הוא תוצאה הצריכה לבטא את המדרגה אליה אנו צריכים להגיע לאחר היגיעה של ההתרחקות משנאת חינם.


ישנם הרבה כוחות באדם, המהווים את שורש האמונה, כפי שראינו באבות, במשה רבנו ויהושע, שכולם ראויים ומהווים הם את אבני הבניין של היהדות. אך בניית בית המקדש תיעשה דווקא ע"י אהבת חינם, המתבטאת כאמור ברחל אימנו.
בואו יחד יהודים יקרים, נפעים את הרגש העצום של רחל אימנו, של היחד שלנו, כדי שנצעיד את כל האנושות לעבוד את ה' יתברך בבית המקדש השלישי, שיהיה המרכז הרוחני של כל אומות העולם לעבודת ה' זכה וטהורה. 

הרב אדם סיני.
 
unnamed (1)
 

מהו חורבן בית המקדש בפנימיות?

מתוך דברי תורה של הרב בתשעה באב

בית המקדש הוא נקודת המצפן של האמת שבאדם. זו נקודה שמתוכה, לפני שהוא עושה דבר-מה, האדם שואל את עצמו: "האם זה נכון לפעול כך?". כיצד אנו בונים את המצפן הזה לאמת?

אומר על כך בעל הסולם זצוק"ל, כי מאז חטא אדם הראשון האדם אינו יודע להבדיל בין טוב לרע, ייתכן שהאדם ירגיש טוב עם דבר שמזיק לו. על כן ניתן לנו הבירור השכלי, כדי שנוכל להבדיל בין אמת לשקר. אך מכיוון שיש לנו נטיית לב גם בשכל, עלינו לעשות תיקון מיוחד שהוא להקשיב לדעת חז"ל, ולהקשיב לרב שמדריך עפ"י חז"ל האומר לנו מהי האמת ומהו שקר. על האדם לקבל הדרכה זו של רבותיו, גם אם לא מרגיש את הדבר. על האדם לפעול למעלה מדעתו, באמונה. כך מתחילים לבנות את הנקודה הפנימית – למעלה מהדעת.

עוד עלינו לדעת, כי על מנת להתקדם האדם צריך לוותר על הרגש העכשווי בו הוא מצוי. אל לו להיות אחד כזה שאומר: "דבר זה מה שרציתיו כל החיים אינני מוכן לוותר עליו". זאת משום שכדי למצוא את האמת, על האדם להיות חופשי מהתאוות, עליו להתחיל לדבר לשון הטוב על בית המקדש, לפרסם את החשיבות לחיים המתנהלים על פי האמת ולהיות מוכן לשלם על כך ביגיעה, בכסף, בזמן וכו'.

דבר נוסף, כאשר מגיע התענוג מבניית בית המקדש, עליו לוותר על תענוג הנובע מתועלת אישית, ולפעול אך ורק כי זאת האמת. אחרת, הוא עלול לאבד מיד את בית המקדש, בהיותו משוחד מהתענוג הנלווה אליו.

וזהו הכלל כדי להאדיר את בית המקדש בתוכנו.

על האדם:

  • לפרגן.

  • לשלם.

  • כאשר מגיע האור לפרטיותו, לוותר עליו.

עוד צריך להבין שישנה תודעה פרטית וישנה תודעה כללית. התודעה הפרטית היא תודעה של האדם הנמצא בסביבת פעולה בה כל מה שהוא רואה, הוא רואה במסגרות של זמן ומקום גשמיים. על ידי השכל ניתן להתגבר על המציאות של הזמן. רואים אנו כי ניתן בשכל לראות את הסיבות והתוצאות, דהיינו לחשוב על העבר והעתיד. לעומת זאת, על ידי הדמיון ניתן להתגבר על מגבלת המקום. בעזרת שני כוחות נפש אלו, השכל והדמיון, האדם צריך כל העת לשכלל את התודעה שלו, שהיא המפגש של השכל והרגש שבתוכו. על האדם בכל עת להעלות את הרמה הרגשית שלו, בד בבד עם העלאת רמת ההכרה שלו, זאת על ידי לימוד תורה מרובה. הלימוד צריך להיות מחוץ לעצמו, כלומר לא לערב את הרגש שלו, שהרי אם יערב את הרגש בזמן הלימוד, ילמד רק מה שטוב ונוח לו כעת, בעוד שעליו ללמוד לפתח רגש חדש שנקרא הרגש שבשכל.

בית המקדש הוא המרכז של האור העולמי. תפיסת הנברא את האור הזה מחויבת להיות דרך הפרטים.

כל תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, מהחיצוניות לפנימיות, מהתחתון לעליון, מהבלתי שלם לשלם.

היכולת של הנברא לחלק, לראות את השלם דרך חלקיו, נותנת, מצד אחד, את היכולת לתפוס את האור, אך מצד שני, גם גורמת לכל המצב של הנפרדות. בית המקדש מייצג את חלוקת הפרטים בצורה הנכונה שמקשרת אותנו לבורא ולא משאירה אותנו נפרדים ממנו. כך, למרות הפרטים, אין חוסר שלמות.

הבורא ברא בריאה שתכונתה שהיא בעלת רצון לקבל. רצון לקבל הוא הדבר שיצא מחוץ לבורא, שהרי בבורא אין חיסרון כלל, דהיינו אין בו רצון לקבל. הבריאה מורכבת מצד הבריאה שבה ומצד הבורא שבה. צד הבורא שבבריאה מאפשר לנברא להתחבר לבורא בקשר של השוואת הצורה, דהיינו להידמות לו, הוא הנקרא דבקות. במילים פשוטות יותר: להיות משפיעים כפי שהבורא משפיע. התכלית של הבריאה היא לגלות את שמותיו, כלומר לבטא את צד הבורא בבריאה. אמנם תפיסת הנברא היא דרך הפרטים, דרך הדבר המחלק, אך צריך חלוקה נכונה אותה מייצג בית המקדש. חלוקה שבאה לאחד ולא להפריד, חלוקה שבאה לבטא את צד הבורא שבבריאה.

ונסיים בתפילה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום!