ניוזלטר- תשעה באב

379

שלום ידידים יקרים,

שלושת השבועות מגיעים לסיומם ביום ראשון. מקווים שכולכם ניצלתם זמן זה להגביר את אהבת החינם בין איש לרעהו. לאהבה, אין מאוחר מידי, התחילו עכשיו. השבת חל תשעה באב. את הצום נציין בע"ה ביום ראשון. צום תשעה באב נקבע לזכר חורבן בתי המקדש.

*
תשעה באב הנו מועד פרטי בתוך מעגל השנה, כיצד יש להתייחס ליום זה בפנימיות?
מהו שכתוב "כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" ?
מהו הצער שעלינו להצטער ביום זה?
*
על שאלות אלה ועוד עונה המאמר שבהמשך. קריאה מועילה לכולם!
אנו מאחלים לכם ולכל עם ישראל צום מועיל.
*
יהי רצון שייהפכו לנו ימים אלה של צער, לימים של ששון, שמחה וגאולה במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!

book-theme-image

התורה האדם ומה שביניהם פרשת דברים, עמ׳ 365

משפט השבוע: עמ' 369.

"כל הנאמר בתורה בא להראות לנו את נפשנו פנימה."

כל הנאמר בתורה בא להראות לנו את נפשנו פנימה. כל אותן בחינות המוזכרות בתורה,
כדמויות, כאירועים, כמקומות בעבר, כסיפורים, מציאויות חיות הן בתוכנו בכל רגע
ורגע. לא על העבר מדברת התורה באומרה משה, אלא על נקודת האמונה שבאדם. לא על
שלושת אבותינו, שחיו לפני אלפי שנים באה לספר לנו התורה, אלא על ג' בחינות של
חסד, גבורה ותפארת, שיש בכל אחד מאתנו. לא על יציאת עם מעבדות לפני אלפי שנים,
באה לספר לנו התורה, אלא על השורש, הנמצא בכל ישראלי, המציין את יכולתו לצאת
מעבדות הרצון לקבל לעצמו, מהמקום הצר שבתוכו, מהאנוכיות אל רצון של קדושה.
ציטוט השבוע: עמ' 369.

ציוץ השבוע:

תשעה באב
הצער על חורבן בית המקדש והצער של רחל אימנו, הינם אמצעי לקראת האהבה השלמה. בהיותנו רואים את הצער באופן זה, עלינו להפוך את ט' באב למפיח רוח של תנועת נפש אמיצה וחזקה לקראת אחדות ואהבה, שתתבטא בע"ה בבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.
השאיפה הנכונה לבוא לקראת אהבת חינם היא ע"י רחל אימנו, שהכניסה צרתה לביתה מתוך אהבת חינם, כדי להכשיר את האהבה בינה לבין יעקב, שכן לאה, המייצגת את "עלמא דאתכסייא", שהיא בחינת הגלות, הוכנסה לבית רחל, ויש לראות בה אמצעי לקראת האהבה השלמה. כך יש לראות את הגלות כאמצעי לגאולה.

על כל יהודי לבקש אהבת חינם זו, דהיינו עשייה ללא תמורה אישית, אלא כזו המגדילה את האני המשותף, את השכינה הקדושה הנקראת רחל אימנו. על כל יהודי לזכור שאהבה לא ניתן לקנות ע"י אינטרס אישי.
בית המקדש, בהיותו הביטוי לאהבה ואחדות ישראל, הוא תוצאה הצריכה לבטא את המדרגה אליה אנו צריכים להגיע לאחר היגיעה של ההתרחקות משנאת חינם.


ישנם הרבה כוחות באדם, המהווים את שורש האמונה, כפי שראינו באבות, במשה רבנו ויהושע, שכולם ראויים ומהווים הם את אבני הבניין של היהדות. אך בניית בית המקדש תיעשה דווקא ע"י אהבת חינם, המתבטאת כאמור ברחל אימנו.
בואו יחד יהודים יקרים, נפעים את הרגש העצום של רחל אימנו, של היחד שלנו, כדי שנצעיד את כל האנושות לעבוד את ה' יתברך בבית המקדש השלישי, שיהיה המרכז הרוחני של כל אומות העולם לעבודת ה' זכה וטהורה. 

הרב אדם סיני.
 
unnamed (1)
 

תשעה באב בעש"ן – עולם, שנה, נפש

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
(הספר עתיד לצאת לאור בע"ה בחודשים הקרובים)
בית ראשון, שעמד על תלו ארבע מאות ועשר שנים, נחרב בידי צבאו של נבוכדנצר השני. בית שני, שנבנה ע' שנים לאחר חורבן בית ראשון, עמד על תלו ארבע מאות ועשרים שנים ונחרב אף הוא, בפעם זו בידי הצבא הרומי, שבראשם עמד טיטוס הרשע.
על חורבן בתי מקדשנו כואבים ודואבים עם ישראל, ואבלים עד היום הזה. על חורבן זה ועל הצורך באבל, נבקש לשאול מספר שאלות, כדי להאיר את צורת ההתייחסות לחורבן בדרך עבודת ה'.
שאלות
א.      הקב"ה עשה לאדם את עיניו בקדמת פניו, כסימן שעליו להסתכל קדימה וכלל לא לאחוריו. אם כן, מה לו לאדם לבכות על בית שנחרב לפני כ"כ הרבה שנים? האם צריכים אנו לחיות את העבר?
ב.      מהו שלא תיבנה ירושלים אלא מחורבנה של צור?
ג.       מהו הקשר בין רות המואבייה לגאולה?
זמניות החורבן
"כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי, יומא דף ה', פרק א' הלכה א'). משמע ממובאה זו, שאין ההתייחסות היא לעבר, אלא בכל דור ודור צריך האדם למדוד את נפשו ביחס לבניין בית המקדש. התייחסות זו מכריחה את האדם לקבל אחריות אישית על בניין בית המקדש ולראות את הנצרך ממנו, כדי לקיים בית זה.
*
היכולת להסתכל באופן זה, יוצרת תנועת נפש המעצימה את האדם ומציבה אותו כשותף בבריאה. יכולת שותפות זו מתבטאת במה שכתוב בהקדמת ספר הזוהר, וב"הסולם" אות ס"ז: "אל תקרא עַמִּי אתה עם ע' פתוחה, אלא עִמִּי אתה עם ע' חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי".
יכולת הבחירה שניתנה לאדם מהבורא יתברך, המיוחדת רק לאדם, מאפשרת לו להיות שותף. יש לראות שביכולת זו של הבחירה, טמונה גם האפשרות לטעות. ישנם בני אדם שנוח להם שמחליטים עבורם, אך אין זו אלא עצלות נפשית. האדם חייב לחפש את הנקודה הנפשית המאפשרת לו לבחור, כי היא זו המייצגת את האדם שבו. גאוות האדם מבקשת בחירה זו, אך משתמשת בה באופן שגוי. הבחירה אמורה להיות אחת – לבחור בחיים. כל צורה אחרת המתראה כבחירה אצל האדם, אינה אלא אי בחירה ופעולה אוטומטית מצד הבהמה שבו.
*
הבחירה היא תנועה אקטיבית שחייב האדם להשתמש בה, אם רוצה הוא להיות אדם. אין בחירה "לא לבחור". אי בחירה היא רק הישארות במצב של "יצר לב האדם רע מנעוריו". כפי שאדם שאינו קופץ נשאר על הקרקע, כך אדם שאינו בוחר נשאר כבהמה. עובדה זו, שהמצב הרגיל ללא מאמץ הנו מצב של בהמה, מכריחה את האדם לקבל על עצמו דרך של יגיעה, כדי לבנות את האדם שבו. מצב זה של בהמיות קבועה, נוהג לאחר חטא אדם הראשון, שהרי נבראנו כבני אדם.
חוסר השימוש בכוח הבחירה, הוא שגרם לחורבן בית המקדש. לעניין מה שכתוב לעיל שביכולת הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות, יש לדייק ולומר שטעות האדם היא, כאשר אינו מיישם את הפוטנציאל הטמון בו כאדם – דהיינו שאינו מוציא מהכוח אל הפועל את יכולת הבחירה שבו.

שנה – האלף השביעי

שבת קוסמית
האלף השביעי מבטא את זמן השכינה הקדושה בתפארתה. זמן זה מוגדר כמעין שבת קוסמית. הזמן, המחולק לימים, בבחינת ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה״ (תהלים צ׳, ד׳), מתאר את מדרגת החכמה, הנספרת באלפים בסוד ״וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה״ (איוב ל״ג, ל״ג).
יום הוא בחינת גילוי. ההסתרה היא ממטרת הבריאה, המתוארת כאור חכמה המתלבש בכלים. בהעדר אור זה, ישנה הסתרה של מטרת הבריאה. העולם נברא בששה ימים, כאשר היום השביעי הוא בחינת תכלית הבריאה, בסוד ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״ (בראשית ב׳, ב׳). ימים אלו הם בבחינת שורש, שביציאתו אל הפועל מתבטא כל יום כאלף שנים. שיתא אלפי שני – זמן יגיעה והכנה. האלף השביעי – זמן התכלית. יוצא אם כך, שיום ואלף שנים הנם מושג מקביל, אלא שיום הוא בבחינת כוח, ואלף השנים הם היציאה לפועל של יום זה.
ג׳ סוגי עבודות
״מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת״? ( עבודה זרה, ג׳). השבת מצד הזמן וכן האלף השביעי, נחשבים לתכלית מעשה הבריאה, דהיינו גילוי רצון הבורא להיטיב לנבראיו. בשיתא אלפי שני ובימי החול, העבודה שעושה האדם נועדה להפוך את צורת החול לצורת קודש, דהיינו להשתמש בחול כחומר גלם לצורך יצירת כלי לקבלת הטוב והעונג מאת הבורא יתברך. קבלת האור היא עבודת הקודש.
הדיון בנפש האדם סובב על המקום הנפשי הצריך לקבל את התענוג. ישנם ג׳ סוגי עבודה: הראשונה היא כאשר עובד האדם בבחינת החול. במצב זה, הנפש הבהמית האחראית על צד הגוף, היא המבקשת את התענוג, דהיינו שכל התענוג הוא לצרכי הגוף. השנייה היא כאשר עובד האדם מהחול לשם הקודש. במצב זה, מכין האדם מחומרי הגלם של החול את צורת הקודש, דהיינו מכין כלים דהשפעה. השלישית היא כאשר עובד האדם בבחינת הקודש. במצב זה, עבודת הקודש, שהיא באלף השביעי, הנה קבלת התענוג באותם כלים דהשפעה שהכין האדם בעבודה מהחול אל הקודש.
העבודה מסוג הב׳, היא העבודה הראויה בשיתא אלפי שני, בשונה מהעבודה מסוג הא׳, שהיא עבודת הרחוקים מקדושה, הדואגים רק לצורכי הגוף בעולם הזה ואינם רואים שהוא אמצעי לתכלית הרצויה באלף השביעי. על אלו נאמר שלא טרחו בערב שבת להכין כלים לקבלת ההטבה. על כן, מהיכן יאכלו בשבת, במצב התכלית? ללא כלים ראויים לא ניתן לקבל את האור.
זמן קוסמי סגולי
תשעה באב הנו מועד פרטי בתוך מעגל השנה, בו צריך להפעיל את הלב ע״י צער, המהווה חומר גלם לבניין בית המקדש. הצער הנו בבחינת ירידה לצורך עלייה. ראוי שהצער יהווה אמביציה והשתוקקות לקראת בניין בית המקדש, המסמן את הכלי הכלל אנושי לקבלת האור האלוקי, בבחינת התכלית הרצויה. על כל יהודי לבנות בית מקדש זה בתוכו, שיהווה את הכלי לאהבה.
זמן סגולי זה של תשעה באב, מאפשר ליהודי להצטער באופן הראוי, כך שתתפעם נפשו בהשתוקקות גדולה לעשות את העבודה מסוג הב׳, כמוזכר לעיל.
לצער ב׳ צדדים: בשלב ראשון ראוי להצטער על נקודת הכשל, המפריעה לבניין הבית. בחינת הגאווה שבאדם, מכריחה אותו לעבוד בעבודה מסוג הא׳, דהיינו לצרכי גופו הוא, היות ורצונו הפרטי גואה בתוכו על כל הרצונות האחרים הקיימים בנפשו. לרצונות אלו אינו נותן חשיבות, ועל כן מתבטלים הם כקטן הבטל בפני גדול.
צד הב׳ לצער הוא, שמתוך ראיית השלילה בצירוף עם השקפת תודעת האדם לאמת, נוצר דחף לפעולה. הצער צריך להיות כמעין סיר לחץ המופעל בנפש האדם, ומבקש להתפרץ בכוח גדול לעבודת נפש, לבניית כלי מתוך עבודה מסוג הב׳, להפוך החול לקודש.
ההזדמנות
טוב לו לאדם להתייחס לזמן סגולי זה של תשעה באב כהזדמנות, המאפשרת לו לגדוע את בחינת הארז הגאה ולהפכו לבניין בית המקדש, להפוך את חול הגאווה ל״גאווה בדרכי השם״.
מהתפארות זו בדרכי ה׳, יופץ אור לכל נימי הרצונות, אף לאלו שאינם ידועים, כך שאף תת המודע הנפשי של האדם וכן של כלל האנושות, יוכל להיות ניזון מהחומר שהפך לקודש, מהארז הגאה הבא מהלובן העליון, שנגדע והפך להיות חומר גלם בבניין בית המקדש.
שבת שלום וצום מועיל לכולם!
 
שיעור על תשעה באב:

  *
שיעור ב':
*
תמונה1